פוסט 20

הילדה מברזיל

סיפור קצר

בתיבת הדואר של אתר היכרויות, שמעולם לא טרחתי לסגור נותרה הודעה אחת שלא נקראה וממש ממש במקרה פתחתי לקרוא אותה, אולי מכורחו של הרגל, אך בעיקר מהצורך בסיסי של אדם לשאוף לזוגיות: 'אני רוצה לדעת את כל הסודות שלך' רשמה ואז חתמה בשמה – נעמה. הבטתי בהודעה שעות ארוכות. אין לי סודות אמרתי לעצמי ובכל זאת הסכמתי להיפגש איתה.

  "ואני לא יכול להביא ילדים, זאת אומרת אם בכלל תרצי", אמרתי לה כמו שיריתי במישהו ומייד התחרט על כך. זאת הייתה הפגישה הראשונה, כבר ברגעים הראשונים של התאהבות בהתהוותה חשפתי את סודי, זה מה שהיא רצתה. שנים שלא נפגשתי עם בחורה למטרות רומנטיות. ככה זה כשאתה מגלה אחרי שכל חייך נחשבת לאדם בריא, שלא תוכל להביא ילדים עולם, לא כשהנתונים מראים על ספירת זרע נמוכה, שאיכותו מדאיגה את האורולוגים והאנדרולוגים הבכירים בארץ. התגובה הראשונית וגם הטבעית הייתה שיתוק נפשי, שנמשך עד לרגעים אלו, עד לרגע הפגישה הזאת. איכשהו כבר בדקות הראשונות זיהיתי אצל נעמה שהיא מאותם האנשים הבודדים המשתייכים בסטטיסטיקה שלא רוצים ילדים, שהיא בעצם שונה ממני.

הפגישה הייתה בבית הקפה ברחוב בלפור, לא ישבתי בו שנים. כל פגישה ראשונה שלי עם אישה הייתה בבית הקפה הקטן כמו אירופאי של רחוב בלפור וכך לפני שנעמה הגיעה, ללא התרגשות וללא ציפיות התחלתי לספור – מניתי שלושים ושתים בחורות. בעודי מתקרב למקום, חשבתי שסגרו אותו כמו כל דבר בעיר הזאת, הרי סוגרים כאן כל דבר תמורת כסף ושטח, ממוסדות חינוכיים וכלה במוסדות תרבותיים/היסטוריים שהשתרשו בלבבות רבים, סוגרים כאן הכל, תמורת שטח וכסף, אז מה זה בית קפה קטן ברחוב בלפור בעל ניחוח אירופאי. בהינף החלטה של בעלי הון, והמקום איננו. אבל לא סגרו אותו. שבע שנים לא ישבתי בו, אפילו לא חלפתי דרכו, מדחיק את קיומו ומצד שני דואג לנוכחותו. זה הרבה מאד זמן אמרתי לעצמי בסוג של אירוניה פנימית.

הקדמתי, אני תמיד מקדים לפגישות, כל חיי הקדמתי את כולם, היה לי את המקינטוש הראשון, שמעתי את האלבום של הסטרוקס עוד לפני כולם, ביקרתי במדינה ערבית עוד לפני שהיה אפשר ועשיתי את ההזנק הראשון בעולם ההייטק הישראלי עוד לפני שלאקזיט היה פירוש בעברית. וכמובן ידעתי שאני לא אוכל להביא ילדים עוד לפני שחשבתי בכלל להביא ילדים. בכל 35 שנות קיומי הקדמתי את כולם. הדחף הלא ברור להקדים הוא למעשה תיקון של יום הולדתי. אימי בכל הזדמנות טורחת לספר שלא רציתי לצאת לעולם, על כך שהתעקשתי להישאר ברחמה. "ל נ צ ח" היא קראה לזה והדגישה כל אות ואות מהמילה, אך לבסוף יצאתי.

   "מאין לך לדעת אם אני רוצה ילדים?" ענתה לי נעמה. "כולם רוצים" השבתי לה. "ומה אתה כן יכול להביא, מה אתה שווה?". הרופא אמר שלמרות שיש לי רק שני אחוזים של איכות זרע, יש לי 125 אחוז של חומר ממנו עשויה אהבה שזה הרבה מעל הממוצע, אחוזים שהרפואה מגדירה כנס והייתה רוצה לחקור את זה, אבל קשה מאד לחקור אהבה. אלוהים נותן אלוהים לוקח" התבדחתי , היא חייכה מעט.הציגה את עצמה – "אני לא אוהבת ילדים, נעים מאד." חייכתי גם אני. "אהבה אני יכול לתת לך, אבל בסופו של דבר כולם רוצים ילדים, לאהבה יש סוף וכשהיא נגמרת – נולדים ילדים."

  "ומה הסוד שלך?", המשיכה לתחקר אותי. "אם לא להביא ילדים זה לא הסוד שלך, אז אתה בטח סוטה, האקר או מרגל בשירות החמאס. חייב להיות לך סוד". היא הצחיקה אותי. "סודות רק צורבים את הלב וזה כואב, אני אדם ללא סודות". איפה שיש סוד יש  חיים, השיבה בחצי חיוך נבוך שכזה, ציטטה מתוך סדרה אמריקאית שהעריצה.

בסוף הפגישה, אחרי שהחלפנו את רשמינו מהעולם, האהבות הביזאריות והוצאנו את השד העדתי של כל אחד מאיתנו, אמרה לי נעמה: "נסה אותי, כל מה שאני רוצה זאת אהבה ואמרת שיש לך אחוזים גבוהים מהחומר הזה שמפיק אותה, אז אני חייבת לנסות את זה". "ומה אחר כך, שהחומר כבר לא ישפיע?" שאלתי. "נסה אותי" וניסיתי המשכתי לצאת עם נעמה וכמובן התאהבנו אחת בשני ועברנו לגור ביחד. האהבה שברה שיאים, זוגות קינאו בנו, היינו כשופר לאהבה, כמגדלור המאיר על ימים שקטים ואבודים. ולמרות הכל תמיד נשאתי בתוכי את מה שכבר ידעתי – אני לא יכול להביא ילדים לעולם.

ביום השנה שלנו לקחתי את נעמה לאותו בית הקפה בבלפור, במקום שבו נפגשנו לראשונה והסכמנו לנסות את אחת את השנייה בלי ילדים אבל עם אהבה. הציפו אותי אותם החששות דאז שהמקום ייסגר או ייהרס או יחליף בעלים וישנה את האופי המוכר שלו. נעמה ביקשה ממני קצת יותר אמונה במערכת, היא טעתה ובגדול. בעיר שבה סגרו יותר משישים בתי קולנוע בפחות מחצי יובל, מה זה לסגור בית קפה קטן. הוא הפך למגרש חנייה והיא התאכזבה נורא.

בלי התרעה מראש, החומר הזה שממנו עשויה אהבה התחיל לעבוד . פניתי לשומר בכניסה לחניון וביקשתי להשכיר את כל המקום לשעתיים, שיוציא את כל שלושת הרכבים החונים בו, הייתי מוכן לשלם כפול וביקשתי ממנו שישאיר לי את כיסאות הפלסטיק שהיו לו בבוטקה. תוך חצי שעה הוא פינה את כל הרכבים והעביר אותם לחניון אחר.

ישבנו נעמה ואני על כיסאות מפלסטיק באמצע החניון הריק שפעם היה בית קפה קטן ברחוב בלפור חוגגים שנה לאהבה שלנו, אמרתי לה שאני רוצה לנסות לעשות ילד. "טיפשון" היא ענתה לי חשבתי שתרצה קודם להציע לי נישואין, אבל גם ילד זה בסדר. אמרתי לה שיכול מאד להיות שבהתחלה יצליח, הזרע ייקלט בביצית אבל מחקר חדש מגלה שקרוב לוודאי תפילי את העובר. "תקשיב טיפשון" היא קטעה את ההסבר שלי, "שנה שעברה אמרתי שאני רוצה ממך אהבה וקיבלתי ממך אהבה שכל אישה רק יכולה לפנטז וכל מה שאתה מציע לי זה ילד, אתה יודע מה אני רוצה, עוד אהבה, עוד אהבה ממך. אני החלטתי, לא רוצה ילדים, לא ממך ולא מאף אחד אחר."

השעתיים בחניון נגמרו, השומר הזדרז להחזיר את כל הרכבים ואנחנו המשכנו לטייל בשדרה. למזלי בשעות האלו של היממה בשדרה מתהלכים רק זוגות אוהבים צעירים ובוסריים, חסרי בית, צעירים משועממים ואנשים בודדים עם סודות, לא מתהלכים בה ילדים, אך בקרוב, השעות הקטנות של הלילה יהפכו לשעות הגדולות של היום ובאותו מקום שנעמה ואני צועדים יצעדו ילדים. בכל פעם שאני רואה ילדים מתנפץ לי הלב לרסיסי רסיסים, כאלו שאי אפשר למצוא ולאסוף מייד. נעמה תמיד הייתה מאחה את הרסיסים ומחזירה לי את הלב לקדמותו.

   "חבל שסגרו את בית הקפה, הוא היה מקום נחמד, כבר סיפרתי לך שנפגשתי בו עם 32 בחורות שונות ואת הייתה ה-33 סיפרתי?" היא לא ענתה לשאלה שכבר הייתה לה תשובה. "ילדים אני לא יכול להביא אבל הפגישה איתך לפני שנה הולידה אותי מחדש". אויש אל תפסיק לדבר ככה בחיים היא אמרה. איפשהו בתוכי אני מצטער על זה שידעתי עוד לפני שפגשתי אותך את הפרט הזה, היינו מגלים את זה רק אחרי שהיינו מתחתנים ומתבססים, היית חווה את הכאב הזה יחד איתי, חוסר היכולת הזאת הייתה משותף לשנינו. אני אוהב אותך נעמה. גם אני אותך השיבה.

למחרת קמתי מסיוט, הזעתי וגופי רעד, חשתי שמשהו נעתק מגופי ורוצה לרדת ממנו, לברוח לארץ זרה. נעמה החזיקה אותי. לא זכרתי ממנו כלום אבל נעמה התעקשה שאזכר בו. היא ליטפה את תלתליי והרגיעה במעט את נפשי הסוערת. היינו ערומים אחרי סקס ומזיעים כמו בסצינה קלישאתית של סרט זול, נשכבנו על הגב מביטים בתקרה שהלכה והתרחקה מאיתנו, מנוף של חברת בנייה הרימה אותה ומהחור שנפער נראו שמיים בהירים נטולי עננים, שמיים של יום לטיולים. יללת תינוק חתכה את האווירה והשתיקה את רעש המנוף. אמרתי לך שזו התינוקת שלנו והיא בטח רעבה, לכי אליה תאכילי אותה ואת המשכת להתעקש שאין לנו תינוקת. גשי אליה!! הגברתי את קולי, צעקתי עלייך. זאת התינוקת שלנו ואת צריכה לטפל בה. אם יש לנו תינוקת אז איך קוראים לה, מה השם שלה, שאלת אותי, מה השם שלה מה השם שלה מה השם שלה??!, חזרה והתהדהדה בחדר נטול התקרה השאלה ואז כאמור התעוררתי.

ביום ההולדת של נעמה הצעתי לה נישואין ומלבד הטבעת וכל הטקסיות המקובלת של המעמד הזה, ביקשתי מנעמה שתתחייב לנסות יחד איתי להביא ילד או ילדה לעולם. "אני לא רוצה ילדים" צעקה עליי, "לא רוצה מתי תבין את זה לא רוצה, אני רוצה אותך, אני שונאת ילדים שונאת אותם. כן לנישואין לא לילדים,עכשיו תחליט אתה" אמרה ועזבה אותי לבד ומבולבל.

מאז אותו היום נעלמה נעמה, היא לא עזבה את הבית, אבל היא ברחה למקום אחר ואף אחד לא רוצה לספר לי לאן. חבריה נשבו בשבועתה והוריה לא שיתפו פעולה. לא עונה לטלפונים, לסמסים, למיילים – כלום. כמעט שבועיים לא ראיתיה. הפסקתי ללכת לעבודה, לעשות את כל הדברים שבשגרת היום יום הרגילים. במקום לתכנן את החתונה אני מתכנן את החיפוש שלי אחר נעמה. שכרתי שירותים של חוקר פרטי שלקח ממני את כל הפרטים האפשריים וביקש ממני לבטוח בו ותוך כמה ימים יגלה היכן נעלמה נעמה. "המקרה הזה מוזר אבל תיק – תק אני פותר לך אותו". החוקר הפרטי המנוסה לא הצליח להרגיע את מנוחתי. מרוב מחשבות הפסקתי גם לחפש.

בסופו של דבר המחשבות הובילו אותי ל"מקום שלנו" לחניון שהיה פעם בית הקפה ברחוב בלפור. גיליתי שהחניון כבר לא קיים והשטח סגור בגדרות. עליהם מתנוססים שלטים של פרויקט הנדל"ן החדש בעיר. דירה אחת נשארה למכירה ועוד במחיר מציאה. למה בניין דירות?! למה בעיר הזאת לא נותנים כבוד למקומות שהיו בטח חלק מנופי ילדות של רבים, למה צריך לחדש כל הזמן? שאלתי את עצמי בזעם. הצצתי מבעד לגדרות והבחנתי ביסודות הבניין, עוד לא הגיעו לקומה הראשונה ויש להם 38 קומות לבנות. הם יכולים לבנות את זה תוך כמה חודשים עד שנה חשבתי לעצמי. רציתי לקנות את הדירה שנותרה אבל נעמה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה הזאת שהייתה פעם בית קפה קטן ברחוב בלפור שהפך לחניון שנהייה פרויקט הנדל"ן החדשני בעיר.

חודש עבר מאז שנעמה נעלמה. חוקר הפרטי אמר לי שהיא בחו"ל והיא נראתה לאחרונה בברזיל "מחפשת את עצמה", התבדח איתי החוקר.. מה עוד? שאלתי בתקיפות. הוא חייך ואמר שהיא שילמה יותר. פיטרתי אותו. סודה של נעמה התגלה לי, אבל עדיין חסרים בו הפרטים להשלמת כל התמונה. האם היא מאותם האנשים האלו שנוסעים לחפש את עצמם אחרי משברים. פתאום לא הכרתי עוד את נעמה, אהבת חיי. החלטתי לקנות את הדירה שנותרה בפרויקט הנדל"ן החדשני והלכתי לשם כל לילה לראות כיצד מתקדמת הבנייה וגם בעיקר לחכות לנעמה שתחזור.

בין המתנה להמתנה, מצאתי את עצמי מטייל ברחובות העיר המשתנים, הבניינים נראים לי בעיני רוחי כמאוכזבים מפרנסיה של העיר, אך עדיין פועמת בהם התקווה כי גרים בתוכם אנשים טובים בעלי חלומות, רוחם חזקה כשם שעצי השדרה מושרשים היטב בקרקע ולא יעקרו. לא חיפשתי את נעמה כי היא בברזיל ואני בתל אביב, חיפשתיה בדמיוני והיא בקרנבל ובחופים בבגד ים בקיני מנקרת את עיני כל המתבוננים ולאחר מכן, היא ביערות הגשם שטופת זיעה. לא חיפשתי את נעמה, חיפשתי משהו שיזין את החומר ממנו עשויה אהבה, שיעשיר וישבח אותו. ואז בקעה מוזיקה חשבתי שהיא מגיעה מאחת הדירות, שברי צלילים שבו אותי, זיהיתי את המנגינה, אך לא את שמו של השיר, חיפשתי בחלונות, מתהלך כמאהב חצרוני, את מקורה של המוזיקה.

היא בקעה מתוך מכונית מדגם ישן, מתבלה וחלוד, ניגשתי אליה ולהפתעתי גילית שלא היה איש בתוכה, המנוע היה דלוק, המפתחות בסוויצ' והאורות דולקים, השיר שנשמע מתוך האוטו התחלף באחר מוכר עוד יותר. תהיתי מי הבעלים של הרכב הנטוש כאן, האם גנבים השאירו אותו כאן כי הבחינו בי? בריצה הגיח בחור צעיר שערו גלי וארוך אסוף לאחור ובידו אוחז חבילות של עיתונים. זיהיתי אותו והוא אותי, אך בדממה החלטנו שאנחנו לא מכירים אחד את השני בשעות האלו הראשונות של היום. "אנחנו מצפים לילד נוסף, חייב לעשות השלמת הכנסה" הסביר. "למה אתה משאיר את המכונית ככה, יגנבו אותה?", שאלתי אותו. אל תדאג לי לא יגנבו את המכונית הזאת. ונכנס אליה בחזרה במהירות ונסע.

בחצות של אותו היום, חיכה לי במייל מכתב מנעמה, תוכנו היה לקוני: " כמו שכבר הבנת, אני בברזיל. מצאתי לנו ילדה והיא חמודה. מתגעגעת נורא, נעמה" המייל הכיל בתוכו קובץ תמונה כשפתחתי אותו גיליתי תינוקת שחורה בערך בת שנה עם שיער מקורזל ושני שיניים קדמיות מחייכת את החיוך הזה של תינוקות, התמים והשובה, אך למעשה ריק מתוכן. יחד עם התמונה צורף מסמך שהייתי צריך לאשר את אימוץ הילדה, לחתום ולפקסס את זה לנעמה בברזיל שתשלים את כל הסידורים. בקרוב תהייה לי ילדה חשבתי לעצמי בעודי נשען לאחור, מחכה שהמדפסת תסיים לקרטע ותוציא לי את הקבצים המצורפים.

התקשיתי לחתום על המסמך המצורף, נאבק בחלום הגדול ביותר שלי שככל הנראה הולך ומתגשם, אמנם בדרך אחרת ולא מקובלת, אבל יכול מאד להיות שיהיה לי בן – ילדה מברזיל. מבטי התמגנט לתמונה של התינוקת הברזילאית שחורת העור. נעמה שלחה לי סמס שדרש ממני להזדרז לחתום כי זוג הורים משוודיה חפץ בילדה המתוקה. רציתי לענות לה בחזרה שאני עוד חושב על זה אבל ידעתי שזה ירגיז אותה, השהיתי את תשובתי, כי בעצם לא הייתה לי אחת כזאת.

חזרתי לרחוב בלפור שבו היה פעם בית קפה שהפך לחנייה ועכשיו הוא פרויקט נדל"ן יוקרתי, למקום שלי ושל נעמה. עברו שעתיים מאז אותו סמס אני בטוח שהיא מבינה מה עובר עליי בשעות הללו שכאילו דוחקות בי ודוחפות אותי מבלי דעת כמו פרפר אל האור, כמו אורפאוס לשאול. הבטתי בדירה הנבנית לה וכבר אפשר לזהות את החדרים ולתכנן מה יהיה בכל חדר וחדר.

לא חזרתי לישון, הפחד שמא הסיוט של התינוקת הצורחת ובוכה ללא הפסק יחזור לבקר אותי, אין לי על מי לגעור חשבתי לעצמי המשכתי לעמוד מול הבניין והשקט השתלט עלי כמו שקיוויתי. הדממה מנתקת אותך מכל אחריות, מכל משמעות או תובנה ובטח מהשאלות שאין להם תשובות. פיללתי שהדממה תישאר כמה שיותר. לא תמיד אבל לפחות ליומיים הקרובים והדממה כמו הדממה, לא בוגדת במיתוס שלה עצמה, מתפוגגת באור הראשון של היום.

 "קניתי לנו בית" סיסמתי חזרה לנעמה, בתשובה מתחמקת ועכשיו אני מחכה לה שתגיב בחזרה. כבר האיר היום בתל אביב ,השדרה סופגת את ריחות המכבסות, המאפיות, אלכוהול וזיעת ההומלסים. היה יום שבת, התיישבתי על ספסל ואט אט התמלאה השדרה בילדים ובהורים מודאגים ומאושרים כאחד. אני כמוהם עכשיו, רק שהילדה שלי מקופלת לארבע רבעים בכיס האחורי. חבל שאין טכנולוגיה כזאת שיכולה לשגר לי את נעמה לכאן במהירות האור, שבפחות משנייה תשב לידי תכריח אותי להוציא את התמונה המקופלת, נביט בה יחד ונחליט ואחרי שנייה היא תשוב לברזיל לסיים את כל ההליכים.

*

כדרכם של חתן וכלה, נכנסו לדירה החדשה, הבית הראשון שלנו, אחוזי התרגשות וקורנים מאושר. עוד לפני שהספקנו לעשות משהו סקרנו יחד את תכולתו והדמיונות שלנו שוחחו אחד עם השנייה מבלי שהיו צריכים את הכלים המקובלים של שיחה. במהרה מצאנו את עצמינו מביטים על אותה התמונה שבמרכזה ילדה ברזילאית חייכנית עם עיניים שחורות וגדולות, שער מקורזל הגולש על כתפיה התמות, שעונה לאחור על עץ זקן, ידיה נוגעות בו ומחבקות אותו, לבושה בשמלה פרחונית קיצית וקלילה. נעמה התרחקה ממני לרגע, כאילו ירדה מהבמה ונתנה לי את הכבוד להביט עוד בתמונה. משכתי אותה אליי בחזרה. כל חיי הייתי בן אדם בריא, עד שגילית שלא אוכל להביא ילדים. קיבלתי החלטות רבות ומעולם לא הייתי שלם עם ההחלטה הזאת – לא להביא ילדים לעולם.

© כל הזכויות שמורות לאלפרד כהן

פוסט 19

הסיפור של משה סילמן החזיר אותי שלוש שנים אחורה, במאי 2009 עת שביקרתי לראשונה במתחם ההוצאה לפועל בבית המשפט בתל אביב. בידי מכתבי תביעה של עו"ד ומכתב עיקול של הבנק. מה עושים, איך פותרים את הבעיה, איך מחזירים חוב של 25 אלף שקל ומסביבי פקידים ופקידות ועשרות אנשים חייבים כמוני ועל כולם אותו הפרצוף העצוב האובד עצות המיואש ולכל אחד סיפור ולכל אחד מטען שהוא נושא וכולם עצבניים. לרגעים אחדים חשבתי שזהו סופי, כלומר ההוצאה לפועל זה המוצא האחרון ואף אחד לא זורק גלגל הצלה, אף אחד לא מחייך, כאילו רוצים את סופך ויש כאלו שזועקים בקול גדול ויש כאלו שזועקים לעצמם אבל את כולם שומעים. לא אשכח את היום ההוא במאי 2009 ביום שחשבתי שאין תקווה, אבל החיים – יש בהם משהו חזק כל כך, כמו כח הכבידה שמחזיק אותך על האדמה.

רבים אחרים המיואשים עוד יותר מנצלים את כח הכבידה לקפוץ ממקום גבוה בכדי לנחות במקום נמוך לתוך המוות ולעשות לזה סוף. רבים מן הסובבים אותנו לא מאמנים בחיים ושולחים ידם בנפשם. כמו שעשה משה סילמן ביום שבת 14/07/2012 כי אף אחד לא שמע אותו והוא צעק חרישית ובקול גדול ואני אומר – אל תתעלמו מזעקות של כל אדם גם לאלו שרגילים לצעוק "זאב זאב" כל צעקה של אדם היא סימן לחולשה ואנחנו צריכים לחזק אותם.

יש כאלו שלא יבינו זאת לעולם, כי את כאבו של משה סילמן הם לא חוו, לא היו רעבים ללחם, לא נקלעו למצב בו לא יכלו להוציא כסף מהכספומט. האנשים האלו הם טיפשים וציניים וצרי ראייה ומחשבה. האנשים הללו לא יבינו לעולם.

*

טוב למשהו אחר, משמח ומרגש מאד, לפחות אותי. בתאריך 8/8/2012 אקריא משיריי בערב הסיום של סדנת השירה של הליקון וכך אהפוך לחצי משורר, ביום הזה אקריא את שיריי לאוזני אנשים שלא אכיר והם יקלטו את המילים לטוב או לרע. שאר הפרטים באירוע בפייסבוק. את החצי השני אשלים ברגע שייצא ספר שירים שלי וזה יקרה מתישהו, אחרי הכל לקחו לי 17 שנים להפוך לחצי משורר. מאז אותו יום בכיתה ח' שבו אמרתי לעצמי – אני אכתוב שירים ועד היום שבו כתבתי – לכל המשוררים יש עכשיו זקן.

*

ולמוזיקה, אחרי הכל אני אלא כלום בלעדיה. 50 דקות של מוזיקה משובחת הכנתי עבורכם.

אפשר להקשיב ולהאזין כאן

וגם דרך ה – iCast

ולהוריד מכאן

רשימת השירים

  1. Nas – World an Addiction
  2. Ariel Pink's Hunted Graffiti – Driftwood
  3. Holograms – Orpheo
  4. Laurence and the Slab Boy – Naive
  5. The Magic Castles – Death Dream
  6. Chains Of Love – I'd Rather Be Crying
  7. Whispertown – Bit Into a Peach
  8. Beat Connection – Invisible Cities
  9. Work Drugs – Tourist Heart
  10. Jack and The' – A Secret Tonight
  11. Antony – Landslide
  12. Seafieldroad – The Palace Of Light

פוסט 18

*

ציפורן חודרנית זה לא להיט, בכל צעד וצעד זה כאילו שאתה בועט בחבית עץ מלאה מים ענקית ועד ה – 5/8 היום בו הכירורג יעקור לי את הציפורן מהבוהן של רגל שמאל, אמדוד כל צעד ואתייסר מכאבים ואף אחד לא ישים לב כי לא אפסיק לחייך.

*

בימים אלו אני מארגן ערב שירה, למעשה זהו ערב הסיום של סדנת השירה של הליקון בה לקחתי חלק השנה. ימים אלו הזכירו לי לפני כמה שנים עוד שהפקתי סרטי סטודנטים כמה זה יכול להיות מורט עצבים להפיק דברים. הפעם זה שונה, בערב הזה אהפוך לחצי משורר, אקריא את שיריי לקהל שיבוא, החצי השני יתמזג עם הראשון ברגע שגם אפרסם אותם. פרטים בקרוב. מתרגש.

*

השבוע הסתיימה העונה השנייה של הסדרה The Killing והצפייה בשתי העונות היו מורטות עצבים ואם לדייק היו מעייפות. היו רגעים שויתרתי ולא רציתי לעקוב יותר, אבל משהו בתוכי היה חייב לפענח את הרצח וסוף סוף זה קרה. רמז: המשפט של צ'כוב עם האקדח במערכות די תופס כאן. אבל מי שעוד לא ראה יתקשה לנחש.

*

חברה טובה ניסתה לשכנע אותי השבוע, שאכתוב בלוג אוכל עם תמונות והגיגים. אולי הייתי קורא לו "תבלינים והגיגים" אמרתי לה שיש לי את הבלוג הזה – "הבלוג הסנטימנטלי של אלפרד כהן" והוא גורם לי למפחי נפש כי לא מספיק אנשים מבקרים בו. אנשים אוהבים יותר אוכל ועם תמונות זה יעבוד, תקשיב לי אלפרד. אף פעם לא הקשבתי לה, בינתיים אני עוד חושב על זה.

*

בשבת הבאה 21/07/2012 יחזור להופיע בישראל מוריסי, לא קניתי כרטיס, כי אין לי כסף ואני מתכוון להשתתף בכל הגרלה אפשרית על מנת לזכות בכרטיס וכן בכל זאת, ללכת להופעה. ב – 2008 קניתי שני כרטיסים והזמנתי איתי להופעה את הבחורה שהייתי מאוהב בה. היא לא הכירה כמעט מהשירים של מוריסי וחשבתי ברוב רומנטיותי ששיריו יגרמו לה קצת להתאהב בי,  מקסימום לחשוב עליי. בעיקר אני זוכר מההופעה הזאת שחוויתי עוצמות רגשיות בלי שום קשר לעלמה שהייתה לצידי.

*

ביום ראשון האחרון 08/07/2012 התחתן חברי הטוב והייתי הכי שמח בשבילו בעולם והאירוע עצמו היה מרגש ומשמח, למחרת קמתי שכל שריריי תפוסים, אחרי הכל רקדתי כמו משוגע ואני לא כל כך בכושר ואז השתלטה עליי מועקה ידועה – קשה לגבור על תחושות הבדידות ובכל פעם שאתה חושב שניצחת אותן הם חוזרות. זה לא טבעי לחיות לבד.

*

בבלוג הקודם שלי "מלווה מלכה" עסקתי הרבה בשאלות של אמונה ודת ואני עדין עוסק בזה – לומד להאמין בדרכי שלי. השבוע נתקלתי בקטע מתוך "לב הקבלה" מאת פרופ' דניאל מט בהוצאת עולם קטן. דניאל מט התארח בתוכנית של דב אלבוים שזה הקריא קטע מספרו:

התכלית מאת אברהם אבולעפיה

ואין תכלית נשיאת האישה לאיש אלא מפני החיבור

ותכלית החיבור – עיבור.

ותכלית העיבור – תולדה.

ותכלית זה – לימוד.

ותכליתו – השגה.

ותכליתה – קיום התמדת המשיג עם תענוג השגתו.

ובכן ידוע שהקבלה טוענת שזוגיות זה דבר חשוב, אולי הכי חשוב וברגעי הבדידות שלי העולים כגאות, אני די נוטה להסכים.

*

ולא נפרד בלי מיקסטייפ משובח עם מוזיקה מצוינת, איכותית וחוצת ז'אנרים.

אפשר להקשיב ולהאזין כאן

וגם דרך ה – iCast

ולהוריד כאן

רשימת השירים

  1. Frank Ocean – Pink Matter (feat. André 3000)
  2. Oddisee – You Know Who You Are
  3. Joey Bada$$ – World Domination
  4. John Fruciante – FM
  5. Saint Savior – Jennifer
  6. Merchandise – In Nightmare Room
  7. Hot Panda – Go Outside
  8. Deep Time – Clouds
  9. Taragana Pyjarama – Growing Forehead
  10. Dusted – Bruises
  11. Sonny and the Sunset – Dried Blood
  12. Neneh Cherry and the Thing – Dream Baby Dream

פוסט 17

השבוע סיימתי לקרוא את הארנבת עם עיני הענבר מאת אדמונד דה ואל, זה סיפור שבו המחבר עוקב אחר ההיסטוריה של אוסף הנצקה במשפחתו בסגנון המשלב פרוזה עם עיון לעיתים מרתק ולרגעים גם משעמם. הנצקה הם פסלים קטנים המיועדים לבגדים יפניים העשויים מעץ או שנהב בכל מיני צורות, של חיות בעיקר. המחבר יוצא למסע שורשים מיפן וצרפת דרך אוסטריה וחזרה ליפן במהלך כל מאה השנים האחרונות. כאמור הוא עוקב אחר אותם פסלונים קטנים שעוברים במשפחתו, על המעמד שלהם באילן היוחסין המעניין מאד של המחבר.

מתוך הארנבת עם עיני הענבר

תוך כדי הקריאה, הפריעה לי שאלה: לאיזה חפץ עבורי יש חשיבות, איזה חפץ ארצה שישמר ויעבור לדור הבא במשפחתי ולא מצאתי כזה. אין לי חפצים יקרי ערך ומשמעותיים. זה קצת העציב אותי, אבל לא ויתרתי לעצמי וחיפשתי חפצים שאני שומר. מצאתי קסטנייטות שקיבלתי פעם במתנה מחברה אהובה. מצאתי טבעת זהב שעליה חרוטה השם שלי בראשי תיבות ובאנגלית שקיבלתי מסבא וסבתא בבר מצווה. מצאתי את העטיפה של הקלטת הראשונה שקניתי, כרטיס להופעה של פול מקרטני ובקבוק של בירה נשר שיצא במהדורה מיוחדת לציון 100 שנים להיווסדה של תל אביב. התוצאות יותר דיכאו אותי מהשאלה למה אין לי חפצים יקרי ערך.

בלימודי הקולנוע שלי, השתתפתי בסדנת ארט אותה הנחה יואל הרצברג בה למדנו בעיקר את חשיבותם של החפצים בפריים הקולנעי, כיצד לבחור את החפצים שיתאימו לעלילה ובעיקר לדמויות. זכור לי שזה ריתק אותי במיוחד ולא ברמת הביצוע אלא ברמה הפילוסופית של הדבר. לכל אחד יש חפץ שמאפיין אותו שעוזר להגדיר את האישיות שלו ומשמש כלי נוסף במורכבות האין סופית של האנושות ואני אין לי חפץ כזה. תחושת ריקנות אפפה אותי ויצאה החוצה לחדר הריק מחפצים.

לא ויתרתי ושוב ניגשתי לחפש והפעם מצאתי זוג נעלים בלויות של אסיקס קלאסיק, נעליים שקניתי ב-2005 ולפני כמה שנים הפסקתי לנעול אותם ואז נזכרתי שלפני כמה שבועות, כתבתי שיר על אסיקס שכל כך רציתי שיקנו לי ההורים ולא קנו. אני לא נועל אותן יותר, אבל שומר עליהן, כנראה שזוג הנעליים הזה חשוב לי במיוחד. למה? אין לי מושג.

אסיקס כחולים/אלפרד כהן

אימי אפתה לי את כל העולם

אבל לא קנתה לי אסיקס.

ובלילות שלמים, במקום לפחד ממפלצות

תכננתי איך אני שודד את אמא שלי

ורץ למרכז החנויות החדש

וקונה לי אסיקס.

אבא הלך לעבודה אבא הלך למלחמה

והוא לא היה בבית

לבקש ממנו שיקנה לי אסיקס.

רציתי שערבי יהרוג אותו

ומשרד הביטחון ייתן לאמא קצבה

ויהיה לה מספיק כסף

לקנות לי אסיקס.

אלוהים מרחם על ילדי הגן

אבל שונא אותי

כי למרות כל התפילות

ובכל הכח מתפלל

לא קנו לי אסיקס.

החתולה ז'ורז' בת שלושה חודשים, ישנה בתוך האסיקס היחידים שהיו לי

מה שכן אני שומר מוזיקה, את המוזיקה שאני שומע ארצה להעביר לדור הבא, חבל שלא ניתן להחפיץ מוזיקה ולתת לשירים את הפיזיות שבחפצים .המיקסטייפ של השבוע מכיל בתוכו את להיט הקיץ הלא רשמי שעושה טווין שאדו ועוד 11 שירים מופלאים. כדאי ביותר!

אפשר לשמוע ולהקשיב כאן

או דרך ה – iCast

ואפשר להוריד כאן

רשימת שירים

  1. Twin Shadow – Five Second
  2. Exlovers – This love Will Lead You On
  3. Dent May – wedding day
  4. Dirty Projectors – Impregnable Questions
  5. Chain and The Gang – Free Will
  6. BEAK> – Yatton
  7. The Invisible – Wings
  8. Dexys – I'm Thinking of You
  9. Man Without Country – Foe
  10. La Grande Sophie – Quand On Parle de Toi
  11. The Amazing – Flashlight
  12.  Wymond Miles – Singing the Ending

פוסט 16

בכל יום בשעה שש בערב בערך מגיעה המנקה של הערב למשרד ומתחילה לנקות את הלכלוך. אנחנו אומרים שלום בחיוך מנומס אחת לשנייה ואז ממשיכים לעבוד, אני במחשב והיא במטאטא. לקראת שש וחצי היא מגיעה לעמדה שלי ומבקשת ממני בנימוס שאזוז בכדי שתוכל לנקות את השולחן, את האבק והלכלוך מהרצפה. זה הרגע שמזכיר לי שצריך מידי פעם לקום מהכיסא ואני מפנה לה את המקום והיא מנקה בשיטתיות שגיבשה לה עם הזמן ואני מביט בה, קצת מרחם עליה, אבל יותר מחכה שתסיים שאוכל לחזור לעבוד.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש את "המנקה" שלו אם בעבודה ואם בבית ואם ברחוב, אנחנו מעט נבוכים שהם מנקים את הלכלוך שלנו, כי זה פרטי מידי ויש לרובנו מצפון, אבל זה עובר לנו מהר, כי אי אפשר להתעמק במחשבה המעיקה הזו יותר מידי, זה לא נעים. הם, המנקים והמנקות מפריעים לנו באיזשהו מובן. אבל אחרי הכל צריך שיהיה נקי, אז שיעשו את זה כמה שיותר מהר ושלא ידברו איתנו יותר מידי.

בדיוק בתחושה הזו יוסי מדמוני ודוד אופק היוצרים של הסדרה 30 ₪ לשעה רוצים להתעסק ולהתמקד, בלכלוך הזה שיצרנו ובתחושה הלא הנעימה הזאת שמישהו אחר מנקה אותו שנכנס לטריטוריה הפרטית שלנו ומביט לתוכו ולא ממרחק הזמן והמקום, הוא ממש לידינו, מנקה את החרא שלנו בעודנו ממתינים במבוכה ובסבלנות שיסיים.

30 ₪ לשעה מגולל(באינטליגנטיות יש לציין) את סיפורן של רוסייה, מרוקאית וערבייה, שלוש מנקות בבניין משרדים, שמתאגדות יחד אחרי שחברת הקבלן המעסיקה אותן הודיעה להן על פיטורים משום שהחברה לא אחראית יותר על הניקיון בבניין. אחרי ההודעה עולה הרעיון שהם ימשיכו לעבוד בבניין המשרדים הזה באחריות המשרדים עצמם ולא דרך הקבלן.

כל אחת מהגיבורות נושאת עמה מטען תרבותי וכלכלי, כל סיפור הוא מעין מראה מלוכלכת של החברה הישראלית, הרי ידוע שהסנדלר הולך יחף, מי ינקה את המראה המלוכלכת של מנקות המשרדים, כך שנוכל להתיפייף מולה ולהדחיק את הפצעים שצצים לנו בפנים.

אני חושב ואולי אני טועה, שזו הפעם הראשונה שיש ייצוג ראוי ומכובד של האישה בטלוויזיה הישראלית, על אחת כמה וכמה באח הגדול של הטלוויזיה – הקולנוע. הנשים הם המובילות את העלילה. הגברים מוצגים כנוכלים ועבריינים וגם אימפוטנטיים, שלא מסוגלים ליצור מהלך אחד נכון. ועם זאת, כל הקלישאות של יחסי בנות לא פוסחות במערכת היחסים בין הגיבורות.

מעניינת ונכונה הבחירה של היוצרים לצלם את רוב הסצנות מהגב של הדמויות, קצת מזכיר את הסגנון של האחים דארדן הבלגים, מציצני, לא נוכח ומביט מהצד ועם זאת מאד מרגישים נוכחים בסצינה כאליו הצופה היה הצלם, הבימאי והכותב של הסיטואציה. שוב בא לידי הביטוי המשחק הזה בין הלא נעים, הפולשני והמביך לבין האמת.

בנוסף, הסגנון הזה יוצר ברוב המקרים תחושה של מרוץ או מרדף. סטפן צוויג כתב על התחושה הזאת כך: "הכסף מתמוסס בעודך ישן, מתעופף לן בעודך מחליף נעליים(מתפרקות, עם עקבי עץ) כדי לרוץ לשוק בפעם השנייה, לעולם אינך מפסיק לנוע, אבל תמיד אתה מאחר. החיים הופכים למתמטיקה, חיבור, כפל, סופה מטורפת של נתונים ומספרים, מערבולת שחוטפת את שאריות רכושך אל תוך הריק השחור הרעבתני שבקרבה"

בחיי, לצערי הרב, חשתי בתחושות הריק הללו, הנגרמות ממחסור בכסף, מהחישובים המסובכים ביותר רק בשביל לקנות לחם או לעלות לאוטובוס. הריק הזה שמגמד אותך מול שאר האנשים, אז רוציף לברוח או לרדוף אחר משהו. את אותו ריק רוצים שנרגיש בסדרה ומעבר לתחושות גם שנחווה אותו דרך התמונות והצורה בהן מוגשות לנו.

בעיניי הצעד הנועז ביותר של יוצרי הסדרה היה בחירת השחקנים, לא עוד אותם הפנים המוכרות של השחקנים המופיעים בכל סדרה וסרט, שעשועון וריאליטי. העבודה עם "נון אקטרס" מרתקת ומשרתת נאמנה את המטרה של הז'אנר הריאליסטי. מדובר בהופעת משחק משובחות ומהאמינות ביותר שנראו על המרקע שלנו בשנים האחרונות.

למשל יש סיקוונס אחד שמפגיש את אחת הגיבורות בסדרה עם הומלס והם חולקים את אותו השטח בכדי שיוכלו לישון ולנוח, היא מפחדת ממנו והוא מרגיע אותה, מבטיח לה שלא יעשה לה כלום. אני כמעט בטוח שמדובר בהומלס אמיתי שהמפיקים אספו מהרחוב וקראו לו לשחק את עצמו בסדרה ולא מהמקום המתנשא, אלא מהמקום האנושי.

רוב הסצנות מבוימות באיפוק, הדרמה של הסיפור לא פורצת החוצה, בכל רגע שנדמה שזה קורה, משהו נבלם ועומד על חוט שערה המתנודדת ברוח. המטענים אותם נושאים הדמויות נשארים עמוק בפנים בתוך הנפשות הסבוכות שרוצות בסה"כ שקט, לאכול ולישון – בקיצור לשרוד.

על אף היותה יצירה קשה ושורטת ומגרדת במקומות הקשים ביותר, היא אנושית וחמה ולרגעים מסוימים אף מחויכת, אבל זוהי תפקידה של הטלוויזיה – להפיח בנו מעט תקווה ולגרום לנו להעלות בנות צחוק, כי איך אומרים בסדרות טלוויזיה אחרות: איפה שיש תקווה – יש חיים.

נדמה שבשנים האחרונות שכחו בטלוויזיה שלנו להתעסק ברפש ובעוולות החברתיות דרך אומנות ובמקום מבט בעוולות יצרו לנו מבטים איווליים ומגוחכים. כיום קיימות למעשה רק שתי דרכים להתעסק במציאות: הראשונה, האינפורמטיבית לכאורה, בצורת החדשות והשנייה הבידורית והמדחיקה בצורת שעשועונים וריאליטי למיניהם. חשבתי שדרמות טלוויזיה לא ישודרו יותר בטלוויזיה ואם כן אז רק בערוצי נישה ואז הגיעה הסדרה המופתית הזאת, שמשודרת אחרי החדשות, שמקביל משדרים את תוכנית הדגל של הערוצים המסחריים ובועטת בכל מה שמקובל, אבל אחרי שהיא בעטה בך, היא גם מצליחה לרגש אותך.

סדרת הדרמה הראויה האחרונה ששודרה בטלוויזיה הייתה פרשת השבוע של ארי פולמן ורני בלייר והיא עסקה בנושאים אקטואליים וחברתיים בדרך הפנטסטית והסוריאליסטית משהו ומאז לא הייתה סדרה שהגיעה לרמה איכות הזאת של התעסקות בחומרים אקטואליים ורלוונטיים. היא הסתיימה ב – 2009 לפני שלוש שנים! יותר מידי זמן. תקוותי שנראה עוד טלוויזיה ישראלית איכותית ומרגשת. שיהיה לזה המשכיות ולא נצטרך לחכות כל הרבה זמן לחוות ולבחון את עצמינו בצורות שהן לא חדשות או תוכניות בידור.

פרק האחרון של הסדרה 30 שקל לשעה ישודר ביום שני 09/07/2012 בשעה 21:00 בערוץ הראשון.