פוסט 14

התחלתי לכתוב שיר והוא הולך ככה: אמא שלי אומרת שלא כל עוגה תצא טעימה/ אבל באמת/ היא לא אמרה לי את זה/ אמא שלי לא אמרה לי שום דבר כזה חכם/ אימי לא אפתה לי את העולם/ ובטח לא עוגה מסכנה/ ולמרות זאת/ בכל פעם שאני אופה עוגה/ אני חושב על אמא.

השורות הללו נכתבו אחרי סוף שבוע מטורף של הכנת פסטה בינונית ועוגת שוקולד מוצלחת במיוחד וכל זה מתגמד לעומת המיקסטייפ החדש והמעולה, שאין בו אף שיר אינדי פופ אחד!

אפשר להקשיב ולהאזין לו כאן

ואפשר ב – iCast

ואפשר להוריד כאן

רשימת השירים

  1. Screaming Females – Red Hand
  2. IS/IS – Shadow
  3. K-Holes – Frozen Day
  4. Black Devil Disco Club – Fuzzy Dream
  5. Omar Rodrigaz Lopez – Ocho
  6. Dana Buoy – Delicate Suitor
  7. Edamame – Dear Apparition
  8. Constrobuz – Sand Prism
  9. Father John Misty – Nancy from Now On
  10. The Walkmen – No One Ever Sleeps
  11. Anais Mitchell – Dyin Day
  12. Sun Kil Moon – Sunshine In Chicago
מודעות פרסומת

פוסט 13

…להביע את זה שאין מה להביע, אין במה להביע, אין ממה להביע, אין כח להביע, לא תשוקה להביע, יחד עם החובה להביע.

סמואל בקט

 לפני כמה שבועות כתבתי פוסט שעסק ברובו בסרט הדקומנטרי על וודי אלן ורגע לפני שפרסמתי אותו, החלטתי לגנוז אותו. את מי זה מעניין שאלתי את עצמי, למה שאנשים ירצו לקרוא את מה שאני כתבתי על וודי אלן ועל הכתיבה בכלל. כך נגנז לו פוסט שבעיקרו אני מתרגז על הסרט ועל וודי אלן בעיקר, מקנא בו ולא משום שהוא מצליח לכתוב יום יום וכל כך הרבה, אלא משום שבסופו של דבר המילים בדף של וודי אלן הופכים לסרטים שרואים לפחות מאות אלפים ברחבי העולם וזה מצליח לו כי הוא מוכשר וגם כי יש לו קצת מזל.

כמויות כתיבה זה עניין שמעסיק אותי מאד, אני תמיד סופר כמה כתבתי, עושה לעצמי מעין סיכום שבועי של מילים שכתבתי. בזמן הכתיבה הספירה הזאת לא מעסיקה אותי. זה קורה בין לבין שאני חושב על מה לכתוב, מוצא את עצמי מונה תווים, מילים ודפים. מכריז על זה כמו חייל שמונה הרוגים. השבוע למשל לא הצלחתי לכתוב כלום, הייתי עסוק מידי באייפד החדש שלי.

השבוע שהאזנתי לתכנית הרדיו עוד קצה המשודרת בימי ראשון בשעה 23:00 ב- רדיו 88 אףאם, מצאתי את עצמי מהרהר בשיחות המקסימות של קוואמי ונדב רביד על המוזיקה אותה הם מנגנים. ומבין עד כמה חסרות לי שיחות כאלו על מוזיקה, לא בהכרח מעמיקות אבל גם לא שטחיות ואז תקף אותי(כמו תמיד) חוסר הביטחון וטען בדיאלוג הפנימי הזה, שלא יהיה לי מה לתרום בשיחות כאלו ולרוב אני אשתוק ואוּבך מחוסר הידע שלי ומחוסר היכולת להגיע לתובנות מעניינות.

והשבוע מיקסטייפ מצויין! באמת!

 אפשר להאזין ולהקשיב כאן

וגם דרך ה – iCast

ולהוריד כאן

 רשימת השירים

  1. Royal Headache – Back and Forth
  2. King Tuff – Keep On Movin'
  3. TV Girl – Misery
  4. Gossip – Move in the Right Direction
  5. Magic Wands – Space
  6. Last Days of 1984 – Wave Life
  7. Preteen Zenith – Damage Control
  8. The School – It's Not the Same
  9. Guillemots – Up On the Ride
  10. Richard Hawley – Don’t Stare at the Sun
  11. Damon Albarn – The Moon Exalted
  12. Lavender Diamond – Moment of Laughter

פוסט 12

Of Montreal תל אביב מאי, 2012

 

איני יודע אם נעצרתי, באמצע הרחוב, מסווה את הזייתי תחת מטריה. אפשר שקפצתי (זה ודאי תעתוע): הוארתי בעווית, צחקתי, נדמה לי בעודי רץ.

ז'ורז' בטאיי

שני חזירים ברחו יום אחד מהדיר בו הם חיו, חזירים חמודים ורודים ותמימים הסתקרנו וחיפשו מרחבים לא מוכרים. הם מצאו את עצמם ביער. אנשי החווה, בעלי החזירים, חיפשו אחריהם ושבו בידיים ריקות, הם ויתרו עליהם וקנו אחרים. עבר זמן מה, לא הרבה זמן, ימים בודדים ובחדשות דיווחו על חיות ענקיות, מפלצתיות ומפחידות  שדומות לחזירים  שנראו ביער, אלו היו אותם שני חזירים תמימים וחמודים מהחווה הסמוכה. חזירים, פעם מישהו סיפר לי הם סוג של זיקית, תשים אותם בסביבה ביתית בין בני אדם והם יהיו חמודים ולא מזיקים, תשים אותם בטבע ללא השגחה הם יהפכו למפלצות, יצמיחו קרניים ויפחידו כל יצור אנושי באשר הוא.

נזכרתי בסיפור הזה, ברגעים של לפני ההדרן, כשעלו לבמה שני הרקדנים שעטו תחפושת של חזירים והפעילו את הקהל בהנפות ידיים ובקראיות "הוווו" ו – "היייי" מניפים את הידיים מעלה ומטה, ימינה ושמאלה. ברקע צועקים להם שחזירים זה לא כשר ובשלב הזה הפכתי לחזיר בר – רציתי שאוף מונטריאול ימשיכו לנגן כל הלילה, את כל השירים שלהם, שקווין בארנס ימשיך לרקד ולהתנועע לפי הקצב כל הלילה, שימשיך להתפשט שינגן בגיטרה ושיחייך לקהל ושיקפץ, לא רציתי שזה יגמר. רציתי שיעלו גם סוס.

ההופעה התחילה טוב, שני שירים מהאלבום החדש והמצוין – Paralytic Stalks, קווין בארנס על האורגן, שני הרקדנים(אני קורא להם רקדנים) הגיחו באמצע השיר ופיזרו לאוויר צרור בלונים לבנים ואז החלו להתמסר עם הקהל, בהתחלה לא הצלחתי להתרכז בהופעה ממשחק הבלונים המטופש והמתארך הזה, הבטתי בבלונים הלבנים כאילו היו כדוריות דם לבנות שנעות בין הקהל ומחזקות אותו, ברקע משפטים פילוסופיים פואטיים על החיים.

מייד הבנתי שקווין בארנס רוצה שנפעיל את כל החושים שלנו בהופעות הזאת ובכלל בכל ההופעות שלו, העיניים, האוזניים, הלב ושאר הגוף. הוא רוקח מעין תבשיל בשלל טעמים שיגעו בכל חלקי הלשון בו זמנית אבל גם לחוד. קווין בארנס, מעבר להיותו יוצר מוזיקה חשוב ואיכותי, הוא מנהל מופע, מעין קרקס סיני עתיק נודד שמקבל פרשנות פוסט מודרנית מוזיקלית וויזואלית. בכל שיר כמעט שני רקדנים יתנו מופע מחול כלשהו, פעם יהיו חתולים עם ציצים ענקיים ופעם יהיו ספיידרמנים שקופצים אל הקהל.

ואז קווין בארנס קם וגיליתי שהוא רקדן מעולה, ראיתי בו שילוב של ג'ים מוריסון ומייקל ג'קסון – שני רקדנים מעולים, שני כוכבי פופ, שניים שמתו בצורה טרגית. מבנה הגוף הצנום ביותר, עם שיער הארוך והחלק הקנו לו אפיל של כוכב עבר ומיתולוגי בניגוד הגמור לאישיותו כאמן שהיא רלוונטית, סקרנית, מתחדשת ומלאת חיים.

רוב הקהל חיכה לשירים מהאלבום המופתי מ – 2007 Hissing Fauna, Are You the Destroyer?  והיה נלהב ביותר וסחף את כל השאר, בינהם גם אותי. אני מצידי חיכיתי לשירים החדשים, מהאלבום האחרון. בכלל בהופעות השירים החדשים מתנגנים הכי טוב, את הישנים מנגנים מהר מידי, כמעט בלי חשק בצורה אוטומטית וקצת אפילו מאוסה, קל מאד לזהות זיוף אצל אמנים המבצעים שירים ישנים. חסרה בהם נשמה וכוח ובאופן אירוני כך היה גם השיר  Bunny Ain't No Kind Of Rider הרגע החלש בהופעה.

אך רגע השיא עבורי היה שיר ישן מאותו אלבום מופתי: The Past Is A Grotesque Animal הוא הארוך ביותר מאותו אלבום והרגשתי שקווין בארנס עדין חווה את אותם התחושות בזמן  ההוא שכתב אותו וזה עבר לכולם וזה חדר אליי. קווין בארנס אומר על השיר הזה בראיונות שזה השיר הכי טוב שכתב והוא צודק, זה השיר הכי טוב שלו. השיר הזה הגיע אחרי סדרה של שירים מקפיצים ומלאי אנרגיה ופתאום הקצב מכתיב לך להתכנס בתוך עצמך, כך לפחות אני הרגשתי, פנסים מסויימים דלקו וסינוורו אותי ואילצו אותי לעצום את העיניים במהלך כל השיר ולמרות הסאונד הבינוני הבנתי כל מילה ממנו, עברתי משהו בזמן הביצוע הזה ואני לא יודע להגדיר מהו.

העבר הוא חיה גרוטסקית, היא שורה ראשונה מהמשפט של השיר הנ"ל. ואם נחזור רגע למשל החזירים, חזיר היא חיה גרוטסקית בעיניי והיא יכולה להתאים לדימוי המופלא הזה וחזירים זה מה שהתעופף לי במחשבות אחרי ההופעה הזאת, חזירים והשאלה למה לא כל לילה אוף מונטריאול?

נדמה לי שרק אדם אחד בעולם יכול לשמח אותי בו בזמן שהוא מתיש אותי בפואטיות הסבוכה שלו. רק אדם אחד יכול להקפיץ אותי מעלה, להרגיש ילד ובו בזמן להתחבט בסוגיות הרות גורל כמו אהבות נכזבות ומה תפקידן בחייו של אדם. נדמה לי שרק אדם אחד בעולם יגרום לי לזמזם שיר כאילו הוא שיר פופ ובו בזמן להתעסק בכל מילה ומילה שנכתבה ולנסות להבין את התהליכים הפואטיים שעברו על הכותב והבן אדם הזה, מי שעוד לא הבין הוא קווין בארנס.

פתחתי עם ציטוט של ז'ורז' בטאיי ואסיים בציטוט נוסף שלו שמבטא את תחושת החזירות שלי השלובה יחד עם תחושת הסיפוק הגדול שלי מההופעה: " בעל חיים פותח בפניי עומק המרתק אותי וקרוב אליי. עומק זה – אני מכירו, במובן מסויים, זהו עומקי שלי."

פוסט 11

מוזר וזר לי לאחרונה, מוזרות התחושות הזרות לי בימים האחרונים. הכל תם ונשלם ומוכן למערכה הבאה, לסיקוונס החדש ולפרק הבא. זר לי בתוך עצמי, מאויים מההיכרות מרובת השנים שלי עם עצמי. אך הפחד הזה לא מבריח או משתק אותי, רק עושה לא נעים בבטן.

מנורת לילה

אדם בודד חווה דברים נוראים.

אבל הנורא ביותר קורה כשנורת הלילה נשרפת

כי באורה העמום –

מאירה היא את המילים היוצאים מן הדפים

לעברם של המחשבות

הסיפורים שהם חבריו הטובים

המטקסים עצה, מנבאים אהבה

מחבקים, נוגעים, ממששים.

כי כשנורת הלילה נשרפת

שממת הקיום מהדקת את נכחותה

ככוויה מטילה אימה, ממיתה.

אדם בודד חווה דברים נוראים,

כשנורת הלילה נשרפת

והוא לא יכול לקרוא שירים.

אני ממש גאה במיקסטייפ הזה, יש בו רק טוב

אפשר להאזין ולהקשיב לו כאן

ואפשר ב – iCast

ואפשר להוריד כאן

רשימת השירים

  1. THESSastis faction – God
  2. Bright Moments – traveling light
  3. Lissy Trullie – Wearing Blue
  4. The Revivalists – Criminal
  5. PS I Love You – Sentimental Dishes
  6. Whirr – Flashback
  7. Young Prisms – Four Hours (Away)
  8. Violens – Watch the Streams
  9. Best Coast – Last Year
  10. Actress – Serpent
  11. Orcas – Until Then
  12. Mount Eerie – Through The Trees pt.2