פוסט 22

לפני שנתיים בערך רציתי אני וחבר טוב להפיק סרט דוקומנטרי שיבחן או יציג את המוזיקה האלטרנטיבית בישראל בהווה של שנות האלפיים. אחת הדמויות שרצינו שתהייה בסרט הייתה רם אוריון. עניין אותנו מאד הסיפור של רם, מימיו כחבר בלהקת נושאי המגבעת ועד לפעילותו המוזיקלית בימינו. קבענו לשוחח עם רם אוריון בדירה השכורה שלו על מנת שנוכל לתחקר ולתשאל אותו ולספוג מידע ומחשבות על המוזיקה הישראלית, על התהליך שהיא עברה ולאן לדעתו היא פונה ללכת.

בדירתו הצנועה דאז(מאז הוא עבר דירה, כך התעדכנתי באינסטגראם) ישב מולנו מי שעבורי הוא הגיבור גיטרה של הרוק בישראל, אבל אני עוד אחזור לזה. זכור לי אדם ביישן וצנוע, נחבא אל הכלים, קצת חסר סבלנות, שוב אנשים שואלים אותו את אותם השאלות ושוב הוא עונה את אותן התשובות והוא בסה"כ רוצה לעשות מוזיקה ולעשות אותה טוב, אבל לפעמים חייבים לדבר גם על העשייה. מאז התמסמס לו אותו פרויקט ואולי עוד נחזור אליו, אין לדעת.

ובימים אלו ובזמן הזה יוצא אלבומו החדש של רם אוריון 'האחרון' הגיבור גיטרה שלי, זה אלבומו השני שבאמתחתו עוד שני אי.פי. מעט אלבומים יחסית לאמן שנמצא בעשייה של יותר מ-20 שנה אבל רם אוריון לא סוליסט הוא פעיל במלא פרויקטים אחרים, אם בהפקה ואם בנגינה והיה חבר בהרבה להקות(נושאי המגבעת, דה בושס, בתרי זוזי, הפה והטלפיים). אם הייתי מקים להקה, הייתי רוצה שרם יהיה בסביבה.

האמת לקח לי זמן להתחבר לאלבום האחרון של רם אוריון, כאחד שקודם כל מקשיב למוזיקה ואז למילים, הייתי צריך במקרה הזה להקשיב להם יחד. החזקתי את עצמי חזק מבלי להתפזר והקשבתי, הו! כמה שהקשבתי.

לרם יש חיבה מבורכת מאד לשירה, למילה הכתובה ולתחומים אחרים באומנות שהם לא מוזיקה – רב תרבותי, לדעתי הם עבורו הזרקורים להשראה שלו, מעוררים בו את ההורמונים של היצירה, הפרשנים הכי טובים של הסירנות שלו, הזרע והביצית של המוזות שלו. אפשר להבחין זאת בשיר הראשון שפותח את האלבום 'מכתש' שכתב המשורר דורי מנור, שידוע בחריזותיו המפתיעות והמשעשעות: "רגליו ומביט בירח כאילו/יש משהו אח בירח, אחי/הקר שהורַי השמים הפילו/והוא לבדו נצחי." השיר עצמו נפתח בריף גיטרות וקלידי אורגן שמקנים לשיר אווירה של מרדף אחר החיים המפוספסים ורק הסקסופון וקולות האנחה הנלוות אליו מרגיעות את נפשו של הדובר בשיר.

בהמשך האלבום מגיח לו אחד מהשירים הישראלים הטובים שנכתבו בעשרים שנים האחרונות(והוא מתחרה עם שיר אחר של רם אוריון שעבורי השיר הישראלי היפה ביותר – קר) השיר 'אהובתי בת חלוף' נכתב על ידי דורית רביניאן סופרת ואשת רוח המתאר את מותה של אהובה מנקודת מבט של אהוב שמאבד את אהבת חייו, לה, שהיו אלף בחורים לפניו והוא האחרון ואולי יהיו לו עוד אלף בחורות אחריה. לא היה רגע בכל פעם שהאזנתי לשיר שדמעה החלה להיווצר לי באישון העין, שלא הצטמרר גופי בשיא שלו החל מדקה 03:00

המשורר שמעון אדף שר בשיר שכתב 'הליכה' וגם שר אותו, בעצם מוליך אותנו עד סוף האלבום בחמישה קטעים משובחים עד לשיא ולניצחון. אפשר לראות בשירו של שמעון אדף כיצד מחבר רם את העולם הפואטי הנעלה לעולמו של הרוק'נרול הFאנקי הגס והמלוכלך, הוא לא מפחד מאף עולם ויוצר פיוז'ן בין השניים. החיבור שנוצר כל כך טבעי ולא יוצר עימותים, להפך נוצרת הרמוניה מפתיעה, הטקסט כמו למשל השורה: "הביטחון שלי אוזל כמו דם" מתמזגת לסקסופון-גיטרות-בס-תופים בצורה כזאת שהטקסט אמנם שורט את הנפש והמוזיקה סוחפת את הנשמה.

לרם יש סוג של מסורת, בכל אלבום או אי פי שהוציא היה קטע אינסטרומנטלי אחד: 'רינגטון' היה הראשון, 'בנו של השטן', 'גן סאקר' ו'הרקטה' מהאחרון בכולם יש אלמנט פסקולי כזה, מעין סקור שנכתב עבור סרט, סדרה או כל אימאז' וויזואלי שיהיה. הקטעים הללו מחזקים את הרעיון שהמוזיקה תמיד מתכתבת עם מרכיבים תרבותיים אחרים ולאו דווקא באה לידי ביטוי באמצעות המילה הכתובה. כמעט בכל הופעה שלו הוא מנגן קטע אינסטרומנטלי שמקבל תחושה של רגע מעבר מחלק אחד לחלק שני, אך זה הרבה מעבר לכך, זה גם אחת הדרכים שבה רם נותן את הכבוד הראוי למוזיקה.

לא רק טקסטים של אנשי רוח, משוררים ומוזיקאים אחרים יש באלבום, גם רם עצמו תורם טקסטים לאלבום והיפה בעיניי הוא 'אולי' השיר הכי אינטימי, חשוף וערום באלבום. משהו בצורת הכתיבה וההגשה של הטקסט מקנה אוירה של נפילה ממדרגות, הידרדרות הדרגתית של הרגש. כל מילה שמסיימת שורה היא בעצם יכולה להיות התחלה של השורה שבאה אחריה ורם לבד עם הגיטרה שלו, רגע לפני התובנה המתבקשת של הסוף, מקווה מעט שאולי היא תחזור.

נדמה לי ששמו של האלבום והעיצוב שלו מרמז על כל שזהו הפעם האחרונה שרם יוציא אלבום בצורה המקובלת של דיסק ובאמת לדעתי אין עוד מקום להוציא דיסקים. אני רכשתי את האלבום מהבנדקמפ שלו וקיבלתי קובץ PDF עם המילים והאימאז'ים הנלווים לאלבום, מקלטת VHS לדיסק ותקליט וקלטת מיני DV ודיסקט וסליל פילם. המוזיקה כבר לא נשמעת דרך החומרים הללו, היא כבר לא באה במגע איתם, אין לה צורך ונכון יהיו כאלו שעד סוף ימיהם יאזינו לה, דרך חומר כלשהו שצריך לשים במדף אחר כך ולנקות מעליו את האבק. אם לזה התכוון רם שבחר לשים את אותם אימאז'ים באלבום, אז אני שמח.

הגיע הזמן שרם אוריון יקבל את המעמד הראוי לו, וכל טייטל מפוצץ מגיע לו: מלך האינדי, גיבור גיטרה וכו'. הוא מה שאריק איינשטיין למוזיקת המיינסטרים ואייל גולן למוזיקה הים התיכונית, הוא הג'ארויס קוקר שלנו, מגיע לו להופיע בקיסריה, מגיע לו שנערים ונערות ירצו להקים להקה בהשראתו, מגיע לו שנערים ונערות יתפקדו מידי יום בפאתי ביתו או בפאתי הפייסבוק שלו ויבקשו שיקשיב למוזיקה שלהם. יהיו כאלו שיגידו שאני מגזים, בינהם אפילו רם בעצמו, אבל לא איכפת לי כי זה באמת מגיע לו.

רם אוריון – האחרון

 

אלפרד כהן

מודעות פרסומת

פוסט 21

עומד בשורה הראשונה, רגליי כבר אינן יכולות לשאת את שאר גופי וממשיך להמתין, התאורה אדמומית משהו והכל נראה לי מהבהב משהו כאילו מצמץ את עיניי בחוזקה ובלי הפסקה(בטח מהתרגשות). מאחורי הרבה אנשים שאני מכיר מנופף להם לשלום אך לא זע ממקומי, זה המקום הכי טוב שיש וממשיך להביט באנשים המתכנסים לאיטם לקראת ההופעה חלקם מחליפים איתי מבטים בוודאי תמהים מה בחור גבוה כל כך, שמשדר תימהונות עושה בשורה הראשונה אבל זה רק המחשבות שמתרוצצות לי בראש המנסות להדחיק את ההתרגשות הקורעת עורקים הזאת.

עוברת דקה ועוד דקה, המוזיקה ברקע נשמעת מוכרת, אבל ברגעים אלו היא מעצבנת אותי במיוחד עוד חיוך נזרק לאדם מוכר ואהוב ואני הופך לצמא ושפתיי מתייבשות, חש שגופי הולך לבגוד בי, אחרי הכל אני כבר לא צעיר ומצד שני עדין בן אדם בריא. הברבי מתמלא והופך להיות צפוף יותר, מאות שיחות נרגשות מתאגדות לרחש אחד גדול שיהפוך לדממה בקרוב, הדממה הכי קצרה בעולם. בחצי שעה הקרובה תעלה לבמה הזאת שאני לידה והם מעליי – הלהקה שאני הכי אוהב בעולם.

נחזור לרגע להווה. מוזיקה, בהרבה בחינות יכולה לעורר באדם המקשיב או המאזין לה כל מיני תחושות. אצלי היא בעיקר משמרת את הילד שבי ואת הילד החוקר, הסקרן, השואל והמציץ, אפילו יותר ממשמרת – יוצרת בי ילד חדש. המוזיקה של הווקמן עושה אותי במידה מסוימת ילד פרברים כזה שמשחק בכדור במדרכה ליד הבית שמתגלגל לפתע הרחק מהבית, הכדור מוביל אותי לבית השכנים ומהמוסך שלו בוקעת מוזיקה ואמא צועקת מרחוק "אל תתקרב לשם אלפרד!, הם ילדים רעים" ואני כמובן לא מקשיב לאמא והולך אחר הצלילים הבוקעים מהמוסך ובאחד החריצים מביט בלהקה, חמישה גברים, הסולן גבוה במיוחד וחושב לעצמי: הם לא ילדים רעים, הם רק נשמעים ונראים ככה, הלוואי שיקבלו אותי ללהקה שלהם.

 

הרבה עבר על חברי להקת הווקמן מיום הקמתם, הרבה אבל לא מספיק, משהו בסיפור של הלהקה שלהם מאד קלישאתי בעיניי, חסר פיקנטריה שכזה וזה הופך אותם ללא מעניינים. לדעתי המוזיקה שלהם יותר מעניינת מהסיפור של הלהקה. ההתפתחות שהם עברו מאותו EP ראשון ב – 2001 ועד לאלבום האחרון Heaven שיצא במאי השנה, המחקר הבלתי פוסק של המוזיקאים שבהם מרתק אותי במיוחד והרבה מעבר לכך – הם מצליחים לרגש אותי בצורה שאני מתקשה להסביר ובכל זאת אנסה.

בתחילת דרכם השוו אותם ליו2 של ימיה הראשונים בשנות השמונים, סולן כריזמטי ליין בס-תופים דומיננטי ומראה ביבים ונבזי משהו. לאחר מכן תוך כדי ההשוואה ליו-2 הם ממשיכים להיטמע ברנסאנס של הפוסט פאנק והרוק'נרול בניו יורק, ברוקלין ליתר דיוק, ככל הנראה היה מאד קשה להתחמק מהזרם הזה והם עשו זאת בהצלחה רבה וממגנטת, הלהיט הכי גדול שלהם the rat הוא בעיניי הסמל של אותו זרם, השיר שמייצג הכי טוב של אותה תקופה. לבסוף הם התרככו, הפכו להיות מה שהם באמת, להקת רוק מסורתית, וינטג'ית, אמריקנה סטייל, חסרת יומרות, צנועה ומחבקת.

קשה מאד להעריץ להקה כזאת, שאין בה דמויות מעניינות וצבעוניות, שהיא פשוטה וחרוצה ודואגת להוציא אלבום כל שנתיים, קשה מאד להתחבר לאנשים טובים וצנועים, לדעתי רק בשל הסיבות הללו אני כן דווקא מצליח להעריץ אותם וגם עוד הרבה אחרים. אבל ואולי בעיקר בגלל המוזיקה שלהם, הם נחשבים היום לאחת מלהקות הרוק הטובות בעולם.

ליבי נכבש אל הנגינה הזאת שלהם המקצב המדוד האורגן שלפעמים מתלווה, כלי הנשיפה הפוערים את השריטות בלב המוכה, אינני יכול לשאת את כולה, היא יפה מידי בשבילי. יש משהו בניגון שלהם משהו עצוב ונוגה, איטי וסוער משהו מסודר אך גם שלוח רסן, מפויסת אך גם לא שלמה, אצילי ומגונדר ומנגד מפויחת ורעבה, חסרת מנוחה.

לא כל יום אדם זוכה לחוות פיזית את המוזיקה שהיא כמעט פסקול החיים בשבילו, לראות מקרוב את גיבורי הגיטרה שלו מכוונים אותה, את הסולן שמבקש שיגבירו לו את המוניטור ואומר "תודה" במבטא זר ויש כאלו אנשים שחווים אותה לפחות פעם חודש, אבל תמיד הם יזכור את הפעם הראשונה. במקרה שלי זאת הפעם הראשונה ואולי האחרונה, אין לדעת באמת מה יקרה.

כשאמות וזה יכול להיות בזמן ההופעה או מחר ובשנה הקרובה או אפילו עוד חמישים שנה. בלוויה שלי ארצה שינגנו את השיר If Only It Were True: "ראשי מלא בחלומות/זה לא חדש/ ואולי לחלום זה כל/מה שבן אדם יכול/אז אל תקראו לי/חלומי הוא לא הדרך/וכשימאס לי/אמות בחלומות עליכם."

השיר הנ"ל נועל את המיקסטייפ המיוחד שהכנתי עבור הגעת הלהקה ארצה ב – 14/08/2012 במועדון הברבי בתל אביב והוא מעין מדריך עשיר במיוחד של הלהקה והוא מתאים לאלו שלא מכירים אותה ובוודאי לאלו שכן.

אלפרד כהן

אפשר לשמוע ולהאזין ב – iCast

ולהוריד כאן

רשימת השירים

The Crimps: The Walkmen 2001

Revenge Wears No Wristwatch: Everyone Who Pretended To Like Me Is Gone 2002

Danny's At the Wedding: A Hundred Miles Off 2006

Woe Is Me: Lisbon 2010

Song for Leigh: Heaven 2012

Everyone Pretended To Like Me Is Gone: Everyone Who Pretended To Like Me Is Gone 2002

Thinking of a Dream: Bows and Arrows 2004

The Witch: Heaven 2012

Another One Goes By: A Hundred Miles Off 2006

Canadian Girl: You & Me 2008

New Years Eve: Bows and Arrows 2004

Weight on My Shoulders: Lisbon B Side 2010

Blue As Your Blood: Lisbon 2010

I Lost You: You & Me 2008

We Can't Be Beat: Heaven 2012

Passin' Through: Daytrotter Session 2008

Don't Forget Me: Pussy Cats 2006

If Only It Were True: You & Me 2008