פוסט 83 – פרק אחרון

הפוסט האחרון

היה שלום הבלוג הסנטימנטלי

זה לא המוות בטרם עת של דיוויד בואי שהביא אותי להחלטה הזאת, גם לא ההשוואה האנושית שנהוג לעשות עם אמנים בסדר גודל שכזה; בגיל 35 הוא הוציא 14 אלבומים ושיחק ב-4 סרטים, החליף כמה זהויות ונכנס לפנתאון של המוזיקה ואני מה בסך הכל הספקתי לעשות ב-35 שנות קיומי? עדיף לא לפרט. אבל כאמור זה לא מה שגרם לי להכריע שזהו הפוסט האחרון בבלוג הזה ואולי הפוסט האחרון שאכתוב בבלוג עצמאי. אבל בכל זאת – דיוויד בואי מת.

נדב אפל, חבר ומכר ובעל טעם מוזיקלי משובח ביותר, ניתח בקצרה בפייסבוק מה היה דיוויד בואי למוזיקה ומה הייתה הגישה שלו; "דיוויד בואי היה אחד השרידים האחרונים של העידן הקלאסי ואולי הנאיבי יותר של הרוק, עידן שבו דחף מסחרי-פופוליסטי לא נתפס בהכרח כמנוגד ליצירתה של מוזיקה מוזרה או יוצאת דופן" כן דיוויד בואי רצה להגיע ולגעת בכולם ועם זאת ליצור מוזיקה שונה ומוזרה, אחרת ומאתגרת. וכך גם אני בבלוג הזה או בשירים שאני כותב או בכל דבר שאני יוצר, רוצה להגיע ולגעת בכמה שיותר אנשים בדרגת פופליזם וכשזה לא קורה, לא נותר לי אלא להודות בכישלון שלי.

הבלוג הזה הוקם במרץ 2012 והוא מעין בלוג המשך לבלוג קודם שלי "מלווה מלכה" אבל בלי האלמנטים היהודיים והרילגיוזיים שבו (הייתי במשבר גיל ה-30). בהתחלה חשבתי שזה יהיה בלוג שבו אכתוב לעומק ולא לעומק את כל מה שמעניין אותי, ספרות, טלוויזיה ובראש ומעל הכל –  המוזיקה. פרסמתי ביקורת טלוויזיה, רשמים על ספרים, ראיונות עם מוזיקאים וביקורות על אלבומים ואז במהרה הוא הפך להיות מעין יומן חודשי המתאר את התחושות שלי על מוזיקה מהיבטים פילוסופיים, פסיכולגיים, סוציולוגיים ובנוסף ניסיתי להפגיש את המוזיקה עם אומניות אחרות הפלסטית, הספרותית והקולנעית ותמיד סיימתי עם מיקסטייפ.

בכל חודש ב – 27 לכל חודש(לפעמים יום לפני, לפעמים יום אחרי) העליתי פוסט, היו חודשים שכתבתי בשקיקה ובהתרגשות והיו חודשים שרק יומיים לפני המועד ידעתי על מה אני כותב. היה לי דד ליין פנימי, ידעתי שלא משנה מה אפרסם פוסט. בראייה לאחור היו טקסטים טובים יותר וטובים פחות, אפילו די מביכים ואני אגזים (אני אוהב להגזים, אדבר על כך בהמשך) אפילו גרועים, אבל כתבתי וכתבתי וכתבתי. באופן די מוזר הפוסט הכי פופלרי של הבלוג הזה הוא פוסט 17 רשמים שלי על הספר "הארנבת עם עיני הענבר" של אדמונד דה ואל ובנוסף פרסמתי בו טיוטה ראשונית של השיר הכי מפורסם שלי ככל הנראה "אסיקס כחולות" הלהיט שלי. כל מי שמחפש בגוגל "חפץ שמאפיין אותי" מגיע לפוסט ההוא.

בחזרה לתחושות הכישלון, בימיו בראשונים של הבלוג קראו אותו מספר נאה של אנשים, נרשמו אליו לעדכונים ועם הזמן מספר הכניסות לבלוג הלך ופחת וזה הביך אותי. בכל חודש בתקופה האחרונה לכתוב ולהרכיב אוסף מוזיקלי לכל כך מעט אנשים, בנוסף לזה גם התמעטו הפידבקים (וואו איזה יפה כתבת או להפך וכד'), הרגשתי שאני כותב לעצמי, מגירה וירטואלית חשופה ואני כל כך רוצה שיקראו אותי. אני אלפרד כהן רוצה להיות מפורסם ופופלרי אבל לא כוכב אינסטנט, אלא משהו איכותי שישאר, שיעורר מחלוקת, שיזעזע, ירגש וישפיע.

david bowie alfred cohen

אני לא דיוויד בואי, אני גם לא רוצה להיות, אבל אני כן רואה את עצמי חושב כמוהו, חוקר כמוהו, חושק באהבת הקהל כמוהו, חושב שככה אמן צריך לחשוב – להגיע ולגעת בכמה שיותר אנשים. זה מה שהוא לימד אותי במוזיקה שלו אם הנסיונית ואם הפופית. לא, זה לא המוות שלו שגרם לי להפסיק לכתוב לבלוג הזה, זה המוות של ההשפעה שלי על אחרים ואולי אני מגזים, כי יש לי נטייה להגזים, אני חושב כמו כוכב פופ, אז אני מגזים ככה.

היה שלום הבלוג הסנטימנטלי, בעצם הייתי צריך לקרוא לך "הבלוג אָ-סנטימנטלי" הצתה מאד מאוחרת שלי. איך בעצם נפרדים מבלוג, אם זה היה יומן בתוך מגירה אז הייתי מאפסן אותו בארון אחר וזורק למגירה, אבל בלוג נשאר כאן לנצח. גוגל ידע מה לעשות איתך בלוג יקר ואהוב שלי, אזכור אותך לנצח, מידי פעם אפילו אקפוץ להציץ, אפילו אחרים עוד יקראו את פוסט 17, לא תשאר לבד. שלום הבלוג הסנטימנטלי.

אלפרד כהן

מודעות פרסומת

פוסט 82

אמן ניצור עוד זכרונות


December 2015 MIXTAPE

לסבתא שלי זכרונה לברכה הייתה ברכה קבועה בכל פעם שיש אירוע שקשור בסוף או בהתחלה, בראש השנה, במוצאי שבת וכד'; "אמן ניצור עוד זכרונות", כמובן שבערבית הטונסיאית העממית זה נשמע הרבה יותר טוב והאמת זה לא בדיוק הברכה מילה במילה, זאת רק המשמעות שלה או התרגום שלי (וגם של סבתא) וכן סוף השנה עכשיו ואם סבתא הייתה בחיים והייתי מספר לה שנגמרת לה השנה, היא הייתה מברכת אותי ואז הייתי מתרגם לה את הברכה לעברית והיא הייתה מאשרת.

השנה יצרתי לעצמי כל כך הרבה זכרונות, שני אירועים שאזכור במיוחד היו הצעת הנישואין לאהובתי והנסיעה הראשונה שלי לחו"ל ואה כמעט שכחתי גם זכיתי בפרס שרת התרבות למשורר בתחילת דרכו. תחושה אחת מלווה אותי בכל הזכרונות האלו, לא הספקתי לספר לסבתא, היא נפטרה לפני שכל זה קרה והיא כרגע רק בראש שלי ומשום מה היא בקושי מדברת איתי, יותר נכון אני בקושי מדבר איתה וזה מוזר, אחרי הכל אין יותר פערים של שפה וגילאים, אני יכול לדבר איתה על הכל והיא תבין ולהפך, אבל בפועל אני פחות מדברים, בכל זאת קשה לדבר עם המתים.

מעניין מה סבתא שלי הייתה אומרת על הזכרונות האלו, כמובן שהיא הייתה מברכת "אמן ניצור עוד זכרונות" אבל כמו שאני מכיר אותה היה לה עוד משהו להוסיף. ברוב המקרים היא התביישה להוסיף, הייתה שותקת וידעתי בדיוק למה השתיקה הזאת מתכוונת, זה קשור לתפיסות המסורתיות האלו של בני דורה, כלומר "ילדים רבים" ו"פרנסה טובה יותר", זה מה ששתיקתה ביקשה ממני, אבל היא מעולם לא אמרה לי את זה בקול, רק במבט עיניים.

לדעתי היא באמת האמינה שזכרונות חשובים יותר מהכל, יותר מהמטרות והיעדים עצמם, כי זה מה שנשאר וזה מה שמחזיק אותך. מחשבה הפוכה כזאת, קודם כל תרצה שיהיו לך זכרונות ואחר כך יקרו דברים ולא ההפך המקובל לעשות ואז לזכור. יותר מהכל סבתא רצתה שתדע מאין באת ואז גם תדע לאן ללכת. לכן לא היה לה קשה במיוחד שעברתי לתל אביב כל עוד תמיד זכרתי לבקר וכל ביקור היה סוג של מסע זכרונות. גם אלו שאני זוכר בעל פה.

הערק האחרון שסבתא קנתה לי

הערק האחרון שסבתא קנתה לי

רק לאחרונה הבנתי עד כמה הברכה הזאת הפכה בשבילי דרך חיים והפכה אותי לרומנטיקן שאני, כל אירוע צריך שיהפוך לזיכרון ואם הוא לא כזה אז הוא פחות משמעותי עבורי, הכל צריך להיות מרגש כמעט כמו הצעת נישואין, זה קשה להתנהל ככה, החיים מאד מסובכים ומורכבים ככה ובכל זאת הבנתי דבר יותר חשוב והוא שצריך להיזכר בדברים שקרו לי, עניינים ששכחתי. אולי זה גם חלק מהברכה הזאת להיזכר או לפחות לנסות להיזכר.

אני כותב את המילים ואני חושב על הפועל ז.כ.ר בזמן עתיד: "אני אזכור אותך", הם יזכרו את כל מה שהיה כאן" איך העתיד הופך כל כך מהר לעבר, בלי זמן להיות ולהתהוות. העתיד של הפועל הזה הוא בעצם הציווי לזכור וזה מה שסבתא ביקשה ממני, הדבר היחיד שביקשה ממני בקול. היא מעולם לא ביקשה ממני להיות ילד טוב, ללכת לישון, לא לבזבז את כל הכסף, לא לאכול יותר מידי, לפנות את הכלים, לחשוב בגדול ולעשות נחת. היא רק ביקשה ממני לזכור!

סוף השנה עכשיו ואמן אצור עוד זכרונות קטנים וגדולים זה לא משנה, העיקר שיהיו והלוואי שאצליח לזכור ממך עוד סבתא, כי מאז שהלכת, נפטרת ומתת, אני מרגיש שהזכרונות הולכים פוחתים ונעלמים וכמו שאני מכיר אותך בצניעותך ויתרת על הנוכחות שלך בראש שלי לטובת אנשים ואירועים אחרים. לשנה החדשה כמו שתמיד ייחלת ובקשת בשבילי – אני מבטיח ליצור עוד זכרונות סבתא.

אפשר להוריד כאן

אפשר להקשיב מכאן או למטה בנגן

 

רשימת השירים

  1. Male Gaze – Cliffs of Madness
  2. Sam White – Slump
  3. Cage the Elephant – Cold Cold Cold
  4. The Atlas Mountains – Kicking Goals
  5. We Are the City – Kiss Me, Honey
  6. Language Arts – Now To Nowhere
  7. JennyLee – Boom Boom
  8. Fufanu – Now
  9. King Gizzard & The Lizard Wizard – Trapdoor
  10. ANOHNI – 4 DEGREES
  11. Club 8 – Skin
  12. Gang Signs – Back Up
  13. Hearts of Black Science – We Saw The Moon
  14. Freak Owls – You Are
  15. Arca – Snakes

פוסט 81

מאה קלישאות

מצעד האינדי פופ הגדול 2015

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב למטה או כאן

אנחנו חיים בתקופה שהמהפכה האמיתית לא נמצאת במהפכה עצמה, המהפכה האמיתית היא ה-לא המהפכה. מכיוון שה-לא מהפכה היא המהפכה האמיתית אין בעצם חדשנות. לא כך לימדו אותי, לא כך חינכתי את עצמי ולכן מאד קשה לי עם התקופה הזאת שסותרת את כל מה שאני מאמין בו. לכן מצאתי את עצמי בשנים האחרונות מאד סובל כשאני מקשיב למוזיקה.

בשנת 2015 החלטתי להפסיק להתהפך והפסקתי לחפש את החדשנות ופשוט להקשיב. די מאסתי באכזבות של השנים האחרונות, ולכן דחיתי מעליי את כל הדחפים לחפש את החדשנות. השנה אמרתי לעצמי שאקשיב למוזיקה בצורה הפשוטה ביותר, הקשבה נטולת רבדים ומבוססת רגש והרשיתי לעצמי להתלהב מכל לחן קליט, מילים מצמררות או משפטים קלישאתיים, מצידי שיהיו מאה קלישאות בשיר אחד. הקשבתי למוזיקה מבלי לבקש ממנה "תחדשי לי" "תעשי מהפכה" זה עדין קשה לי ואני בסוג של תהליך, אבל כן השנה נהניתי הרבה יותר מוזיקה מהשנים הקודמות.

גם האינדי פופ שלשמו התכנסנו כאן, נמצא בתהליך והוא שונה מההגדרות הראשוניות שלו שהוגדרו אי שם בסוף שנות השבעים יחד עם הPאנק והפוסט Pאנק, הוא אמנם שומר על העקרונות שלו; עשייה עצמאית, הרמוני ומתוק יותר ופחות מסחרי מהפופ המיינסטרימי.  האינדי פופ של ימינו שואב לתוכו אלמנטים רבים מכל הז'אנרים הקיימים, הוא סופג לתוכו את כל המאפיינים השונים, הוא אקלקטי יותר. שיר אינדי פופ אחד הוא בעצם כמה וכמה שירים וכיון שכל יצירה מוזיקלית היום מאופיינת כך קשה מאד להגיד אינדי פופ ומצד שני הוא מאד מאד פופלרי.

ההבדל הוא שהאינדי פופ של ימינו לא מפחד מקלישאות ומשתמש בהם לרוב, אמברטו אקו סיים מאמר שלו על הסרט קזבלנקה כך: "שתי קלישאות מעוררות בנו גיחוך. מאה קלישאות נוגעות ללבנו, כי אנו חשים שהקלישאות מנהלות דיון בינן לבין עצמן וחוגגות את המפגש המחודש ביניהן. כפי שכאב עשוי לעורר הנאה, וסטייה עשויה להניב אנרגיה מיסטית, כך שיאה של הבנאליות עשוי לחשוף בפנינו שמץ מן הנעלה"
המשפטים האלו מגדירים בעיניי יותר מהכל את האינדי פופ של ימינו.
מצעד האינדי פופ הגדול 2015 - הבלוג הסנטימנטלי של אלפרד כהן

 קבלו את מצעד  ה-30 הגדול באינדי פופ  של הבלוג הסנטימנטלי!

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב למטה או כאן

מקום 30  Beirut – No No No

זאק קונדון הלא הוא "בירות" כבר נמצא בשטח כמה שנים טובות, ב2006-7 הוא סחרר אותי בשילוב הקברטי פופי שלו, לחנים קליטים וטקסטים חמודים. השנה  הוא הוציא אלבום לאחר שהתגרש מאשתו, אולי הוא היה צריך לחכות עם האלבום הזה עוד קצת, לשכוח מהרגש ולתת לו לדעוך כמאמר המשורר ואזלהמציא דברים חדשים. התוצאה: הוא די חוזר על עצמו ורק בשיר הזה הוא מגיע לרמות  המאפיינות אותו; פופ קברט עם טקסט קיומי ותוהה. החצוצרה שהיא הכלי הבולט בשירים שלו נמצאת שם לשחרר אותו קצת.

מקום 29 Beach House – Space Song

גם ביצ' האוס מתנגנים אצלי כמה שנים טובות וללא ספק אחת מלהקות הדרים פופ הטובות שיש אולי אפשר להגיד הטובה ביותר. האינטלגנטית והמרגשת ביותר ללא ספק. השנה הם הוציאו שני אלבומים שמוכחים עד כמה הם מנוסים, מעמדם בסצנת האלטרנטיב איתן ומעריכים אותם בכל מקום, למרות שתמיד יהיו כאלו שיטענו שהם מעצבנים. זהו שיר ביצ' האוסי טיפוסי, טקסט מרגש עם רפרור קטן לטקסט של סקוט פיצ'גרלד ואורגן מהפנט וממכר שעולה על כל השירים שהוציאו השנה.

מקום  28 Everything Everything – Spring / Sun / Winter / Dread

אחד מהדברים שיכולים אולי לייחד אינדי פופ מפופ למשל הוא דיסוננס בין המוזיקה לטקסטים וככה דואגים להסביר חברי להקת Everything Everything בשיר הזה; המלודיה מאד שמחה וחיובית לעומת המילים המעט קשות, מורכבות ומסובכות. דיסוננס שגורם לך אולי לא להקשיב למילים, להתעלם מהן ולזרום עם הקצב, אבל גם ההפך הוא הנכון להקשיב למילים, יותר מכך לקרוא אותם כמו שירה וברקע מזדמזמת לה מנגינה. ברוב המקרים השנה פשוט הקשבתי למוזיקה ופחות ניסיתי להבין על מה שרים. בכל מקרה, מדובר בשיר מעולה.

מקום 27 ?Farao – Are You Real

קרי יאנסון הנורווגית הוציאה את אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר של השנה, כשהיא מנגנת על כל הכלים באלבום מאורגן ועד כלי הקשה ונשיפה, מה ששבה אותי, זה השילוב של הפשטות עם מורכבות ווקלית. בשיר הזה היא שואלת "האם אתה אמיתי?" וזהו אין יותר טקסט ומביאה לידי ביטוי את היכולות המוזיקליות שלה, את השאלה היא שואלת בכל מיני טונים בלחן קליט ובהפקה מגוונת. האלבום מאד רבגוני ועשיר ועם זאת בוסרי, יכול מאד להיות שתתפתח פה מפלצת אינדי חדשה. אחד היפים של השנה.

מקום 26 Only Real – Can't Get Happy

נייל גלווין מגיע אלינו מלונדון, אחת מבירות המוזיקה הנצחיות. מקום היוצר אין ספור השפעות ורק צריך להקשיב, הייתי אומר שניל מאד מקשיב, הגשה קצת היפ הופית על גבול הגריים של מייק סקינר מהסטריטיס וההגשה ההעייפה משהו של ארצ'י מרשל הג'ינג'י(King Krule) הבריטי מצד אחד ובק של שנות התשעים מצד שני,  אבל הרבה יותר רך ומלודי, זאת אומרת יותר פופי, אבל לא פופי שמח, אלא מצוברח, מיואש ועייף וכשהפופ הופך לכזה הוא יוצר תחושה של ניכור קל ואפילו מעט זלזול והתנשאות וזה גם סוג של פופ שאני אוהב והשנה את Only Real במיוחד.

מקום 25 Ellie Goulding – Don't Need Nobody

בשנה שעברה הייתה זאת טיילור סוויפט שגרמה לי להיות מעט מחובר לעולם הפופ למיינסטרים, אני יודע שזה אולי נשמע מתנשא אבל אין לי מושג מה קורה שם בשדות המיינסטרים, אני רק יודע שאדל הוציאה השנה אלבום חדש(מי זאת לעזאזל אדל?). אלי גולדינג, חברה טובה מאד של טיילור סוויפט(לפי הויקפדיה שלה) גרמה לי לרקוד כמו הייתי מתבגר. אהבתי את כל האלבום. פשוט פופ טהור וטוב, לא מתחכם או מתיימר ובעיקר ככה אני חושב מאד מודע לעצמו, שזה אחד מהחסרונות הכי גדולים של כוכבי פופ בימינו – חוסר מודעות עצמית, לא כך אצל אלי גולדינדג.

מקום 24 Tama Impala – The Moment

בשנים האחרונות הנאו-פסיכדליה מאמץ לעצמו אלמנטים פופיים יותר ויותר ובמיוחד בשדות האקלטיים האלו של האינדי, Tama Impala האוסטרלים עושים את זה הכי טוב אולי. השיר הזה שזכה אצלי לאינספור השמעות בשבועות מסויימים השנה, הוא הכי אינדיפופי שיש וכמעט לא מזהים פסיכדליה אבל זה שם ב-DNA של הלהקה וזה מורגש. לדעתי המהלך הזה מבורך והחיבור בין שני הז'אנרים מרענן ומחדש אותם.

מקום 23 BC Camplight – Just Because I Love You

בלדה פופ מתקתקה מרירה בארוקית בנוסח שנות ה-60. השיר הזה יצא אי שם בתחילת השנה ויצא שאני חוזר אליו די הרבה, בעיקר בלילות ובעיקר בגלל המשפט "רק בגלל שאני אוהב אותך, זה לא אומר שאני אוהב אותך" מה זה אומר? אין לי מושג, אפשר כמובן להתפלסף, אבל דווקא כאן התכוון המשורר להשאיר את זה סתום ולעשות פארודיה בשנקל על משפטי אהבה סכריניים של שירי פופ מאותה תקופה.

מקום 22 San Cisco – Just For A Minute

רביעיית אינדי פופ מאוסטרליה, קיימים כבר מ-2009 נשמע כי מאד מושפעים מדאפט פאנק, לפחות בשיר הזה ששמעתי מלא פעמים השנה. במשך יותר משתי דקות הקצב אחיד ומונוטוני, מתקתק פועם בקצב איטי של פעימות הלב ואז מגיע גיטרה חשמלית ומעוותת במעט את הכל, לא משתלטת על המודוס הכללי של השיר, אבל הנוכחות שלה מורגשת והופכת את זה לאחד משירי האינדי פופ של השנה שלי.

מקום 21 Christopher Owens – I Love You Like I Do

השיר היחיד שכאיסטופר אוונס לא שר באלבום שלו עצמו והוא אחד מהשירים הכי מקסימים ששמעתי השנה. כריסטופר אוונס מספר כי את השיר הוא כתב לעצמו ורוצה שישירו לו אותו ולכן נתן לזמרת אחרת לשיר אותו. מאד קשה לכתוב או ליצור בשביל עצמך, מסיבות של צניעות בעיקר ועל אף שזהו לא מהלך שמצביע על אדם עניו ונחבא אל הכלים, אני מכבד מאד את המהלך הזה רק בגלל שיצא שיר ממכר שאפשר לשיר לבד מול המקלחת, מול המראה ולאישה שאתה אוהב שוב ושוב ושוב.

מקום 20 The Mynabirds – Shake Your Head Yes

זה מתחיל  מינימליסטי עם זמרת שיש לה קול חצי עייף וחצי שאומר "אני יודעת מה אני רוצה מעצמי אבל אין לי כח לכלום"   אחר כך בחצי השני של השיר ההפקה מורגשת יותר ונוספים עוד כלים אבל זה לא גורע אלא להפך הופך את השיר הקטן והפשוט הזה למורכב יחסית לשיר פופ כמובן והכי חשוב יש זמזום ממכר; טאם טאם דאם טאם דאם, שזה לא פשוט בכלל ליצור והכרחי מאד בשירי פופ.

מקום 19 Silicon – Personal Computer

אפשר לאפיין את 'סיליקון' הפרויקט של קודי נילסון(האח של רובי נילסון מ-Unknown Mortal Orchestra) כפרוייקט אלקטרוני-גרובי עם נגיעות של Fאנק, אבל יותר מהכל הוא פרוייקט אינדיפופ מבריק בעיקר (אבל לא רק) בגלל הנושאים של השירים שמתעסקים במערכות יחסים בינו לבינה, בינו לבין עצמו בעידן הדיגיטלי, העתידני של המחשבים. לכאורה נושא שחוק להתעסק בו, אבל רובי נילסון עושה כאן מהלך של הפוך על הפוך וטוען שאפשר עוד להתעסק בנושאים האלו ולאורך כל האלבום הוא עושה את זה בהצלחה ממכרת. personal computer הוא מהבולטים באלבום.

מקום 18 The Memories – Love to Break Your Heart

אחד הדברים שמבדיל שיר אינדי פופ לפופ הוא בצורה שבה הוא מוגש, בדרך כלל באירוניות ובמודעות עצמית לפעמים בזלזול ולפעמים צריך ליצור ניגודים בין טקסטים מטופשים וקלישאתיים לשירה עייפה עם קולות נמוכים ולא אופיניים. "הזיכרונות" זה פרויקט צד של חבר'ה שאוספים קלטות טייפ מכל מיני סוגים מוזיקה ודיבורים חסרי תכלית וזה מאד ניכר במוזיקה שלהם, הם משלבים את האופי בסאונד של קלטות טייפ עם הרעיונות של מוזיקת אינדי פופ. למען ההגינות השיר הזה יצא בדצמבר 2014 אבל הוא ליווה אותי ב2015.

מקום 17 The School – He's Gonna Break Your Heart One Day

עם השפעות נכונות(מגנטיק פילדס) וקול נשי רך במיוחד גיטרות מעט שוגייזיות, זה כל מה שלהקת אינדי פופ, צריכה ויש את זה בהחלט ל-The School מה שכן חסר לה זה האלמנט הזה החשוב שנקרא "הזרה" הם לא ממש מיוחדים ושונים מהרכבים ואמנים אחרים, אבל עושים את זה בצורה מגניבה וחיננית והשיר הזה במיוחד.

מקום 16 Mac DeMarco – Just To Put Me Down

כבר שנים אני מחפש מישהו חדש להעריץ, מישהו עכשווי מהעשור הנוכחי, שנולד בסוף שנות השמונים, שנות התשעים ולא כך כך הולך לי עם זה אבל מק דימארקו הכי קרוב לזה, הוא מגניב ושובב וכותב שירים מבריקים. הוא כמו מוריסי אבל עם הרבה יותר שובבות ופחות פלצנות. השנה ראיתי אותו בפסטיבל פרימוורה בברצלונה וזה ריגש אותי כך כל שהקהל שר איתו את המילים של השירים, אליל נוער ממש! אני הכי קרוב להעריץ אותו, אקשיב לכל דבר  שלו שייצא(בי סייד, דמו וכד') והשיר הזה לדעתי הכי טוב שיצא לו השנה.

מקום 15 (Jamie xx – Stranger in a Room (ft. Oliver Sim

כשג'יימי אקס אקס הוציא עם The xx ב-2009 את אלבום הבכורה שלהם. הוא נשמע הכי חדשני שיש ויחד עם ג'ימס בלייק(מהצד של הסול) הנהיגו את הצליל המונטוני-רפטטיבי-מינמליסטי. כולם רצו לעבוד איתו, הוא הכוכב החדש של הסצינה והשנה הוא סוף סוף הוציא אלבום משלו והוא כל כך טוב, ממשיך את אותו קו של להקת האם שלו אבל מלביש עליו עוד רבדים מוזיקליים ועיבודים עשירים יותר, זה הכי קרוב לthe xx ולכן השיר האהוב עליי מהאלבום.

מקום 14 The Danger Boys – Special Girl

כשאתה באינדיפופ אתה למעשה שם קצוץ על כל חוקי הז'אנר, אם להיות כנים כולם היום שמים זין על החוקים וכל אחד יכול לשלב בשירי של שלוש דקות כמה וכמה ז'אנרים. כמו במקרה הזה של ההרכב האמריקאי הצעיר והפוחז הזה, החולשה שלהם שהם מעט מנסים להיות מגניבים ברוב המקרים זה מצליח להם, במיוחד בשיר הזה; גיטרות ואורגן אייטיזי שקופץ פה ושם ומקצב פיפטיזי שנותן את הטון לכל אורכו של השיר. כאמור מלא צלילים וחיות מטורפת.

מקום 13 Hot Chip – Easy To Get

הוט צ'יפ היא אחת משתי הלהקות שאני הכי אוהב בעולם(הראשונה היא פרנץ פרדיננד ונציגות שלה תגיע בהמשך) מאד קשה לתייג אותם כיוצרי אינדיפופ, הם יותר אמני אלקטורניקה, דאנס, Fאנק לבן ואפילו קצת סול. (קצת כמו פרינס בגישה שלהם למוזיקה)  אבל בנוסף לאינטלגנטציה הנשפכת מהקלידים שלהם, הם יצרני להיטים, בכל אלבום שלהם אפשר לשמוע כזה, אפשר לקבוע שיש להם אוזן לפזמונים קליטים וממכרים. אהבתי את השיר הזה במיוחד בגלל האזכורים לדאנס של שנות ה-90 ההאוס המאוחר יותר, ההאוס האירופאי היותר פופי באופיו. תקופה שנמצאת כרגע מאד באופנה וזה מגניב שכך.

מקום 12 Satellite Stories – Round and Round

השיר הזה שמגיע אלינו היישר מפינלנד תמיד מזכיר לי שיר של גלוריה אסטפן משנות ה-80 אני לא יודע בדיוק איזה, לא ממש רוצה לדעת ויכול להיות שאני טועה בכלל וזה לא שיר שלה, זה לא משנה כל כך. האווירה זה מה שחשוב בשיר הזה ולפעמים זה כל מה שצריך, משהו נוסטלגי שירחף מעליך, ניחוחות של פעם שלא יעלו שום זיכרון, טראומה או אירוע מכונן. שיר קטן שלוקח אותך במכונת זמן ועושה לך טוב על הנשמה.

מקום 11 Tobias Jesso Jr. – Bad Words

לטוביאס ג'סו ג'וניור מוונקובר מקנדה יש קול עדין-עדין ויחד עם הפסנתר בהקלטה מלוכלכת, אתה מתקרב הכי צמוד שאפשר למילים של השיר, לתחושה שהוא מעניק, לעצב ולגעגוע בעיקר לחרטה. המילים עצמן קלישאתיות אפילו החרוזים לא מבריקים במיוחד, אך כאמור טוביאס עושה את השיר הקטן והשקט הזה למצמרר ולרוב גורם לי להזכר בסיטאציות דומות ולהזדהות כמובן. בדקה 3:27 של השיר מגיע השיא; ספק כחכוך בגרון של טוביאס, כמעט נחנק מרגש האהבה הקשה, ספק כיוון של אמצעי ההקלטה(ברור שזה כחכוך בגרון, אבל נוצר ספק קל) המבוכה שבתוך השיר הופכת אותו ליותר משיר פופ רגיל.

מקום 10 Molly Nilsson – Bunny Club

בעשור הראשון של המאה ה-21 שוודיה הייתה מעצמת אינדי פופ העולמית שמות כמו ינס ליקמן, פיטר ביורן וג'ון ודה נייף, השפיעו על כל יוצר אינדי פופ בעולם. אבל הם התבגרו ודור התחלף, דור שכנראה פחות הקשיב לאבבא בילדותו. מולי נילסון התגלתה לעולם עם ההמנון Hey Moon ונשארה ככל הנראה לבד לייצג את האינדי פופ השוודי בעשור הנוכחי. האלבום שהוציאה השנה הוא מצוין והכי שלם שלה וממשיך באותו קו של מלודיות קליטות מתקתקות חינניות על גבול הסכריניות והפקה דלה. השיר הזה הוא דוגמא מעלפת מתוכו.

מקום 9 Grimes – Easily

אם מאק דימארקו הוא הזמר שאני הכי קרוב להעריץ, אז גריימס היא הכי הזמרת שאני הכי קרוב להעריץ. השיר Oblivion שיצא לו בשנת 2011 הוא כנראה שיר העשור שלי. אבל אנחנו מדברים על 2015 וגריימס הוציאה אלבום פופ כל כך מושלם בעיניי בגלל שהיא מצליחה ליצור מורכבות טקסטואלית והפקתית יחד, היא נותנת לך להרגיש שהיא עובדת עליך; אתה שומע שיר עכשיו שיר פופ "כן כן שיר פופ זה מה שאתה שומע, לא יכול להיות אתה אומר לעצמך" זה מה שהיא עושה. מורכבות אליטיסטית לצד רוח שטות שכונתית, ועם המון תעוזה. התנגשות שמאד אופיינית לז'אנר. זמרת האינדיפופ הכי גדולה של השנים האחרונות.

מקום 8 Soko – Peter Pen Syndrome

אני מאד אוהב את סטפני סוקולינסקי הצרפתייה פולנייה שחקנית הקולנוע והזמרת, אני פחות מכיר אותה מהסרטים שלה, יותר מכיר המוזיקה שלה. יש משהו מאד אינטליגנטי בטקסטים שהיא מתעסקת איתה, באירוניות ובעודף מודעות עצמית. השנה היא הוציאה את השיר הזה, ככל הנראה השיר שהכי הזדהיתי איתו, באופן די מוזר אני חייב לציין, זה לא שיר אהבה או שיר זיכרון, זה שיר שמספר על סינדרום פיטר פן על הצורך הזה להיות ילד כל הזמן ולא לגדול, לא להזדקן לא להשתייך לאסכולות מיושנות ולהשקפות סטגנציות באופיין. נכון אי אפשר להישאר ילד ולהתפתח כל הזמן, אבל מוזיקה טובה ומוזיקה חדשה ועדכנית תמיד תשאיר אותי הילד. מוזיקה היא פיטר פן בהרבה מובנים.

מקום 7 Chvrches – Keep You On My Side

אם אתה לוקח את האלבום הזה ושם אותו במכונת זמן ושולח אותו לשנות השמונים התשעים, העשור הראשון של שנות האלפיים הוא יהיה מעולה ויתקבל נהדר ויאהבו אותו כולם. קשה היה לי לבחור שיר מהאלבום החדש של Chvrches את כל השירים אני אוהב. נראה שבחרתי באופן את האקראי שיר למצעד האינדי פופ שלי. ככה זה מרגיש לי בחיי. זהו אלבום שמזקק לתוכו את כל הידע הפופי של ארבעת העשורים האחרונים ומוגש ברעננות עכשווית. תמיד יש אלבום או שיר שקשה מאד להסביר למה אוהבים אותו, האלבום הזאת הוא דוגמה מצויינת. באינדי פופ לפעמים לא צריכים הסברים.

מקום 6 Part Time – Honey Lips

נדמה לי שיש פחות גרסאות כיסוי, אמנים לא מבצעים שירים של אחרים, פעם זה היה מקובל יותר והיום מאיזושהי סיבה שאני לא ממש מבין, כבר פחות. אני הכי אוהב לגלות במקרה שאת השיר שאני הכי אוהב להקשיב לו הוא בעצם שיר של אמן דיסקו מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים המוקדמות – בוב צ'אנס שאת המקור לא מצאתי באף יוטיוב, אלא רק דגימות מהשיר מאיזה אתר שמוכר את האלבום שלו. Part Time להקת אינדיפופ המשלבת אלמנטים מלוכלכים מסצינת הלו-פיי עם סימפולים מסרטי אנימציה מטופשים של שנות השמונים עושים קאבר מושלם שהופך לאחד משירי השנה שלי כמובן ובכלל כל האלבום המגוון הזה ממש מומלץ.

מקום 5 Majical Cloudz – Silver Car Crash

אחד מהשירים הכי עצובים של השנה ושל התקופה האחרונה בכלל, מהשירים האלו שהם בעצם חרב שמכניסים לך לתוך הלב בהילוך איטי ואין שום דרך להתחמק – זוהי להבת חרב דוקרת משסעת וחותכת דטרמיניסטית משהו .זהו שיר אהבה שאדם שר לאהובה לאחר שהם מתו בתאונת דרכים, הטקסט מצליח לבטא נקודת מבט של בן אדם רגעים אחרי שמת, יחד עם המוזיקה והשירה של הסולן, אני מוצא את עצמי מתפרק לחתיכות ונגזר לקרעים ולרגעים אני אפילו מת כמו הדובר בשיר.

מקום 4 Susanne Sundfør – Fade Away

בדקה 1:47 יש פייד מהיר ואז נשמע קולו של פעמון ומתחיל הגשר המוזיקלי בין הבתים והפזמון או להפך. אני אוהב רגע קטן בשיר גדול, צליל אחד מתוך מכלול המנגינה שלא נשכח, שכאילו אני מחכה לו, מצפה לו, לא יודע בוודאות שיגיע ועם זאת יודע שהוא שם. הפעמון הקטן הזה בשיר של סוזן סאנדפור זה כל מה שצריך משיר שיקשיבו לו שוב ושוב ויש כמובן את שאר הדברים, אבל את הצליל הזה הוא כמו העוגיות מדלן של מרסל פרוסט, צליל שהוא כולו זכרונות וסיפורים.

מקום 3 FFS – Johnny Delusional

פרנץ פרדיננד (הלהקה שאני הכי אוהב בעולם) התחברה ללהקה הותיקה ספארקס והוציאו יחד בשיתוף מפתיע למדי אלבום אינדי פופ מושלם, האלבום שהקשבתי לו הכי הרבה השנה. הטקסט של השיר הזכיר לי טקסטים של המחזאי חנוך לוין, שגיבוריו התעסקו רבות במושאי אהבה בלתי מושגות. הוא בטח היה קורא לו "יוני דמיוני" שיר על אדם שלא מוותר על האהבה שלו ובאובססיות מקווה שמושא אהבתו תאהב אותו בחזרה בסופו של דבר. אחד מהרגעים היפים ביותר של השנה במוזיקה עבורי הגיעו בשני המשפטים שמגיעים בסופו, שהם בעצם שאלות רטוריות: "האם זה יהיה נורא שלא תהייה מוזיקה/ האם זה יהיה נורא שהיא לא תרצה אותך קרוב". הוא אוהב אותה כמו המוזיקה ולא יכול לדמיין את החיים שלו בלעדיה.

מקום 2 Unknown Mortal Orchestra – Multi-Love

כשראיתי את הלהקה מנגנת את השיר זה בלייב, רגע לפני שיורדים וחוזרים להדרן, הבנתי שמובן בהמנון ואני אגזים כי זה כיף להגזים – המנון של דור! ללא ספק יתלווה לפסקול של העשור. מעטים המקרים בהם מתאחדים להם סיפור אישי מוזר ועצוב למנגינה משובחת ולהרכב הניו זילנדי זה קרה. סיפור אהבה משולש בין גבר נשוי(הסולן)ללסבית לבין אשתו והרצון הזה לחיות ביחד, המחשבה שאהבה תגבר על כל מחסומי הנורמות, מלווה את השיר הזה וכנראה את כל השלבים ביצירתו והפקתו והפיכתו לפזמון בלתי נשכח.

מקום 1 Swim Deep – One Great Song and I Could Change the World

אחת לשנה בממוצע יוצא שאני כמעט מפסיד את האלבום הכי טוב שיש, את השיר שיכול לשנות לי את העולם וככה היה עם swim deep דילגתי מעל קיומם, דפדפתי אותם בדפי האינטרנט לעזאזל ואז קרה מה שתמיד קורה, שמעתי אותם איפשהו והבנתי שזה בדיוק מסוג האלבומים שאני אוהב – מלאי פאתוס עם מוזיקה גדולה מהחיים. מעין שילוב מפלצתי בין Happy Mondays ל – Stone Roses ובכלל כל האלבום מושפע מאד מהתקופה הזאת מהמדצ'סטר המשלב דאנס, פסיכדליה ורוק. וסווימ דיפ קצת לוקחים את זה לכיוני האינדיפופ של שנות האלפיים ויצא להם אלבום מגוון, ססגוני, שונה מכל אלבום אחר ומאד עשיר ורב צלילים והשיר הזה הוא בהחלט סוג של שיר שנה!

פוסט 80

תרגיל מראה

November 2015 MIXTAPE

אחד מהתרגילים הידועים בסדנאות הכתיבה, הוא תרגיל המראה; להסתכל על עצמך במראה ולכתוב את מה שאתה רואה, אם לכתוב לפרטי פרטים קטנים-קטנים את כל מה שרואים ואפשר ההפך, לרכוב על להבות הדמיון שמציתות תווי פניך. בכתיבה הכל אפשרי, רק צריך לבחור. נגיד שבחרתי באופציה הראשונה ובאמת התמקדתי בפנים וכתבתי ברשימה את כל מה ששיקפה המראה. כל מה שאני כנראה אצליח לכתוב יהיו הפגמים והליקויים שיש בפנים שלי. שום דבר חיובי לא אמצא גם אם ממש אתאמץ ואתעקש להתעכב למצוא משהו יפה בפנים שלי.

יהיו אלו שמכירים אותי טוב שיגידו שאני מדבר שטויות שאני בן אדם יפה ואסתטי. אבל אני אמצא את כל צלקת וצלקת של פצעי הבגרות שלי, את החיבור של הגבות העבות היוצרות גבה אחד ארוכה ועבת שערות, את הנקודות השחורות שעל האף שלי, את שערות הזקן הלא סימטריות מגילוח עצמי במכונה ישנה עם בטריות לא טעונות, את השערות המאפירות החושפות את גילי, את התחלתה של התקרחות – מה שנהוג לכנות המפרצים במצח. את הלסת הנוספת והמשתפלת מטה, את העיניים בצבעים רגילים(למה לא כחול או ירוק לעזאזל), את שלוש נקודות החן הפזורות בלחי שמאל(מה יש לכן לחפש שם).

אפשר כמובן להמשיך לשאר הגוף: את השדיים של גבר הלא מחמיאים לפעמים, את הכרס חסרת האופי שנעה מן האגסיות לתפוחיות (אולי תחליטי איזה כרס את רוצה להיות), השוקיים והירכיים הגדולות, גוף של 190 ס"מ כמעט חסר פרופורציות. מלא פגמים ולקויות בגוף אחד ושוב אלו שמכירים אותי יגידו שאני מגזים, אבל זה בדיוק מה שאכתוב בתרגיל מראה של סדנת כתיבה.

nov15

עכשיו נעשה את אותו התרגיל אבל ניתן לדמיון לעשות את שלו, אני מסתכל על עצמי במראה עכשיו ואני רואה שאני בעצם בקלות יכולתי להיות אובייקט צילום של האמנית דיאן ארבוס, ניצב בסדרת "הסמויה" ברחובות מערב בולטימור,  אדם פגום חסר כל יכולת, מנודה מהחברה. מצורע לפני גירוש ומבקש מקלט. פנים מצולקות ומחוטטות המטילות אימה ומעוררות תחושות גועל ורחמים, הדיוקן של כל מחקר על עוני ופערים חברתיים. הפנים של תופעת ההשמנה במאה ה-21. קריקטורה סאטירית המתארת את הליקויים שהאנושות יצרה. בקיצור "יצור" זה מה שאני.

למה אני רואה את כל הפגמים האלו בתוכי, האם זה סתם מצב רוח, האם זו הצטברות של תחושות   דחייה משלב החביון הפסיכוסקסואלי שלי. האם כשאני מסתכל על עצמי אני באמת מסתכל על עצמי או שאני רואה מודל ששרטטה ההיסטוריה, האם אני שבוי בבואה של התפיסה האסתטית המערבית, האם גופי הוא ייצוג של רעיון הכיעור. במה אני מסתכל על עצמי כשאני מסתכל על עצמי.

מספיק עם ההתפלספות לרגע, אני באמת חושב שאני פגום וזה בסדר, אני די בעד הפגמים שלי, אני אוהב את הדברים עקומים ולא ישרים, עם מעט אבק בחדר נקי, לא סימטרי, לא מדויק. יותר מזה אני בעד כל הפספוסים של החיים. בעד כל נזקי שיצרה הסביבה בגוף ובנפש שלי, אני חי עם כל הפגמים שלי בשלום. אני לא מושלם, לא רוצה להיות כזה.

למרות זאת, יש לקויות שחייבים לתקן, אני לא רואה את עצמי חי עם אף ענקי ואוזניים של פיל מבלי לעשות ניתוח כלשהו ואם הייתי מקריח לגמרי, הייתי לוקח את זה קשה מאד, ברמה של דיכאון כבד מאד. אולי בעצם אני מגזים אני חיי טוב עם ה-Moobs שלי קשה לי עם כל עוולות החברה, למשל לראות אנשים מקבצי נדבות וישנים ברחובות. פערים חברתים, שחיתויות פוליטיות, כל הפגמים האלו מפריעים לי ומקשים ויקשו עליי את החיים שלי ושל כולם לדעתי.

לפעמים קשה מאד להסתכל על עצמך בראי, זה לא נעים לראות את מה שהמראה משקפת ולפעמים צריך כדי להשלים עם עצמך ואולי לתקן את מה שמפריע. לפעמים חייבים לכוון את המראה לאלו שמתחמקים ממנה, מתכחשים מכל וכל למומים ולכישלונות שלהם. רק לזכור להיזהר לא לכוון לשמש שלא תסנוור.
אפשר להוריד מכאן
אפשר להקשיב כאן או למטה

רשימת השירים

  1. Grimes – Artangels
  2. Ellie Goulding – Don't Need Nobody
  3. Young Galaxy – Factory Flaws
  4. Sarah Blasko – I'd Be Lost
  5. Doug Hream Blunt – Gentle Persuasion
  6. Beach Slang – Bad Art & Weirdo Ideas
  7. Timmy's Organism – Heartless Heathen
  8. Black Moth Super Rainbow – Umbros Vorhees
  9. The Chap – Guitar Messiah
  10. Oberhofer – Someone Take Me Home
  11. Half Moon Run – Turn Your Love
  12. JEFF The Brotherhood – Chilled to Bones
  13. Jeffrey Lewis & Los Bolts – Back to Manhattan
  14. Lou Doillon – Above My Head
  15. Joanna Newsom – The Things I Say

פוסט 79

המדריך המקוצר להאזנה למוזיקה בנסיעות

October 2015 Mixtape

לפחות שלוש שעות ביום אני נמצא במצב של נסיעה הגוף עצמו לא בתנועה אבל לוקח את עצמו ממקום אחד למקום שני. אני משתמש ברכבת, אוטובוס, אופניים, רכב, שאטל ומונית לפעמים. בנוסף לשלוש שעות, שעה ביום בממוצע לחודש אני מחכה לרכבת, לאוטובוס, לשאטל או למונית לפעמים. הרבה מאד זמן ביממה וזהו זמן מצוין להרהר, להסתכל בחלון ולהפוך למתוסכל, לפתח תיאריות ותובנות, לתכנן עשרות תוכניות לקשקש עם אנשים בצ'ט, להוציא תסכולים, לעבור על כל הספקטרום של מצבי החיים הפרטיים שלי לחשוב על פתרונות למשברים חברתיים, לעבור על הפידים השונים שמציעות הרשתות החברתיות ולקרוא עיתונים וספרים. אבל כל זה וזה הרבה רק ברקע ומאחור, בחזית נמצאת החשובה מהכל – מוזיקה.

כל כלי תחבורה יוצר חוויה האזנה למוזיקה שונה ואחרת ולהלן רשמיי. אפשר לקרוא לזה – המדריך המקוצר להאזנה למוזיקה בכלי התחבורה השונים

מטוס
בכל 34 שנותיי טסתי רק פעם אחת, אז לצערי לא הצלחתי לגבש מסקנות.

אופניים
לא מומלץ להקשיב למוזיקה בזמן רכיבה על אופניים אבל אני מודה שאני עושה את זה וכיוון שזה סוג של עבירה על החוג, אני ממשיך הלאה.

שאטל, מונית
בשלושת כלי התחבורה הללו, לא ניתן כמעט להקשיב למוזיקה בצורה מעמיקה ורציפה. השאטל קצר מאד; חמש דקות מתחנת הרכבת בני ברק עד לעבודתי ברמת החייל. במקרה הטוב אפשר להקשיב לשיר אחד. במונית צריכים לרוב להקשיב לקשקוקי הנהג או לתחנת הרדיו המופעלת ברכב שלו. אם הרדיו מכוון לרשת ב או גל"צ הרווחתי ידיעה חדשותית או דיון קצר במארעות היום. למוזיקה מאד קשה להקשיב, אם זאת ולעיתים נדירות הנהג משתף אותך בטעמו המוזיקלי, זה קורה שאתה בדרך להופעה והוא שואל לאיזו הופעה אתה נוסע.

טרמפ
בטרמפ נתונים לחסדי הטעם המוזיקלי של הנהג ואצלי יש חוק לא כתוב שלא מתערבים והנהג הוא זה שקובע למה מקשיבים. אי אפשר להקשיב למוזיקה באוזניות כי זה לא מנומס וצריך להיות זהיר. הכי טובים הם הטרמפים בהם שואלים את הנהג, וואו מה זה? למה אנחנו מקשיבים? אתה חייב להגיד לי למה אנחנו מקשיבים!


october2015mixtapeאוטובוס עירוני
ישנם שני סוגים של נסיעה באוטובוס העירוני, הקצרה והארוכה(כמו שאתם מבינים לא סוגים מורכבים במיוחד) בקצרה החוויה דומה לנסיעה בשאטל; נסיעה קצרה אפשר להקשיב לשיר או שניים, במקרה של עומס תנועה לשלושה שירים. במקרים כאלו אני נוטה להקשיב למוזיקה שאני אוהב במיוחד, לזאת שאני חוזר אליה שוב ושוב, שירים בריפיט הכי מתאימים בסיטאוציות כאלו. גם אופציית השירים המנוגנים ביותר בנגן שלכם תתאים לנסיעה הזאת בהחלט. בנסיעות ארוכות יותר נגיד מהבית שלי בדרום העיר לעבודה שלי בצפון העיר אני מקשיב בעיקר לאלבום, זמן ממוצע של אלבום לוקח בין 35 דקות לשעה ורבע ולכן בנסיעות ארוכות גם אם עומדים ובטח אם יושבים הכי מומלץ להקשיב לאלבום, זה הכי דומה לצורה הקלאסית בה נהגו להקשיב לאלבום פעם. לקנות דיסק או תקליט להגיע הביתה לשבת על הספה ולנגן אותו. החוויה מדהימה.

אוטובוס בין עירוני
נסיעות באוטובוס בין עירוני דומות לנסיעות באוטובס עירוני בהבדלים פיזיים בעיקר. תמיד יהיה איפה לשבת ותמיד מישהו יישב לידך, גם בנסיעה כזאת מומלץ להקשיב לאלבום או שניים אבל יותר למיקסטייפים המוצעים ברחבי האינטרנט, לתכניות רדיו איכותיות. זה הזמן הטוב ביותר להרחיב את הטעם המוזיקלי שלנו או להעמיק את הידע הקיים בז'אנרים שממש אוהבים. כל זאת לא דורש התחייבות מצידנו, זאת אומרת לא לקנות או להוריד את המוזיקה אלא אם כן יש משהו שממש הלהיב אותנו. מומלץ בעיקר המיקסטייפים המוצעים במיקסקלאוד, תחנת רדיו הקצה, רשימות של אלבומים(10 אלבומים הטובים של הנייטיז וכד'). והכי חשוב –  אפליקציית יוטיוב טובה כזאת שמאפשרת להתמזער ולהמשיך לעבוד.

רכבת
כלי התחבורה הותיק ביותר(אם לא מחשיבים עגלה עם סוסים והליכה ברגל) בו חווית ההאזנה למוזיקה הכי עוצמתית ואינטנסיבית בעיניי ובאוזניי והכי קרובה לזו שמרגישים בחדר האינטימי שלנו. בנסיעה ברכבת אני נותן לאקראיות של הנגן להחליט למה מקשיבים. לשם כך צריך לסנכרן למכשיר כמה שיותר מוזיקה, לפחות 10 אלבומים וללחוץ כמובן על כפתור "השאפל" טכנית אני לא יודע איך בדיוק הוא בוחר את השירים אבל אני תמיד משתעשע במחשבה שלנגן המוזיקה שלי יש רגשות והוא מעלה מהאוב, מהבור הכי עמוק של תת המודע שירים נשכחים ולפעמים שירים משני מצבי רוח ולעיתים קרובות שירים שפשוט לא שמתי לב אליהם. נסיעה ברכבת היא כמו ללכת לסרט מבלי לקרוא את התקציר קודם. מכירים רק את השם ואת השחקנים וזה יכול להיות מקרטע ולא זורם אבל גם מהיר, עצבני ומרגש.

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב מכאן או בנגן למטה

רשימת השירים

  1. 🙂 The Garden – All Smiles Over Here 
  2. Protomartyr – Dope Cloud
  3. Girls Names – A Hunger Artist
  4. Fever the Ghost – Hinterland
  5. Swim Deep – One Great Song and I Could Change the World
  6. (Molly Nilsson – Bus 194 (All There Is
  7. Chvrches – High Enough To Carry You Over
  8. Darkstar – Inherent in the Fibre
  9. Youth Lagoon – The Knower
  10. Sean Nicholas Savage – Why I Love U
  11. Dralms – Usage
  12. EL VY – Paul Is Alive
  13. Julia Holter – Lucette Stranded On The Island
  14. Majical Cloudz – Silver Car Crash
  15. Cinerama – 524 Fidelio

פוסט 78

התחדשות כואבת יותר
September 2015 MIXTAPE

לפני החגים
ספטמבר הוא האהוב העליי בחודשים, הלחות שיורדת, הקלמנטינות והגויאבות שעושות דרכן למדפים, זהו חודש של ריחות. השנה העברית שמתחלפת ואיתם מתקפת הסיכומים השונים(תופעת השנה, השיר הכי טוב של השנה וכד') זהו חודש של סיכומים. תכונת חשבון הנפש שאופפת את כל הסובב אותי, עונת הסתיו וכל מה שמשתמע מעונת המעבר הזאת, זהו חודש של התכנסויות פנימה. תמיד אהבתי את ספטמבר. עוד כשהייתי ילד קטן אהבתי את החודש הזה; בעיקר בגלל שצריך לחזור לבית הספר אחרי חופש ארוך ומייגע. תמיד הייתה התחדשות וצפי לדברים מרעננים.

סיפור האהבה שלי עם החודש הזה התחיל ביום הראשון של כיתה ד', השנה הראשונה של שנות התשעים. קמתי בבוקר ללכת לבית הספר, הכנתי לעצמי ארוחת עשר (פיתה עם ממרח שוקולד) והתכוננתי לצאת ופתאום אמא שלי קוראת לי ומסתכלת עליי, יותר נכון סורקת אותי מכף רגל ועד ראש, הייתי בטוח שהיא הולכת להגיד משהו כמו בהצלחה בלימודים, או משפט מרגש וקיטשי אבל היא יודעת היטב שאני די מצליח בלימודים ועוד יותר יודעת שקיטשיות לא עובדת עליי ואז היא אמרה: "אתה לא הולך ככה לבית הספר, שמעת אותי, שמעת אותי" הלכה לחדר שלי והוציאה ג'ינס וחולצה מכופתרת; "ככה מתלבשים ליום הראשון לבית הספר!" ה-"שמעת אותי???" מהדהד בי עד היום.

ראש השנה
זה היה הריב הראשון שאני זוכר עם אמא שלי, אני רציתי ללכת בבגדים שנוחים לי, מכנסי ספורט וחולצה של סופרמן או גיבור-על אחר. אבל זה היה ריב קצר והייתי ילד ממושמע יחסית ולבשתי את בגדי האירוע שלי ואיתם הלכתי לבית הספר. אמא שלי צדקה נראתי נהדר וקיבלתי מחמאות מהבנות של הכיתה, אפילו מהבנות של הכיתה המקבילה, לא יצא לי מזה כלום, לא חיבוק ולא הצעת חברות, אבל בנות התחילו להסתכל עליי. כך הפכתי להיות אלפרד כהן חדש, כך פיתחתי לעצמי את אחד חושים הטובים אצלי –  אופנה.

blogsep (1)

יום כיפור
בספטמבר אשתקד והשנה הכל התהפך, מצאתי את עצמי מבקר בבתי החולים, בשנה שעברה סבתא שלי אושפזה וחודש אחרי נפטרה והשנה אבא שלי לקה בהתקף לב, בינתיים הוא יצא מבית החולים ומחלים בבית הבראה. המראות והתחושות משנה שעברה התחברו למראות של השנה והיו דומים מאד. הצלילים של מכונות המודדות דופק ומדדים אחרים מתדפקים על המוח ולא יוצאים ממנו. הארשת העצובה והדואגת על פניהם של כל העוברים וחולפים – נכנסתי לדיכאון בשנייה.

סוכות
"בית חולים" מצד אחד מביא איתו תחושות של מתח ודאגה ומצד שני יוצר הזדמנות מוזרה כזאת לשמוע מה חדש מבני המשפחה הקרובים והרחוקים. בעתות משבר תמיד מתקרבים יותר ויותר. זה נורא להתעדכן בסיפורי משפחה ברגעים האלו, הייתי מעדיף לא לשמוע אותם בכלל ולחזק את הסטטוס קוו. לא להתקרב, לא להביע עניין, לא להקשיב לתכניות מלאות קלישאות לא להציע עזרה או פתרונות למשברים קטנים של החיים, לא לעדכן את כולם במה אני עובד ולעשות את הדודות קצת גאות. במשפחה שלנו הכל קיצוני מידי, דרמטי ואפוקליפטי. כל מה שהייתי רוצה זה לראות חיוך, בת צחוק קלה שנמרחת על הפנים, צחוק שישבור את הסאונד הנורא. כל מה שהייתי רוצה זה שיהיה לי האומץ לזרוק איזה הערה צינית שתפיג את המתח.

שמחה תורה
כך הפך ספטמבר מחודש מעורר מתרדמת הקיץ הקשה, שמפיח בראש רעיונות חדשים לחודש עצוב ומבולבל – חסר כל כיוון. הוא יותר מייצג סופם של דברים מאשר התחלות חדשות, אבל סוף הוא גם התחלה חדשה כמאמר הקלישאה המעצבנת הזאת. ככל הנראה לא היה לי בחיים דברים שצריכים להיגמר ולכן התלבשו עליי התחלה ועוד התחלה ועוד התחלה ועוד התחלה. כל ההתחלות הללו הן כמו נשל וזו ככל הנראה העת להשיל אותן מהעור ומעצמי וזו גם סוג של התחדשות, כואבת יותר.

 

רשימת השירים

אפשר להוריד מכאן
להקשיב מכאן או בנגן למטה

  1. Foals – Mountain at My Gates
  2. Eleventh Dream Day – Vanishing Point
  3. Nest Egg – blues lawyer
  4. Static Daydream – I've Destroyed Everything
  5. Gliss – Slow To The Kill
  6. Deerhunter –  Ad Astra
  7. U.S. Girls – New Age Thriller
  8. The School – He's Gonna Break Your Heart One Day
  9. Painted Palms – Disintegrate
  10. Farao – Are You Real?
  11. Craig Finn – Trapper Avenue
  12. Kurt Vile – Lost My Head There
  13. The Libertines – You're My Waterloo
  14. Isbells – Calling
  15. Alex G – In Love

פוסט 77

אני רוח רפאים
10 הגדולים של תשע"ה

סיפור קטן מהילדות הרחוקה לפני שמתחילים; הגננת נטע של גן טרום חובה ששכחתי את שמו החליטה שאני כבר מתאים לעלות לגן חובה,  וכך היה אני יליד ינואר 81 בגן חובה עם כל ילידי 80 זאת הייתה השנה השקטה בחיי, אני חושב שלא הוצאתי מילה, הסתובבתי בהפסקות לבד, מסתכל על כל הילדים הגדולים והם מצידם התעלמו ממני(יאמר לזכותם שלא הציקו לי בכלל) ולא רק הם גם הגננת פאני של גן חובה ששכחתי את שמו. היו ימים כשהיא הייתה קוראת בשמי והייתי צועק "אני כאן" והיא לא הייתה רואה ולא שומעת ורשמה ביומן שאני חסר, גם ילידי 80 לא ראו או שמעו. הייתי ממש רוח רפאים. בתום אותה שנה הוחלט: הניסוי נכשל אלפרד כהן לא יעלה לכיתה א' וימשיך בגן חובה עם בני גילו.

זה נכון ואמיתי, לא אגדה אורבנית ולא מיתוס, זה כאן לידכם, אם תסתכלו הצידה ותחכו מספר שניות תוכלו לראות ולהבין את זה, לפעמים זה קצת קשה וזה דורש מאמץ קל עד בינוני וסבלנות בעיקר סבלנות. אבל מה איכפת לכם, אני אומר לכם שזה שם. לא תרצו בכל זאת להבין? לא תרצו להקשיב? זה לא בלתי נראה, לא מכוסה בחול, לא בתוך הארונות, זה לא קבור עמוק עמוק באדמה. זה כאן ועכשיו בכל מזג אויר בכל שעה ביממה, זה שם וזאת עובדה – רוחות רפאים,  כן יש רוחות רפאים ואיך אני יודע שזה אמיתי, כי גם אני רוח רפאים מסתובב בעולם הזה בין שאר רוחות הרפאים עם כל היצורים החיים.

אני רוח רפאים בין רוב האנשים; משפחה, חברים עבודה וכד' , אמנם בהשוואה לרוחות רפאים ספרותיים או קולנועיים, הם כן יכולים לראות אותי ולהרגיש אותי. בדומה לרוחות רפאים ספרותיים או קולנועיים אני מרגיש שהנוכחות שלי בעולם היא להגשים ולמשש מטרה(לא תמיד אני מבצע אותה בהצלחה) והיא לנסות לגרום לאלו שנמצאים לידי להקשיב למוזיקה אחרת, לראות סרטים אחרים וטלוויזיה אחרת. רוחות רפאים קיימות כדי שיהיו חיים, שרים בפזמון Cut Out Club בשיר השנה שלי. (למטה יש את כל המצעד)

postsep

לא רק אני רוח רפאים, אני בתוך קהילת רוחות הרפאים בעולם, גם אותם יוצרים זמרות זמרים להקות מלחינים מפיקים מוזיקליים הם גם רוחות רפאים שעושים מוזיקה מצוינת ונמצאים בעולם הזה ולרוב לא רואים אותם ובעיקר לא שומעים אותם. כן ככה זה בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית, אתה חי כדי להגיע לעולם האמיתי ואז כשאתה מצליח אתה חוזר למות. אני יודע זאת מטאפורה מוזרה, אבל אם נחשוב על זה כל דבר שמגיע מהעולם האלטרנטיבי למיינסטרים משהו בו מת, הוא ביצע את השליחות שלו, את עצם קיומו כרוח רפאים.

בכל שנה מתחזקת תחושת הרפאים הזאת, בעוד שהקהילה צומחת ופורחת ואנחנו ממש חיים לעומת העולם האמיתי, הם לא מכירים אף שיר שאני אוהב וזה לא מעניין אותם, אולי הם מפחדים אני לא יודע להסביר כל כך את ההתעלמות הזאת, נעזוב לרגע את המטאפורה אם הייתם באמת רואים רוח רפאים לא הייתם מתרגשים מנסים להבין מה זאת התופעה הזאת. כנראה שלא עדיף להקשיב לשירים משעממים וממוחזרים.

אולי זה נשמע בכייני ואני יודע שכמה מחבריי רוחות הרפאים כבר המשיכו הלאה, אבל זה מרגיז אותי בכל פעם מחדש ובמיוחד השנה שיצאה מוזיקה ישראלית כל כך טובה(ארמון, ג'ין בורדו, שלי ורותם, שרון יפה, ריו, קטב מרירי ועוד ועוד) לפעמים נמאס להיות רוח רפאים, אנחנו לא שדים ולא צריך לכסח אותנו באיזה חומר הרדמה. מה בסך הכל אני רוצה שאנשים יקשיבו לעוד מוזיקה שיבינו שיש דברים מצויינים והם לא ברדיו או בתכנית ריאלטי, אני כאן, הם כאן וזאת מוזיקה מצוינת.

המצעד

מקום 10 1840s – Cocoon


מקום 9 
נועה שמר – שבה אליי

מקום 8 Totemo – Opposite of Charm

מקום 7 Bill & Murray – A New Kind of High

מקום 6 יוני כדן – ספרי לימוד

מקום 5 קין והבל 90210 – לקח זמן

מקום 4 הקליק – משומש

מקום 3 Garden City Movement – My Only Love

מקום 2 הילה רוח – דובה גריזלית

מקום 1 Cut Out Club – We Are The Ghosts

פוסט 76

האושר זה אוברייטד

August 2015 MIXTAPE

יום כה מאושר כך נפתח שירו של צ'סלב מילוש "מתנה" בו הדובר בשיר מבטא בפשטות ובצניעות עד כמה טוב לו בחיים, מסופק, מלא ברכה לא מקנא מלא בשלוות עולם. את השיר הזה כתב מילוש כשהיה בן 60 בארצות הברית הרחק הרחק מפולין ארץ הולדתו ולמרות שצ'סלב נפטר 33 שנה אחרי כתיבת אותו השיר, תמיד הרגשתי כי הדובר בשיר נמצא על ערש דווי, ימים אחרונים של חיים והכל כבר מאחורה, נותר רק לנוח ומידי פעם לסובב את הראש לאחור, רק ככה אולי אפשר להבין שהחיים והעולם הם מתנה אחת גדולה. האמנם?

בהזדקפי ראית ים כחול ומפרשים, כך מסיים מילוש את הבית הראשון. אותו כחול אבל של השמיים מופיע גם בשירם Butiful Blue Sky של הלהקה הקנדית Ought (תוכלו להקשיב לו במיקסטייפ החודשי למטה) המדבר על כמה שהחיים יפים, אם כי בסרקזם האופייני ללהקות פוסט Pאנק ובכל זאת בקלות אפשר לחשוב שמדובר בשיר מאד אופטימי, בדומה למילוש בשיר שמבטא כמה טוב לנו בחיים עם המשפחה, מזג אוויר נפלא ושאר תיאורי טבע וחיי שגרה , אבל בשונה ממילוש המשורר שכותב על עד כמה הוא מאושר עם סאבטקסט מאד כואב, הלהקה הקנדית לעומתו ושוב כיאה ללהקת פוסט Pאנק לא מסתירים שום דבר; הדובר בשיר מכריז במעין תובנה שהאושר הוא בידיעה ובהכרה – הוא לא מפחד למות יותר. המחשבה הזאת אולי יותר מהכל היא-היא המתנה.

אין דבר כזה אושר אמיתי, צריך לחוות כאב מכל מיני סוגים כדי שיהיה משהו שנגדיר כאושר, הידיעה בסוף, ההכרה בזמניות, הכל בר חלוף הניצחון של הידיעה הזאת בתת מודע הרוצה לחיות לנצח, בקיום הלכאורה האין סופי שלנו, זהו האושר האמיתי. זאת המתנה האמיתית של החיים שלנו. נועדנו לסבול ולחיות חיים קשים, מסובכים, מטרידים, שבורים ומדיחים, חיים שהם שדה מוקשים אחד גדול. שום דבר שמח באמת יש באזורים מהסוג הזה.

blog3

אני תמיד חושב על אושר בהשוואה לסבל שחוויתי בעבר או שאחווה בעתיד, פרספקיטבה זאת המילה ואופי המחשבה שלי בכל פעם שאני לרגע מבין שאני מאושר. אני לא מסוגל לחוות אושר עד הסוף, כי אני מפחד שהכאב מחכה לי מעבר לפינה. אני הופך פרנואידי בכל רגע שמחה באשר הוא. למשל אני שונא לקבל מתנות לא בגלל האכזבה לקבל משהו שלא רציתי אלא כי מתנות עשויות להישבר בעתיד הרחוק ואפילו הקרוב. לכן עדיף משהו סדוק מלכתחילה שלא יפתיע וכך יישאר איתנו תמיד.

גם במוזיקה, שירים שמחים לא נשארים איתנו הם מתחלפים בשירים שמחים אחרים כי התוקף שלהם כמו האושר בחיים פג מהר מאד ואין להם עתיד. לעומתם שירים עצובים של כאב על כל סוגיו נשארת איתנו לנצח היא לא מאכזבת ואנחנו שומרים לה אמונים כי מלכתחילה היא מרוסקת כאדמה מבוקעת ולחורים האלו תמיד אפשר להכניס רגשות. למוזיקה שמחה שלמה ומאושרת אי אפשר לחדור.

יום כה מאושר – יש ימים רבים כאלו וזה נחמד מידי פעם. ימים מאושרים הם כמו להקה של להיט אחד. זה הדבר הכי טוב לאותו הרגע אבל מי יזכור את זה עוד כמה שנים. הכי טוב לסבול. זאת המתנה האמיתית. אסיים בקטע מדיאלוג של שתי דמויות מסדרה שאני מאד אוהב שיימלס האמריקאית בפרק האחרון של עונה 5 אחת הדמויות אומרת לדמות אחרת שהוא עושה אותה מאושר והוא עונה לה; אושר, אושר זה אוברייטד.

וכאן המוזיקה

אפשר להוריד כאן

להקשיב מכאן או למטה

1. The Phoenix Foundation – Mountain
2. Royal Headache – Carolina
3. Talk in Tongues – She Lives in My House
4. Bis – Kandy Pop
5. DRINKS – Focus On the Street
6. Ought – Beautiful Blue Sky
7. The KVB – Chapter
8. Digital Leather – Religious Experience
9. (Slim Twig – Roll Red Roll (Song for Steubenville
10. Telepathe – Damaged Raid
11. The Mynabirds – Shake Your Head Yes
12. The Memories – Love to Break Your Heart
13. The Smoking Trees – Rose Flower Lilac
14. The Maccabees – Dawn Chorus
15. (noisedreams – The Queen Of My Dreams ( She's So Beautiful

פוסט 75

קיץ, אני שונא אותך(או לא היה לי ממש על מה לכתוב)
July 2015 MIXTAPE

לכתוב על מזג אויר זה כמו לדבר על מזג אויר וזה בעצם להודות שאין לך ממש על מה לדבר וכן אין לי על מה ממש לכתוב חוץ מלכתוב על הקיץ – העונה הכי שנואה עליי בשנה, להתלונן כמה שחם לי וכמה שאני מזיע וכמה שאני שונא את מריבות המזגנים; קר לי חם לי, תכבה תדליק. בקיץ אני חלש, את חודשים יוליאוגוסט אני סופר לאחור מייחל לספטמבר לסתיו לעונת מעבר. בקיץ כל כך חם לי שאני מעדיף לא לעשות כלום, להישאר בבית, לא לחשוב, לא לתכנן, לא לפנטז, רק לשנוא ולשנוא את העונה הזאת ואין יותר מתיש מלשנוא כל הזמן, לשנוא את העולם הזה.

לכתוב כמה אתה שונא את העולם ואת הקיץ בפרט זו חותמת המאשרת שאין לי ממש על מה לכתוב, אז בסדר אני שונא, מי לא שונא משהו או מישהו, הכי קל לשנוא, חשוב מאד לשנוא. נכון צריך להזהר לא להגרר להתמרמות, עוקצנות, קנאות ופורענות יתר, לא להפוך את השנאה לדרך חיים. אני אומר אם כבר לשנוא משהו, אז לשנוא עונות בשנה ואת הקיץ הכי הרבה. הו אלוהים למה הבאת לנו את הקיץ?

לכתוב "הו אלוהים" זו הצהרה שבשום דרך לא משתמעת לשתי פנים; אין לי ממש על מה לכתוב. מי לא חושב על אלוהים, בין אם מאמינים ובין אם לאו. האלוהים הזה, הרעיון הזה כבר שולט במחשבה האנושית בתת מודע הקולטיבי בכל תקופה ותקופה, מהמצאת המחשבה. אלוהים המציא את הקיץ את העונה שאני הכי שונא ואלוהים אני הכי מבין שצריך להיות חם, אבל אלוהים רק רציתי לידע אותך ואת שאר העולם, שהחום משתק לי את התשוקה.

27.7

לכתוב על חוסר תשוקה, זה בעצם להכיר באופן סופי שאין לי ממש על מה לכתוב, אין יותר גרוע מלהכיר בחוסר התשוקה שלך, המודעות הזאת, שמולידה בחינה דקדקנית של מהויות, של השקפות עולם מרחיקה אותך מכל התהוות מהמקום הזה של העשייה, מהעיקר ומהקיום ובעיקר מרחיקה אותך מכל שטח שהוא הרגש. אני רוצה להרגיש ולהיות שם וכשאני לא שם ולא בממשות, אני מעלה בכח, מהאוב זכרונות נשכחים, נעימים, פחות נעימים מעצבים יותר, מעצבים פחות. חוסר תשוקה גורמת לי לפשפש בזיכרונות.

לפשפש בזיכרונות זה גם להודות שאין לי ממש על מה לכתוב. תמיד עולים אותם זכרונות ואם להשאר באותו נושא – זכרונות של עונות של קיץ שנואים במיוחד. למרות זאת, פעם אחת התאהבתי בקיץ זה היה ב – 2010 הייתי מגיע מזיע לכל פגישה ומזיע במיטה והיו מלחמות בקיץ כמו בשנה שעברה – מלחמה ארורה ומיותרת ובעיקר מתסכלת, אבל הכל נגמר בסוף הקיץ וטוב שכך, כי אין יותר גרוע ממלחמה שנמשכת אל החורף או מאהבה פזיזה שמתחילה מהנסיבות הלא נכונות.

וכן אתם כבר יודעים מה אני הולך לכתוב עכשיו, לכתוב על אהבה ומלחמה זה וידוי שלי אליכם קוראות וקוראים, וידוי שלי עם עצמי שאין לי ממש על מה לכתוב ולא שלא ניסיתי לחשוב על מה אני יכול לכתוב, זה הקיץ הארור הזה והאלוהים שהמציא אותו והחוסר תשוקה והזיכרונות השחוקים של אהבה ומלחמה הביאו אותי בעצם לא לכתוב על כלום ולפחד שיגמר לי על מה לכתוב.
פחד, תמיד אפשר לכתוב על פחד.

אפשר להקשיב מכאן או למטה
אפשר להוריד את השירים מכאן

רשימת השירים

  1. Sweet John Bloom – Shapeshifter
  2. Self Defense Family – Prison Ring
  3. Kill West – Neon Cross
  4. Part Time – Fallin' 4 U
  5. Tame Impala – The Moment
  6. Aqueduct – Legend of Kage
  7. The Bird and the Bee – Los Angeles
  8. Mac DeMarco – Just To Put Me Down
  9. Calvin Love – You & I
  10. Destroyer – Forces From Above
  11. The Grubby Mitts – Bubble Blower
  12. Beach House – Space Song
  13. Blank Realm – Dream Date
  14. C Duncan – For
  15. Lee Bannon – DAW in the Sky for Pigs

פוסט 74

להרגיש שייך – להיות שונה
June 2015 MIXTAPE

לפני כמה שבועות בסוף חודש מאי טסתי לראשונה בחיי לחוץ לארץ לברצלונה, עד אז בכל 34 שנות חיי לא עזבתי את הארץ, רגליי לא דרכו ביבשת או מדינה אחרות, מעולם לא קניתי אוכל בכסף שהוא לא ש"ח. הנסיעה הזאת הייתה לאירוע מרגש במיוחד, כל מי  אבל כל מי שאני מכיר  היה בכמה וכמה מקומות בעולם ורק אני תמיד נשארתי בבית, מעולם לא הייתי במטוס או באוניה כלי התחבורה העיקריים שמובילים אותך מישראל לשאר העולם. בזמן הטיסה עלתה בי מחשבה-לראשונה בחיי ארגיש זרות מהי, להיות במקום שהוא לא הבית שלי, לא השפה, לא המנטליות, לא הארכיטקטורה לא המחירים בסופר, הכל יהיה בעוד שעות ספורות זר ושונה. התרגשתי אף יותר, וזה סוג של אנדרסטייטמנט.

על אף שלא הייתי זר במדינה זרה, בשש השנים האחרונות אני חי בין זרים, אם זה הערבים ביפו שמרגישים שלקחו להם את הבית והתרבות ואם זה מהגרי העבודה בשכונת נווה שאנן/מזרח פלורנטין שהגיעו מיבשת אחרת לגמרי בכדי לשרוד ולהעניק חיים לבני משפחותיהם. לפעמים כשאני מסתובב ביניהם אני מרגיש זר אבל אז התחושות שלי טובות יותר, כי אני יודע שקצת טוב להם כאן.

הזרות הזאת אם במקומות בהם בחרתי לחיות ואם בחופשה בברצלונה מעניקה לי בהרבה מובנים חופש. בברצלונה לא דאגתי לכלום, לא לחזור הביתה, לא לנקות אחריי את החדר, אפילו לא מהכסף המעט שהיה ברשותי, לא הייתי משעובד לשגרת הפועל שקם יום יום לעבודה וחרד ממצב העובר ושב בבנק. ובאופן אבסורדי גם ביפו ובנווה שאנן/מזרח פלורנטין אני מרגיש סוג של חופש, אני לא מחויב למנהגים ונורמות חברתיות ישראליות דתיות לאומיות באשר הן.

קראתי ואני לא זוכר איפה ומי כתב שדרך הזרות אתה לומד להכיר את עצמך טוב יותר, מסתכלים יותר פנימה, אך כשזרות נוצרת ברגעים של הישרדות נוצר קושי להסתכל פנימה, כשזרות הופכת למנגנון הדחקה, מעדיפים כמה שפחות לדעת מה קורה בתוך הראש והנפש ואם זאת אני חושב שזרות הכרחית. הטיול הראשון שלי בחוץ לארץ המחיש זאת יותר מהכל, הייתי צריך לא לדאוג לכלום לתקופה קצרה, להיות אחר.

פוסט 74 הבלוג הסנטימנטלי-יומן מוזיקה של אלפרד כהן

זרות היא גם שונות ותמיד רציתי להיות שונה משאר האנשים שסובבים אותי. אני יודע היטב שאני שונה מהמשפחה שלי, באירועים המשותפים אני מרגיש זר. כולם חיים בבאר שבע עם מנטליות שונה ולמרות שאני אוהב אותם, בכל ארוחה עם האוכל והפרצופים המוכרים כל כך אני מרגיש שונה. גם בעבודה שלי שבה אני מבלה שליש מהיממה, מעטים מאד הנושאים המשותפים לי ולחבריי לעבודה. אני די בטוח שהם חושבים שאני מוזר.

בכל פעם שמדברים על מוזיקה אני מרגיש שונה, שאני מקשיב לדברים שהרוב לא מגיע אליהם. בסיטואציות מסוימות אני כמה לזה שיקשיבו איתי ויאהבו את המוזיקה האהובה עליי, כשאני מגלה שיש עוד אנשים שאוהבים את המוזיקה כמוני אני מתפרפר מהתרגשות, מתמלא בתחושות של שייכות, אך ברוב המקרים אני בין אנשים שלא שומעים את מה שאני שומע או שאני לא אוהב למה שהם מקשיבים ואוהבים, אז אני מתקפל בתוך עצמי ומתרחק והם הופכים להיות זרים לי לחלוטין.

ככל הנראה זהו המאבק הפנימי שבחרתי לחיות איתו, בין הזרות והשונות לבין להיות מקובל ושייך. "כל שיר הוא אי מוקף אי שייכות" כותבת המשוררת נורית זרחי שבעצם אומרת שכל מה שמוכר למה שהיא עצם היותה משוררת – השיר הופך אותה לזרה ולא לשייכת. השורה שלה מיטבה להגדיר את הפרדוקסליות הנצחית איתה בחרתי לחיות – להרגיש שייך להיות שונה.

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב מכאן או מלמטה

רשימת השירים

  1. Downtown Boys – Wave of History
  2. Wolf Alice – Your Loves Whore
  3. Damaged Bug – Cough Pills
  4. FFS – Call Girl
  5. Son Lux – Flight
  6. Jamie xx – Stranger in a Room [ft. Oliver Sim]
  7. It Hugs Back – Endless Drive
  8. nearr – no worries
  9. Fred Thomas – When They Built the Schools
  10. King Dude – A Little Bit of Baby Gonna Make Me Wanna Live Again
  11. Waxahatchee – Summer of Love
  12. Jay-Jay Johanson – I Love Him So
  13. Active Child – Too Late
  14. Flo Morrissey – Pages of Gold
  15. Christopher Owens – I Love You Like I Do