פוסט 25

סיכום רבע שלישי 2012

מאז שאין לי עבודה ואני מוכר רשמית במוסד לביטוח לאומי ובלשכת התעסוקה כמובטל, שעות הפנאי שלי נמתחות על פני היממה כולה ואני קורא יותר ספרים, צופה ביותר סרטים ומקשיב ליותר מוזיקה, אבל גם מרחיב את היקפי הכרס, את השיקוע שבספה, המינוס בבנק ואת חומת ההדחקה, כך שאפילו משב רוח של דיכאון לא יוכל לחדור דרכה. בלילות כשהרוב כבר ישנים, רק הפחד מצליח לגבור על השומרים הכי חסונים של החומה, מבלי לסדוק אותה, הוא מחלחל דרכה ומטלטל אותי, מצפה שאתעורר כמו שמתעוררים מסיוט בערך, אך הפחד זה עדין צעיר וחלש מימדים ובי עדין איכשהו מכוננת התקווה, שעם הזמן הופכת רק למילה מנופחת בהליום, הזמן יכריע אותה והיא תתפוצץ לי והחומה תקרוס ואני אהיה בדיכאון.

עד אז תרשו לי להציג בפניכם את הסיכום שלי לרבע השלישי לשנת 2012 במוזיקה.

ואתם גם מוזמנים להציץ בסיכומים הקודמים

סיכום רבע ראשון 2012

סיכום רבע שני 2012

אלבומים:

Pet Shop boys – Elysium

עשיתי טעות בהאזנות הראשונות לאלבום הזה, כי ציפיתי ללהיטים שישרפו לי את הנפש, אחרי הכל האלבום הקודם שלהם היה מקבץ של להיטי פופ ממכרים. אבל הפט שופ בויז יותר מתחוכמים מעוד כמה להיטי פופ והם מתייחסים לפופ ברצינות ולעיתים קרובות אפילו ברצינות תהומית ולוקחים אותו למקומות פחות נעימים ומלטפים. לקח לי זמן, הרבה זמן במונחים של מעריץ להתחבר לאלבום הזה. הפט שופ בויז בחרו להציג את מגוון היכולות שלהם: בלדות פופ שורטות כמו Invisible  ולהיט פופ סוחף כמו face like this. השיר הכי טוב לדעתי הוא – Memory of the Future שמשתמש בטקסט אינטלקטואלי מטפיזי וקלישאתי ובמלודיה מבריקה ומדויקת

לדעתי הפט שופ בויז יצטרכו באלבום הקרות לצוות לעצמם איזו להקת אינדי-פופ עכשווית שהלכה לאיבוד ומחפשת כיוון, אני חשבתי על MGMT.

Twin Shadow – Confess

בעולם מקביל, טווין שאדו הוא מלך הפופ והוא ממלא אצטדיונים ולא שר מילה אחת מהשירים שחיבר, אין לו צורך בכך, הקהל עושה עבורו את מלאכת השירה והוא עם שאר חברי הלהקה שלו מנגנים וקהל ההמונים המעריצים מרומם כל נפש אפילו את נפשותיהם של הצינקנים שונאי הפופ.

באלבום הזה, הוא עושה עוד צעד להפוך למלך הפופ גם בעולם הזה שלי ושלכם ויש לו את כל הנתונים להצליח יגיד המנהל הראשי של בית הספר הגבוה למוזיקת פופ. הוא קצת מזכיר לי את פרינס רק בלי הגרוב אבל מלא רגישות למלודיות, לא גירסה חיוורת של פרינס, אלא יותר פרשן שלו, לוקח את השילוב הזה בין פופ, r&b ורוק למקומות שאולי פרינס לא רצה או לא יכול להגיע.

המומלצים: five second(מועמד רציני לשיר השנה שלי) you can call me on ו- patiend

Ariel Pink's Haunted Graffiti – Mature Themes

הטקסטים של אריאל פינק מזכירים לי חלק משירים של המשורר הפולני זביגנייב הרברט, גדושים, עשירים ומציפי דמיון. יחד עם זאת, המוזיקה שלו לוקחת אותי לימים בהם הייתי מזייף מחלות ומבריז מבית הספר רק לצפות בתוכניות של הטלוויזיה החינוכית ולתכנן את החללית שתיקח אותו לכוכבים רחוקים, או ללילות של תקופתינו בהם צופה בסדרה 'דוקטור הו'. השילוב הזה של אינטלקט בוגר ורחב היקפים עם דימיון של ילד מביאים את אריאל פינק ליצור אלבום כמעט מושלם מבחינתי, אם כי ההאזנה לו לעיתים קשה ולא סוחפת ובכל זאת אחד המועמדים לאלבום השנה.

המומלצים: only in my dream, driftwood, baby

Wymond miles – Under the Pale Moon

אילו דיוויד בואי היה מתחפש מתישהו בקריירה הזיקתית שלו לרוברט סמית' סולן להקת הקיור הוא היה בוודאי נשמע כמו ווימונד מיילס באלבום הבכורה שלו. הנושאים ששר עליהם ווימונד באלבום הזה הם החומרים מהם הנפש שלי ניזונה – שברון הלב, יסורים וכאב בלתי נגמר. מתחת לירח החיוור הוא אלבום בכורה טוב טיפוסי, אפשר לזהות את הרגישות של ווימונד לנושאים שבלב, את האחידות וההבנה הז'אנרית, לעומת זאת עדיין צריך לגבש לעצמו פרסונה משל עצמו ולא להיות התחפושת של דייויד בואי לרוברט סמית'. בשורה התחתונה אלבום מרגש ויפהפה.

מומלצים: strange desire, singing the ending, the thrist

השירים:

תוכלו לשמוע כאן

וגם ב – iCast

  1. Four Tet – Locked
  2. Franck Ocean – Sweet Life
  3. Ariel Pink's Haunted Graffiti – Driftwood
  4. I Was Teenage Stan Worshiper – Make Your Move
  5. Divine Fits – For Your Heart
  6. The Orwells – In My Bed
  7. Jens Lekman – I Know What Love Isn't
  8. Taken By Trees – Dreams
  9. Why? – Strawberries
  10. Matthew E. White – Big Love
  11. John Fruciante – In My Light
  12. Grizzly Bear – Half Gate
  13. Amanda Palmer – Grown Man Cry
  14. Cheek Mountain Thief – Darkness
  15. Wymond Miles – Singing the Ending
  16. The Antlers – Zelda
מודעות פרסומת

פוסט 24

Matthew E. White – Big Inner

(2012)

בכתב העת חדש 'רוח הארץ', בעריכת תומר פריסקו, שגיליון הבכורה שלו יצא לא מזמן וטרם יצא לי לקרוא, מתעסק בין היתר בתופעה שהולכת וצוברת תאוצה בעולם המערבי והנאור לכאורה, שבה האנשים המאמינים בדתות המסורתיות המונותיאיסטיות מאמצות גישות אמונה של העולם המזרחי , כאשר המגמה היא החיפוש הפנימי שמציע למשל הבודהיזם, ופחות השיח מול האלוהים הכל יכול ומטיל המורא. בעיני זו תופעה מאד מעניינת שבהחלט יש להעמיק בה יותר ולהבין כיצד גישות דתיות מהמערב ומהמזרח מתערבבות להם יחד.

"פנימיות גדולה" זהו שם אלבום הבכורה של מתיו אי. וויט, שבוחר כבר בספתח שלו כיוצר להתעסק בחומרים רוחניים משהו, עם כי לא רוחניים מידי. מבלי להקשיב למוזיקה שלו אפשר להבין שמדובר באדם שמחובר לפנימיות שלו או לפחות מנסה, מדובר באדם בעל זקן ושיער ארוכים ובעטיפת האלבום הוא לבוש בחליפה לבנה ישוב על קובייה ליד עץ זעיר ודל בעלים ומתחתיו שתי תמונות של אישיים שלא הצלחתי לזהות ולשניהם יש סוג של כובע על הראש.

באחד הראיונות שלו מתיהו אי וויט מבהיר שקיימים בתוכו כל מיני שורשים מוזיקליים מהם הוא מושפע, כמו הג'ז, בלוז, פולק ברזילאי ובטהובן. לאף אחד מאותם שורשים מוזיקליים הוא לא חייב להישאר נאמן ומסעו הפנימי מאפשר לו שיח עם כל הסגנונות, חיפוש מתמיד ונצחי אחר האמת והיא כמובן לעולם תשתנה ותלבש אין ספור צורות.

מתיו עובד עם שורה של יוצרים כמו ג'סטין ורנון(בון איבר) ושרון ואן איטן שהם אינם פולקיסטיים קלאסיים של גיטרה וטקסט, הפולק שלהם מעובד יותר, במידה רבה קיים בו עושר רחב יריעה, שגם מאחד זרמי הפולק הקלאסיים מבין שני עברי האוקיינוס האטלנטי, האי הבריטי מצד אחד ואמריקה מהצד השני.

נשים לרגע בצד את עניין ההתחברות הפנימית והמסע לתוככי תוכך, זו לא הסיבה המרכזית בה מצאתי את עצמי מתחבר לאלבום הבכורה הזה. אליו הגעתי דרך החיפוש האובססיבי שלי לגלות אמנים חדשים, קולות שלא שמעתי, אמנים אחרים להתאהב בהם ובמקום מסוים גם להעריץ אותם. אז את מתיו אי וויט גילית דרך הבלוג stereogum המציג רשימה מכובדת של אמנים חדשים ואני מאד אוהב את הרשימות הללו, כי מן הסתם הם חושפות אותך למוזיקה שהדרך להגיע אליה קשה יותר ממוזיקה של אמנים שאתה מכיר.

בתקופה תרבותית בה אנו חיים מאד קשה להמציא צלילים חדשים, כמעט בלתי אפשרי הייתי אומר ולכן אפשר להבחין ביצירות שמשוחחות עם צלילים ישנים ואפילו עד רמת החיקוי המדויק. החיבור למוזיקה חדשה בתקופה כזאת נעשה בדרך כלל שהאוזן מזהה משהו כמו נצחי במלודיות, משהו שקיבל מעמד של קלאסי עם השנים ואין עוד או לא נוצר ויכוח תרבותי על המעמד שקיבל. המראה והמלודיות של מתיו אי וויט משדרים משהו נצחי וקלאסי, פולק בלוזיסטי משנות השבעים של המאה ה-20 . בפיטצ'פורק למשל טוענים שהאלבום משוחח ישירות על אלבומו של רנדי ניומן gold old boys מתיו אי. וויט מודה שרנדי ניומן היה מקור ההשראה המרכזי ביצירה שלו. אני פחות מצאתי את החיבור בין האלבומים, אולי זה האוזן הבלתי מזוינת שלי.

באלבום ניכרים ההשפעות המוזיקליות והם מתאחדות למארג ברובו אחיד ושלם, אחרי הכל מדובר באלבום בכורה. מדובר באלבום קצר, שבעה שירים שהאחרון ביניהם – Brazos הוא יצירה של 9:52 דקות ואולי הטוב מכולם והלהיט, השיר השני באלבום Big Love שזורק אותך למחוזות היפיים, המחברים בין השחור ולבין הלבן ובין המזרח למערב.

יש משהו מאד חופשי בהגשה שלו, אין בה כבלים או אובססיביות, אך יש בה מופנמות וענוות החיים נשמעת מקולו וכאמור הוא מצליח לשלב ביעילות את כל השפעות המוזיקליות שלו. קולו לעיתים מאד מזכיר לי את זה של ביל קלאהן, משהו במנעד הקולי שלו מכניס אותך פנימה למעין מבט ראשוני, סקירה מהירה על מה שקורה לך בפנים.

מתיו מצליח להעשיר את האלבום הזה בעיבודים עשירים ובקולות רקע של חברי הלהקה ושל זמרות מה שיוצר אצלי בחוויית ההאזנה סוג של דיאלוג פנימי בין השירה של מתיו לבין המילים שכתב וזה ניכר בשיר gone away  השימוש הזה בקולות רקע יכול לעיתים להיות לרועץ ולהפוך שיר אינטימי לדרמטי וגדול מהחיים, ברוב השירים מתיו עומד על הגבול הזה וכמעט לא עובר אותו, בשמיעות הראשונות לאלבום זה משרת את ההעשרה וההעצמה של ההאזנה ונותן לך מימד ממכר ונעים. ככל שממשיכים להאזין ולהקשיב, לפתע מגלים אלבום גדול מהחיים.

אלבום הבכורה הזה הצליח לרגש אותי ומפתח אצלי ציפיות להמשך ומה צפון לו בהמשך אין לדעת באמת, כי מתיו יצטרך לשמר את העושר בעיבודים המוזיקליים שלו ובנוסף לתת להם מימד נוסף של מקוריות. אני אופטימי וחושב שהאלבום הבא שלו יתעלה על אלבום הבכורה שגם ככה מעולה.

 האלבום המלא ביוטיוב

פוסט 23

הנה מעשייה שקראתי לאחרונה והרשיתי לעצמי להפוך אותה למשל ולהתאים אותה לפוסט הזה: אדם אחד החליט לעשות טיול רכבות ולעבור מעיר לעיר ברכבת, יום אחד עצרה הרכבת בעיר קטנה ולא מוכרת כל כך. במהרה הוא הבחין שיש משהו מוזר בעיר – אין בה אנשים, הוא עבר מבית לבית ולא מצא איש. כשהשמש שקעה הוא התמקם באיזה בית פרוץ וחשב לעצמו להעביר את הלילה עד לבוקר בכדי שימשיך בטיול שלו. אך בשעה זו החלו חתולים רבים להופיע, חתולים מכל הסוגים נעו ברחובות העיר ומנהלים בעיר חיים נורמליים: הם קונים במרכולים מצרכים, יושבים בבתי קפה, מטיילים עם ילדיהם בשדרות ודואגים לניקיונה של העיר פחות או יותר . בבוקר קם האדם לתחנת הרכבת והחליט בסופו של דבר להישאר בעיר החתולים המוזרה, חזר לבית הפרוץ וחיכה ללילה לבדוק התופעה, אלא שהלילה החתולים הבחינו בריח מוזר – ריח של בן אדם והם החליטו לעקוב אחר הריח. האדם נס על חייו, והמסתור שמצא לא הספיק לו. החתולים עלו על עקבותיו, אך לא הצליחו להבחין בו, כאילו באותו רגע הפך לבלתי נראה וכך ניצל מהמון חתולים זועם. בבוקר שוב עומד בתחנת הרכבת וגם הפעם מחליט להישאר סקרנותו גוברת וגם הפעם באותו הלילה החתולים הריחו בנוכחות אבל לא הצליחו לראות אותו. יום למחרת כבר עזב האדם את עיר החתולים בתעלומה גדולה, מדוע לא הצליחו לראות אותו.

למשל הזה אפשר איכשהו, להשליך נמשל למצבה של המוזיקה הישראלית והמוזיקה אינדי/אלטרנטיבית בפרט: החתולים מייצגים את האנשים הרגילים, המיינסטרים לצורך העניין, מזהים משהו שחוש הריח מזהה, אך לא מצליחים לראות אותו, המשהו הזה נשאר בעיר ומלבד הסקרנות הטבעית מניע אותו גם יצר הרפתקנות, אבל ברגע שלא מבחינים בו הוא מחליט לעזוב ולהמשיך הלאה. כך במשך שנים מגיעים ל"עיר" להקות ואמנים ובאותה צורה הם נעלמים, כי החברה לא הצליחה לראות אותם ובמקרה שלהם להקשיב להם. שני הצדדים אשמים, אנחנו צריכים לדעת להבחין ולהקשיב במשהו שנראה לנו זר ומנגד לא לקום ללכת ולוותר ברגע שלא מקשיבים ורואים אותנו, אלא לשמר את אותם יצרים של סקרנות והרפתקנות.

ועכשיו עשרת הגדולים שלי במוזיקה הישראלית לשנת תשע"ב

10. Izabo – On My Way

הייתי בטוח שאיזבו הולכים לזכות באירוויזיון, השיר הנבחר לייצג את ישראל בתחרות האירופאית היה מבריק, אבל יותר מהכל היה הסנונית שבישרה את בואו של אלבום חדש של אחת מהלהקות הכי מרעננות שיש לנו, אבל אז הגיעה האכזבה הקשה ואיתה גם ההבנה שאיזבו לא יחזרו להיות כמו שהיו באלבום הבכורה, צריך להיות גאונים בכדי לשחזר את רגעי המוזיקה הללו ויחידים בדורם בכדי להתעלות על זה. ובכל זאת השיר on my way קצת הזכיר לי מה איזבו יכולים להיות.

9. נערות ריינס – אחרון(לי)

אלבומם השני של נערות ריינס הוא המשך כמעט ישיר של אלבום הבכורה שלה ואין כל זה פסול, כל עוד זאת שומר על האנרגיות והאיכויות המתפרצות מלהקה עם הכי הרבה סקס אפיל שיש. בית אחרון(לי) הוא השיר המייצג של האלבום ואפשר לזהות בו את ההשפעות הברורות של רוק'נרול ובריטפופ סטייל סוויד ופאלפ של תחילת שנות ה-90

8. אפרת בן צור –  One fainting robin

את המילים לשיר כתבה המשוררת אמילי דיקנסון, את כל השירים באלבום של אפרת בן צור שיצא השנה הן של המשוררת והשיר הזה מדבר בכמיהה הכי קלישאתית הקיימת באהבה, בכמיהה שהאהוב או האהובה יחזרו אלינו ולהיות שלנו. הלחנים וקולה של אפרת בן צור מתחברים למשמעות של השיר כאילו היו השופר והצינור של כמיהת האנשים האוהבים.

7. Ninet Tayeb – Unrequited Star

נינט לא תצליח לשכנע אותי ועד היום אני חושב שהשיר הכי טוב שלה הוא הביצוע שעשתה לים של דמעות מאותו גמר ראשון של כוכב נולד. נינט מחפשת את עצמה וזה ניכר בכל שיר שלה והיא מושפעת ממסעות החיפוש הללו, אבל ברגע שהחיפוש הזה שלה משתלב עם המוזיקה שהביאה אותה לזכות בכוכב נולד נוצרים פנינים ובקטע הזה במיוחד בו היא משלבת גיטרות של אריס סאן עם דארק אייטיז ומביאה לידי ביטוי את יכולותיה הווקליות בסופו של השיר – היא יוצרת קטע מושלם.

6. Yair Yona – Kottke ant the Orchids

על אלבומו האחרון של יאיר יונה כתבתי בפוסט הראשון שלי של הבלוג הזה ובליבת הקטע האינסטרומנטלי הזה, מכוננים הרגשות שאי אפשר להתחמק מהם ברגע שמתמודדים איתם: נוסטלגיה, כאב וגם קצת תקווה.

5. Rotem OR – Covers

בוא נסיים את השיר הזה בשיר, כך בתרגום חופשי, מסתיים השיר הזה שלקוח מאחד האלבום שהכי הרבה ציפיתי לשמוע השנה וברובו מקיים ולדעתי השיר הזה מתעלה מעל כולם. בשיר הזה רותם כאילו לוחשת סוד, שרה דברים שלא צריכים להקשיב להם, מנסה להסתתר מאחורי ההרהורים של נימי הנפש הפגועה שלה, מנסה קצת לברוח מהפחדים שלה ממנה עצמה, אך יש בה משהו יותר חזק מכל אלו, משהו ששווה לחיות בשבילו, ששווה להקשיב לאלבום הזה ולשיר הזה בפרט.

4. קטב מרירי עם טליה אליאב – אם תתן לי חלקי

קטב מרירי הוציאו אלבום שלם משיריה של לאה גולדברג ולמרות סלידתי מהלחנת שירי משוררים שאינם בין החיים, אני בעד הלחנת שירי משוררים שנמצאים בחיים וזאת רק בכדי להעשיר את השיח בין המוזיקה לשירה העכשווית, הצליחו קטב מרירי לקחת את הטקסטים של גולדברג ולתרגם אותם ליצירה עכשווית וחסרת פשרות. אם תתן לי חלקי שבו מתארחת טליה אליאב, הקטע היפה באלבום ובזכות היכולות הווקליות שלה מצליחה להעניק פרשנות מרגשת ומצמררת לטקסט הנפלא.

3. בני המה – האלוהים שלי עייף

לפעמים נדמה לי שלשפה העברית קשה עם מוזיקה אלקטרונית וזה לא שאין מוזיקה אלקטרונית טובה ואיכותית בישראל, זה רק שהיא לא מדברת או בוחרת לסמפל קולות מהעבר וקולות מהעולם. בני המה, הם אוהד פישוף וישי אדר שלקחו טקסטים איכותיים ושילבו אותם באלקטרוניקה לפעמים פופית ולפעמים מורכבת. כל האלבום מצוין והשיר המחאה הזה הוא הטוב ביותר ממנו לדעתי.

2. רם אוריון – אהובתי בת חלוף

כתבתי על האלבום האחרון של רם אוריון בפוסט שזכה להכי הרבה כניסות בבלוג. השיר הזה הוא אחד מהשירים היפים ביותר שנכתבו ב – 20 שנים האחרונות וכל מילה נוספת תהייה מיותרת.

1. שלום גד – חייב לעבוד

שלום גד מקדיש האלבום לעיר תל אביב והוא חלק מטרילוגיית אלבומים, השני מוקדש לירושלים והשלישי עתיד לצאת בקרוב. הוא מביט בה מנקודת מבט של אמן, של מהגר, של מאהב, של אנשים שעוברים לתל אביב כי זה המקום שצריך לחיות. הוא אוסף סיטואציות בחיי היום יום של תל אביבי המשליכים על חיי האהבה, המעניקים או מרוקנים את כל דבר הקשור למשמעות. זה אלבום השנה שלי. "חייב לעבוד" הוא שיר השנה שלי, זה שיר שמחולק לשניים: הראשון הוא כמו שיר ים תיכוני כזה, שיר של מהגר ועולה חדש שמגיע לעיר ומלין על זה שהעיר מדרדרת אותו ואז מגיע החלק השני, שבו הדובר מקבל אחריות על המעשים שלו ומבקר את התנהלותו. הוא חייב לעבוד כדי לפתוח את העיר ולקרוע אותה!

אלפרד כהן