פוסט 15

רק לאחרונה הבנתי ומאוחר מידי, שהעולם כרגע לא מייצר לנו צלילים חדשים, הוא בהפסקה מהחיפוש האין סופי הזה ובמקום זה הוא מביט לאחור ומעלה מן האוב צלילים נשכחים ומחזק צלילים מוכרים. ואני שבכל הזדמנות מחפש את הצליל החדש הזה שירגש אותי, מצאתי עצמו אובד בעולם החדש-ישן הזה, שלא מחדש לי עוד, מתאכזב ומתמרמר במהירות.

לא עוד, לפחות לא בזמנים אלו. במוזיקה החדשה אני מחפש כמו העולם את הצלילים הנשכחים, את הציטוט או השיח בין הזמנים והצלילים. זה כמו שמדענים מגלים בהורמונים קיימים פונקציות חדשות ואף משפיעות יותר מהפונקציות הקודמות. המוזיקה לא מתה, היא נזכרת בעצמה, חוקרת את עצמה, מנסה להבין איך הצלילים בה נוצרו ואולי אפילו מנסה להבין למה.

כך קרה שבחודשים האחרונים אני מוריד אוספים שונים ממדינות שונות מכל העולם, מאירן שלפני המהפכה ועד הFאנק האמריקאי של תחילת שנות השבעים וכל זה באמת בכדי לשמוע צלילים שלא שמעתי קודם, אותם הצלילים שמקבלים ביטוי במוזיקה העכשווית. אני רוצה להאמין שמוזיקאים טובים ובמיוחד מוזיקאים שאני מעריך, עושים את אותו הדבר בדיוק – מחפשים אוספים כאלו.

אולי בהמשך אני אערוך מיקסטייפ עם המוזיקה הזאת, אבל הפוסט הזה מסכם את הרבע השני של 2012 ארבעה אלבומים וחצי שהכי עשו לי את זה. נתחיל:

Spiritualized – Sweet Heart Sweet Light

עוד לפני ששמעתי את האלבום, קראתי שג'יסון פירס מנהיג הלהקה עבר טיפולים כימותרפיים בזמן העבודה על האלבום. המידע המוקדם הזה הכין אותי לאלבום שהחומרים בו מתעסקים מן הסתם במוות ובניצחון של החיים אותו ולא טעיתי בהערכה שלי ויותר מזה הוא אחד האלבומים הרליגיוזיים ששמעתי בשנים האחרונות. רוב הטקסטים מתעסקים בכוחה של האמונה ובאלוהים והמקום שלהם בחיים של אדם יוצר ואמן רוק.

זהו אלבום רוק משובח, העיבודים בו עשירים בצלילים המחזקים את המורכבות הרליוגזית משהו של הטקסטים. מלבד זאת הופתעתי לגלות שבאלבום הזה מנגנים איתו הלהקה האיסלנדית  Amiina שניגנו בין היתר עם להקת סיגור רוס. פעם בכמה שבועות אני חוזר לאלבום הזה, בכדי לחוות את העומק המוזיקלי, כי לפעמים הטקסטים החזקים מפריעים למצלולם העשיר של הכלים המתארים התעוררות מחלום לא טוב בלשון המעטה.

Hot Chip – In Our Heads

מעולם לא הייתי בשיאי, כך שאין לי מושג איך מתנהגים אחרי השיא. אך כשאגיע לשיא ואהיה אחריו ארצה להראות, להישמע ולהתנהג כמו הוט צ'יפ. אין ספק שאלבומם הקודם היה שיאה של הלהקה שנחשבת בצדק היום לאחת הטובות בעולם. הוט צ'יפ היא להקה שנמצאת בתהליך תמידי, מ – 2004 היא מוציאה כל שנתיים אלבום ואפשר באוזן בלתי מזוינת להבחין בהתקדמות השיא כאמור היה ב2010 ובאלבום הנוכחי, הוט צ'יפ נחים מהתהליך אך ממשיכים בחיפוש. פה ושם יש הברקות מוזיקליות לצד טקסטים מגוחכים(לא מתאים להם) לא אלבום מושלם ולמרות זאת מהטובים שיצאו בתקופה האחרונה.

The Walkmen – Heaven

בשנה שעברה היה זה מייק סקינר עם הסטריטס שלו שיצר אלבום מנקודת מבט של אדם בוגר , בורגני כמעט ואבא טרי. גם באלבום החדש של הלהקה שאני הכי אוהב בעולם, מסמלים השירים את המעמד החדש הזה בחיים, השלב הזה שבו יוצרים חיים אחרים ומקימים דור המשך, שלב מבלבל ומביך, אחרי הכל לא ממש מזמן היינו צעירים וילדים של אמא ואבא. אני עדין לא אבא, אבל מסביבי נולדים אבות חדשים כל הזמן וקצת יכול להתחבר לאלבום הזה. האלבום הכי רך שלהם בעשר שנות קיום.

Moonface with Siinai – Heartbreaking Bravery

יש תאוריה של חוקר תרבות יפני ששכחתי את שמו שטוענת שאמן היוצר עבודות רבות, מנסה להשתחרר מהעול הכבד של האגו שלו, זו תיאוריה שקוראת לאמנים ליצור כמה שיותר בכדי ליצור עבודות נטולות אגו. בעיניי ספנסר קרוג, הלא הוא מונפייס, מתיישב בתיאוריה הזו. הוא יוצר בכל כך הרבה שמות וכל כך הרבה מוזיקה, שקשה מאד לפספס את היופי שלה.

ספנסר קרוג הוא אחד מאמני המוזיקה החשובים ביותר של זמננו ואני בטוח שהוא לא מחשיב את עצמו כך, אבל אני מרשה לעצמי לקבוע את זה. הוא מרגש אותי כמעט כל פעם מחדש בשילוב הזה של טקסטיים פואטיים עם מוזיקה קברטית רוקית סוחפת. יש באלבום הזה מלנכוליה רבה, אפילו "רוברט סמית'ית" במובן מסוים וקל מאד להתחבר למוזיקה מלנכולית של ספנסר קרוג, כי ישב בה מן העמימות הזאת של דימויים סתומים והכי חשוב לא חונקת את מי שמקשיב לה.

Daniel Rossen – Silent Hour/Golden Mile

בקלות זה יכול היה להיות אלבום השנה שלי, אבל זה רק אי.פי – חמישה שירים וזהו, הייתי סולח לדניאל רוזן אם היה מוציא אלבום סטנדרטי עם חמשת השירים הללו ועוד שלושה שירים גרועים ושניים בינוניים, זה בהחלט היה מספיק לי

מדובר במחזור שירים שהרעיון המרכזי שלהם משולב ונארג משיר לשיר. בכלל אפשר לראות את זה כיצירה אחת של חמישה חלקים. הכי שווה להאזנה.

כשאני מסתכל על הרשימה של האלבומים שהכנתי המסכמים עבורי את הרבע השני של 2012 יוצא שאני קצת מוטרד מהמצב, כל האלבומים שבחרתי הם של אמנים ותיקים שיוצרים כמעט עשור שנים ויותר וכולם בוגרים ובשלים, נקרא להם זקנים. מעט מאד אלבומי בכורה מרגשים אותי, מעט מאד אמנים חדשים מצליחים לפרוץ, כי כמו שכתבתי בתחילת הפוסט, בעולם המוזיקה לא מחפשים את הצלילים החדשים, האלו שלא נשמעו עד כה, אלא מחפשים את הצלילים הישנים לעשות בהם מעין רנסנס ולכן קשה לאמנים חדשים לפרוץ, הם רק משתלבים בתוך הזרם. ואולי אני טועה ואולי אני בעצם מזדקן.

מודעות פרסומת