פוסט 26

"היא זונחת את שלושת הממדים

מפלרטטת עם הנצח

מניחה על תהום הזמן

קישוטים חולפים"

(מתוך 'הרפתקאותיו של מר קוגיטו עם המוסיקה' מאת זיבגנייב הרברט. תרגום: דוד וינפלד)

בילדותי, עוד לפני שהבנתי אנגלית, הייתי שר בקול את השירים האהובים עליי בג'יבריש שכזה, אך כבר אז רציתי שתהייה משמעות למילים שאני שר, אז המצאתי להם אחת כזאת וכך הייתי שר את השירים האהובים עליי מהאייטיז בג'יבריש שלהם המצאתי משמעות. הימים חלפו וכבר למדתי את השפה והתאכזבתי מאד מההבדלים בין המשמעיות, האכזבה נבעה בעיקר מהפערים בין המסמן, אותו דימוי שיצרתי, לבין המסומן, שהוא המובן האמיתי של המילה. שירים עם מלודיות משמחות ומקפצות היו שירים על שברון הלב ואני, בתום לב, הענקתי להם משמעות של אהבה חסרת פשרות ולהפך, לשירים עם מלודיות איטיות וחודרות הענקתי משמעות של פרידה וסוף העולם והשירים עצמם שרו על אהבות נצחיות ועולם מושלם.

האלבום () של סיגור רוס, מציין בחודש זה, עשור שנים לצאתו לעולם. ברגעים הראשונים להקשבה לו, חוויתי מעין רגרסיה לאותם ימים של הבנתי את המילים, אחרי הכל אני איש מילים והיה לי קשה מאד לעכל את האלבום, אך במהרה הרגרסיה התפוגגה לה והפכה למסע בזמן ולא במובן הליניארי שלו, מצאתי את עצמי נע בין כל מיני אפשריות בחיים שלא קרו לי אבל המוזיקה יצרה עבורי את הפירות שהזינו את המסע בזמן המשונה והלא מקובל הזה, סוג של אספקלריה לעולמות מקבילים.

יונסי, הסולן והמנהיג של הלהקה, המציא שפה משלו למלודיות של השירים, אשר מכונה "הופלנדיק", חיבור של תקווה ואיסלנדית. לשירים אין שמות כמקובל וגם שמו שם האלבום הוא הסימן של סוגריים. סוג של מהלך קצת יומרני לתת למאזינים את האפשרות לבחור את המשמעות של האלבום, אנחנו ניצור את המוזיקה, אתם תמלאו את הסוגריים ותעניקו השמות לשירים. החוברת הריקה המצורפת לדיסק מעניקה לרעיון קונקרטיות, אתם המאזינים תציירו, תכתבו ותעשו כל מה שאתם מרגישים לנכון לעשות. למרות הניסיון ליצור יצירה שונה, האלבום מחולק לשניים כמעט בצורה הקלאסית של תקליט, צד א' וצד ב', ארבעה הקטעים הראשונים, הם האופטימיים ומעוררי תקווה והארבעה האחרונים הם הפסימיים וקודרי נשמה. כמו כן בהמשך, ניתנו לשירים שמות חלופיים על ידי חברי הלהקה עצמם.

זהו אלבומם השלישי של הלהקה, אך הראשון שהכרתי ולקח לי זמן רב להקשיב לאלבום מהרגע שקראתי עליו בביקורת בעיתון ועד לרגע שהוא הגיע למערכת השמע שלי, מה שסיקרן אותי במיוחד היה הסימן של סוגריים – "האלבום עם הסוגריים" כיניתי אותו ביני לבין עצמי. הימים היו החודש האחרון שלי בצבא ואני בבאר שבע, חולם על דבר אחד: להתקבל לחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. פעמיים בשבוע הגעתי לחנות הדיסקים בקניון הנגב, כדי לברר האם הגיע האלבום, אחרי כמה שבועות התייאשתי ונסעתי לתל אביב וקניתי אותו, העותק הפיזי איננו עמי עוד, זאת לאחר שנתתי אותו כמתנת פרידה לבחורה שאהבתי אז.

למרות ההמתנה הסבלנית לאלבום ורגעי ההקשבה לו, אותם זמנים שחיברו בין סוף להתחלה חדשה וסוף נוסף, אין לי שום רגש סנטימנטלי לאלבום הזה. זהו כוחו של האלבום, שאתה יכול להקשיב לו בכל זמן ולתת לו משמעות אחרת, להמציא לעצמך רגשות, לגלות תחושות ומחשבות שהסתרת, לפתוח את הסוגריים ולפתור את הנוסחה ולדייק אותה יותר, הייתי אומר כמו "פאי", מגלה בכל פעם יצוג עשרוני נוסף לערך האמיתי שלו.

אפשר לתאר בצורה קלישאתית את החוויה של הקשבה לאלבום הזה ולדמות אותה לים, מצולות עמוקים ונסתרים, קווי אופק רחוקים המעניקים תחושה של סוף ולהפך התחלה, תחושות של רוגע וסחף בו זמנית. לי נדמה כי סיגור רוס מבצעים כאן סוג של הזרה בצורת הביטוי הזאת, השירים באלבום אמנם כמו ים, אבל ים צבעוני, שהופך ברגע מסוער וגלי לשקט ורגוע. הם הכי קרובים להמחיש במוזיקה, את אותו הים. אפשר גם לבצע רומנטיזציה בתהליך ההקשבה ואולי זה אפילו הכרחי בסוג המוזיקה הזה, אבל אז יש את הסיכון שתהפוך לציני ותרגיש שעובדים עליך.

המבנה הזהה של הקטעים בכל האלבום, התחלה דוממת ועלייה דרמטית בעוצמה ובהגשה בהמשך, תרמו להתאהבות שלי לאלבום, אחרי הכל, כמו הטבע, הכל חוזר על עצמו ואנחנו במחזוריות בלתי נפסקת ודברים מתחדשים בתוכי, נולדות חוויות חדשות לצד זיכרונות שהולכים איתי בכל פעם שחולפת עונה.

הקטע האהוב עליי באלבום הוא האחרון – Untitled 8 שגם מכונה "שיר פופ", אין שום דבר פופי בקטע הזה להפך, אורכו 11:45 דקות והוא יותר קטע מלחמתי כזה, אפוקליפטי וכוחני והוא בעיניי די מייצג מוזיקלית את סיגור רוס: עיבודים תזמורתיים עשירים לצד גיטרות חשמליות ובס תופים, קולו של הסולן במאבק ווקלי שנע בין אזורים של שירת תפילה לבין אזורים של שירת קינה. מוזיקה אוורירית ואטמוספרית שמכילה הרבה סוגים של גזים, שיוצרת שכבת אוזון המגנה על מי שמקשיב או מאזין ובאותה העת בלי הסבר מדעי או הגיון כלשהו היא יכולה להזיק לאדם המחפש הגנה, להעציב אותו, לשרוט אותו ולסחוט ממנו דמעות שיטביעו את רוחו.

אחרי עשר שנים של האזנה למוזיקה של סיגור רוס, אני תמיד חוזר אליהם ברגעי משבר, בזמנים כואבים ועצובים, הם כמו אמא ואבא שלי, הם הכתף המוזיקלית שלי להניח עליה את ראשי הכבד מדאגות ומצרות, הם מאווררים את הכל לתוך חלל החדר, מבדרים את כל התחושות לכדי משהו מוחשי, נותנים לו צבע בכדי שיהיה אפשר לראות ולהבין ואז להירגע ולהירדם, כן, אפשר להבין שרוב הפעמים בהם הקשבתי לסיגור רוס ולאלבום הזה בפרט היו בלילות, לפני השינה, לפני המוות הזמני של הנפש ותחייתו מחדש בבוקר והכי חשוב, הוא עמד במבחן כל זמן.

אלפרד כהן

האלבום המלא

מודעות פרסומת