פוסט 44

מיקסטייפ חודש מאי 2013

כל הדיוט יודע שתפקידה של המוזיקה לרגש אותנו, ללוות אותנו ברגעים שמחים ועצובים, לתרגם תחושות לצלילים, לשמש פסקול לזיכרונות, לחזק את מעמדם של רגעים נצחיים ולהפוך אותם לאלמותיים, להחיות עדויות של חיים קודמים שחיינו.

אנחנו דורשים הרבה מהמוזיקה, בין אם במודע ובין אם לא. לאחרונה, כשנכנסה בי רוח הגותית, פלצנית אפילו, שאלתי את עצמי מה דורשת המוזיקה מאיתנו.

בחודשים האחרונים גיליתי שאני מתרגש ממוזיקה יותר מבשנים קודמות. מה כבר השתנה בי?
אני מקשיב למוזיקה באדיקות כבר שנים והיא מלווה אותי בהתפעלות והתלהבות.

בכדי לענות על השאלה הזאת, בחנתי כמה שירים שאני אוהב במיוחד לצד שירים חדשים ושירים שחברים המליצו עליהם ולא הכרתי. האזנתי להם בכמה מצבים שונים; לבדי כשאני על הספה, מול שולחן העבודה, רוכב על אופניים, נוסע באוטובוס או כשאני בחברת אנשים. דרשתי, כאמור, לגלות מה פזמונים אלה מבקשים ממני.

הגעתי למסקנה אחת (עמכם הסליחה, לא היה לי זמן רב להעמיק בנושא): המוזיקה דורשת מהמאזינים לה שיהיו נתונים להשפעה רגשית, רוצה לאמר, שייגשו להאזנה עם גירויים פעילים; כדוגמא, יותר מכל הייתה המוזיקה רוצה שתהייה עצוב ויחד עם זאת מאוהב. דרישה מעט חוצפנית, חשבתי לעצמי, למה שיוצר ידרוש ממאזין דבר כזה?

אבל מה קורה כשאינך מגורה מהסביבה ונסיבות חייך אינן מרגשות? האם אתה מחפש את הבערה והלהט בשירים? זה מה שקרה אצלי בשנים האחרונות. לא היה קיים בי כל עניין ושוטטתי בעולם כאילו היה ישימון. אולי זאת הסיבה שלרוב התאכזבתי מהמוזיקה. לא ויתרתי עליה, חלילה, אך היא הפסיקה לטלטל את קיומי. כשהקשבתי לשירים, הגירויים לא היו קיימים.

כמובן שאני מחפש דברים נוספים בזמן שאני מקשיב למוזיקה וחווה אותה מהיבטים היסטוריים, סוציולוגיים ואפילו פילוסופיים ואני תמיד מחפש איך היא יכולה לחדש לי. ככל הנראה היחסים שלי איתה בכל זאת מבוססים על רגש. אחרי הכל, כך גיליתי, אני אדם כזה – רגיש.

artists-are-sensitive-1

 

באסופת השירים הנוכחית יש קצת מהכל: שירים מרגשים, שירים מרקידים וגם כאלה שקצת גורמים לחשוב או לתהות בחודשים האחרונים אני ניגש להקשיב למוזיקה עם רגשות חזקים ועוצמתיים שלא קשורים בה, חלקם מחרחרים וחלקם מלהיבים.

אתם מוזמנים להקשיב.

 

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

רשימת השירים

  1. Savages – Shut Up
  2. Small Black – Free at Dawn
  3. Shannon And The Clams – In The River
  4. AM & Shawn Lee – Automatic
  5. Dungeonesse – Shucks
  6. Kisses – Having Friends Over
  7. Jamaican Queens – Water
  8. Primal Scream – Goodbye Johnny
  9. Vampire Weekend – Step
  10. Halasan Bazar – Live Without Love
  11. Mark Kozelek & Jimmy LaValle – 1936
  12. Majical Cloudz – Impersonator
  13. Dear Reader – Cruelty On Beauty On
  14. Brighter Later – The Woods
  15. Dirty Beaches – This Is Not My City

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

מודעות פרסומת

פוסט 43

התפשטות האופיואידים

בקיץ 2007 יצאו שרון ראובני ורוני לי דובנוב כל אחת לבד או חברים אחרים, להופעה של the mission מבלי שהכירו אחת את השנייה קודם. לפעמים בהופעות אנחנו נפגשים עם אנשים זרים לנו לחלוטין שהמכנה המשותף היחיד הוא כמובן, מי שעומד ומנגן על הבמה – המוזיקה. לפעמים נוצרת שיחה ואז מפגש ואז חברות טובה ומעמיקה. שרון ורוני לי הפכו לחברות ויותר מזה הקימו להקה. בעיניי, אין דבר נפלא מזה שנולדת להקה בתוך הופעה חיה של להקה אחרת.

Opioids היא להקת פוסט Pאנק המושפעת מזרמים מוזיקליים חשוכים ואפלים מהאייטיז ומעט משוחחת (או מאזכרת במידה מועטה)  עם ה – no wave  של סוף שנות השבעים בארצות הברית. ניזונים בעיקר מהמוזיקה של ג'וי דיווז'ן, סוזי והבנשיז ודפש מוד של סוף שנות השמונים ומנהלים דיאלוג עם הרכבי אינדי ישראלים כמו אנטיביוטיקה וגיישה נו.

הם ארבעה; שרון ראובני, הסולנית וכותבת המילים. רוני לי דובנוב המתופפת, יגאל לוי הבסיסט וארז משה הגיטריסט. חבורה של בני 30 פלוס שחיים בתל אביב ובוערת בהם המוזיקה והתשוקה לה גדלה וצומחת מרגע לרגע. עבודות היום יום שלהם, שהם לא להקת רוק, יכולים להיות חומר לבדיחה קלישאתית; גאולוגית, איש חינוך ומעצבת גרפית מקימים להקה. אבל הם ההפך הגמור מקלישאה.

יצאתי לפגוש אותם בחדר החזרות לקראת הופעה שלהם, תחילה חששתי, זה כמעט כמו להיפגש עם משורר בחדר העבודה שלו, בתוך האינטימיות, בתוך החששות והתהיות אך גם בתוך העולם הכי מוכר של האמן, בתוך בגדי הבית השלו, רגעים לפני שהוא מתלבש ומוציא את עצמו החוצה לעולם, לקהל האנשים שבחרו לשמוע אותם.

שוחחתי איתם קצרות על מקורות השפעה מילדות ונערות ומקורות השפעה מהווה, על מפגש הצלילים בין ארבעה חברי להקה, על חיים בתוך תעשיית מוזיקה מקרטעת שלא מקבלת את הספוט הראוי(היינו רוצים להופיע יותר, שיגיע יותר קהל הם אומרים). שוחחתי איתם על חלומות ושאיפות וחיי היומיום המתנגשים עם הסקס אפיל של להקת רוק; העבודה ביום מול חיי הלילה האפלים של תל אביב. איך עובדים על שירים, חלוקת העבודה ועוד.

את האלבום הקודם שלהם שיצא בשנה שעברה הפיק אורי פרוסט והעבודה איתו הייתה מועילה, מחדדת ומכוונת הם טוענים. מי אני שאתווכח עם אורי פרוסט שבחר לעבוד איתם. בימים אלו הם מקליטים שירים חדשים ומתכננים להוציא אלבום חדש, להמשיך להופיע בתל אביב וברחבי הארץ ואולי אפילו לצאת לסיבוב הופעות באירופה, הרעב והלהיטות מאד מוצאים חן בעיניי והם ניכרים במוזיקה שלהם, על אך היותם אפלים ומדכאים במידה מסוימת.

 Untitled

על אף שחברי הלהקה אנשים נורמטיביים וחמודים להפליא – השירים שלהם חורכים ומכלים את האוזניים ואז מעט צורבים את הלב. קל מאד להיכנס למודוס האפל שהם משרים בנגינה שלהם ובשירה של שרון ובכך עומדים במבחן הז'אנר בהצלחה מרובה. עם זאת בפגישה איתם הרגשתי המון חופש והם עצמם מצהירים על חירות ביצירה בתוך השעבוד הזה של חוקי הז'אנר המאד מוגדרים במקרה שלהם, ככה זה עובד הכי טוב.

במובן מסוים הם מעט החמיצו את תחיית הפוסט פאנק של תחילת העשור הקודם, אך אנו נמצאים בעידן ללא תחיות ללא מחוות, ללא ציטוטים, עידן של שיח והידברות, פשוט עושים מוזיקה שאוהבים ויש כאלו שהם עושים את זה רע ויש כאלו ובהחלט אפשר להביא להקת Opioids כדוגמא – עושים זאת טוב- התוצאה מרעננת וטלולה.

גם הטקסטים של השירים מותאמים לחוקי הז'אנר – עוסקים באובססיביות בקדרותה של המציאות, באובדן תקווה, בריקנות המתפשטת בקלות, בהתהלכות כבדה על ארץ רפאים ואם לסכם את זה, הכל זמני והכל יחלוף אם במהרה ואם בזמנים רחוקים יותר, מיטבים לנסח את זה בשיר שעונים: And in my dreams, a giant clock/ time passing by/ killing those who came too close

כששאלתי את חברי הלהקה איך הם מתחברים לטקסטים הללו, הם ענו שבהתחלה היה להם קשה, אך עם הזמן הם הצליחו להתחבר ולהביא את המוזיקה לתוך המשמעות של המילים. אם לעשות סוג של פרפראזה לציטוט של איאן קרטיס; הכל מתפרק להם לנגד האוזניים שלהם ואז הם מחברים אותם את הכל שוב לתוך השיר הגמור. יחסית לזמן שהם ביחד(חזרות), הם נשמעים מחוברים ומגובשים והכי חשוב – בועטים!

בזמן שהייתי בחדר הזה של חזרות הקשבתי לכמה שירים, חשבתי לעצמי שאני חייב לראות אותם בהופעה, שכל חובב מוזיקה באשר הוא, איכשהו צריך להיות נוכח בהופעה שלהם. לדעתי הם משתלבים יפה בתוך הסצנה של המוזיקה העצמאית בישראל ומהווים חלק די בסיסי בתוכה ויותר מזה, ראויים להכרה גדולה יותר.

חפשו אותם בהופעות

תקשיבו להם בבאנדקאמפ או ביוטיוב