פוסט 49

September 2013 Mixtape

זה לא פשוט ליצור טקסט פילוסופי בעל תובנות קיומיות כאלו או אחרות, שגורמות לך לפקפק במה שהאמנת בו, שגורמות לך להביט על העולם באור אחר וליצוק אותו לפזמון, לרוב התוצאה תהייה מנופחת מעודף יומרנות ולעיתים יעפילו עליו הלחן וההפקה ויותירו אותו באפלת הניסיון הזה לכתוב משהו מעניין, מקורי או בעל משמעות. השיר החדש של ארקייד פייר מתוך האלבום שייצא בסוף חודש אוקטובר, הוא בדיוק כזה ובכל זאת הוא מעולה, מהטובים שיצאו השנה וההפקה של ג'ימס מרפי רק תרמה לו והאורך שלו(יותר משבע דקות) נותן סוג של מרווח נשימה בחוויית הטקסט לחוויית המוזיקה; בין מרווח למרווח, מהאזנה להאזנה העונג מהשיר הזה הוא כמעט בלתי נפסק.

השיר שכן מצליח לצקת לתוכו אווירה פילוסופית, המצמיח מתוכו הקשרים תרבותיים וכמובן הדבר הכי חשוב – יוצר הזדהות; הוא דווקא שיר הפופ המושלם של grimes – oblivion שחותם את אוסף השירים הזה, שמגיע בקאבר של הלהקה שאני הכי אוהב בעולם – פרנץ פרדיננד. הטקסט משוחח עם הפתיחה של הקומדיה האלוהית מאת דנטה, ההליכה הזאת לתוך החשיכה והלא מודע אל השאול, הפחד הקיומי והרצון להשתחרר ממעגל הלימבו הקר וחסר הבהירות, כל אלו באים לידי ביטוי בשיר פופ אחד מושלם, פשוט מבריק.

בין גן העדן המזויף והבוגדני לבין הגיהינום המבטיח, המייאש והמפחיד, נמצאים שאר השירים באוסף המצוין הזה. מעט הפתיע אותי האווירה הרגועה והמעט מלנכולית שאופפת אותם, זה כאילו עונת המעבר השתלטה לי על בחירת השירים, למה אני כל כך רגוע, האם זה השקט לפני התסיסה. אבל זהו שקט מטעה שכזה הטומן בתוכו שאריות של כאב שרוצים עדין לחוות. בלי שום קשר אני יכול להבטיח שכולם שירים מעולים!

אפשר להקשיב כאן

אפשר להוריד כאן

 

רשימת השירים

  1. Arcade Fire – Reflector
  2. Jay Arner – Broken Glass (In the Hall of Shattered Mirrors)
  3. MGMT – Plenty of Girls in the Sea
  4. Yuck – How Does It Feel
  5. Cuushe – I Love You
  6. LAKE – I Wish for You
  7. White Denim – A Place to Start
  8. The Cannanes – I Woke Up in Hargreaves Mall
  9. Tropic of Cancer – Hardest Day
  10. Mazzy Star – Spoon
  11. Bill Callahan – Spring
  12. Arctic Monkeys – I Wanna Be Yours
  13. of Montreal – Sirens of Your Toxic Spirit
  14. Ed Askew – mountains for Russell
  15. Franz Ferdinand – Oblivion (Grimes cover)

 

אפשר להקשיב כאן

אפשר להוריד כאן

מודעות פרסומת

פוסט 48

סיכום תשע"ג במוזיקה

המושגים 'מוזיקה אלטרנטיבית' ו'מוזיקת שוליים(אינדי)' הלכו זה לצד זו במרוצת השנים כמו אח ואחות, המוזיקה שנוצרה בשוליים היוותה אלטרנטיבה למיינסטרים, אולם בשנים האחרונות, ההגדרות קצת היטשטשו ונוצר קושי מסוים לקבוע מה הקשר ביניהם, קשר הדם הידלדל במידה רבה. דוגמה בולטת, אסף אבידן שמקליט את השירים שלו בצורה עצמאית לחלוטין, אך המוזיקה שלו איננה נחשבת אלטרנטיבית כלל. המושגים ביסודם פשוטים וברורים, אך בתקופה בה ההגדרות הם כבר לא חלק מהמשחק, נוצר סוג מסוים של בלבול, אבל הגדרות הן חלק מהדי אן איי שלנו, אנחנו רוצים שהדברים יהיו לנו בהירים, שלא נלך לאיבוד.

אנסה ברשותכם לצייר מפה של המוזיקה בישראל ובעולם: יש כידוע לכולם את המיינסטרים שהוא לצורך העניין כביש אילון, הדרך ברורה השלטים מכווני הדרך גדולים באותיות קידוש ולבנה, קשה מאד להתבלבל ובצד קיימים שולי הדרך, בדרך כלל הם צרים, כשלרגע סוטים מהכביש בדרך הראשית גלגלי הרכב נרעדים קלות כסוג של אזהרה ומיד חוזרים לכביש הראשית.

אלא שקרה דבר בשנים האחרונות ואותם שוליים התרחבו, מהדרך הראשית יהיה קשה מאד להבחין בכך, צריך להפעיל את הדמיון ולהפסיק לפחד, אם ממשיכים לנסוע בשוליים נכנסים לעולם רחב, עמוס וגדוש, עולם מלא בהפתעות ובעיקר יצירתי ופורה. זה כמו להיכנס לרציף הדמיוני תשע ושלושת רבעי בתחנת קינג קרוס בלונדון.

עד לפני חמש שנים פחות או יותר, כל מה שנוצר בשולי הדרך, שאף בצורה זו או אחרת להגיע לדרך הראשית, להתנגן במערכות הסטראו של כל הרכבים, להיכנס לפלייליסטים דרקוניים ולהיות נאהבים. לא עוד, כלומר עדין רוצים להיות נאהבים וכמה שיותר, אבל אין שום דבר רע בשוליים, הם רחבים יותר ונותנים מקום עצום וכל מה שנותר הוא זה ליצור.

במוזיקה הנוצרת בשוליים יש מקום לכולם, מפופ קיטשי ורך ועד למטאל חוצב להבות ואכזרי, כולם יכולים ליצור, כולם יכולים להתבטא. החוק היחיד שקיים שם, זה להיות יצירתי, לחשוב מחוץ לקופסא, לטשטש כל מה שהיה מוכר עד עכשיו.

על כל זה חשבתי שהכנתי את רשימת השירים שהכי אהבתי שיצאו בשנה העברית הזאת, לכל השירים מכנה משותף – הם נגישים ויכולים בקלות להתנגן בכל מי שנוסע בדרך הראשית המטאפורית הזאת, אבל ככל הנראה הם לעולם לא ימצאו את עצמם שם וזה לא כבר לא מצער בכלל, כאמור בעוד שהדרך הראשית נשארת באותם המידות, השולים גדלים ומתפתחים, פושקים עצמם ללא גבולות.

מלבד היותם שירים נגישים, הם שירים שעוסקים בצורה זו אחרת בטשטוש הגבולות, הליכה במרחב מעושן ולא ברור, קצת מפחדים והרבה מיואשים, חוסר הבהירות הזה תוך כדי צעידה בשטח ללא סוף גורם לדכדוך ולאכזבה. הסביבה הקפואה מסביב, ממררת את הנפש של המוזיקאים בשוליים, אבל זו רק התובנה שלי. הם לא צריכים לפחד יותר. הייתה זו שנה מופלאה, קסומה ונהדרת ורבת כישרון, רק שימשיך כך.

Windows_7_-_Gloomy_autumn

נעבור למצעד:

מקום 10: אבי עדאקי –ללכת

עאדקי שר על התנועה קדימה בחיים לעבר יעדים מוחשיים ומטאפוריים, אך החזרתיות של שם הפועל "ללכת ללכת ללכת" למעשה מתארת הליכה במעגלים, כשהליכה מסוג כזה לעיתים תוקעת אותך ולא מקדמת לשום מקום, כי בכל פעם שיוצרים מעגל, גם מסתכלים על המעגל הקודם שיצרנו ואולי זו הדרך הנכונה להתקדם. בשיר אישי ומרגש ובקול מכמיר מצליח עאדקי לבנות שיעור קטן על החיים המכיל בתוכו את המיאוס האופייני שלהם, אך גם מעט תקווה.

מקום 9: ריאו – אולי

כשהשיר הזה יצא בתחילת הקיץ, שיתפתי אותו בעמוד הפייסבוק שלי תחת הכותרת – "להיט קיץ" ועוד איזה להיט. אור אדרי וזואי פולנסקי יוצקות לתוך השיר הזה שפע של כישרון. הסינטיסייזר כאילו היו סימפול של שיר משנות השמונים, כך גם המילים, אך אווירת הרטרו הזו דווקא יוצרת משהו רענן ומקורי. אין בשיר הזה אלמנטים ממכרים האופייניים לשירי פופ – זה הקסם שלו, הוא גם מרקיד וגם נעים להקשיב לו בתנוחת פרקדן עת מפזרים אנחנו את כל המחשבות.

מקום 8: שי נובלמן – אין לה אוויר

קשה מאד שלא להבחין במאפיינים הרליגיוזיים שבשיר, פעמונים של כנסייה, מואזין, בת אלוהים. כל מי שגר ביפו לא יכול שלא להרגיש את זה, הקדושה יוצרת גודש והמטען הרליגיוזי הזה יוצר מחנק, תעוקה נפשית ופיזית. ומכאן השם של השיר – 'אין לה אוויר'. העלמה המתוארת בשיר בת האלוהים בלי הילדים מרמזת אולי למרים אמו של ישו וגם בצורה מטאפורית על יפו עצמה, אולי לסתם עלמה יפואית. שי נובלמן מושח במוזיקה שלו בתזמור מושלם שיר פופ מורכב וקצת נוגה ויחד עם זאת קליט וסוחף. שיר מבריק.

מקום 7: Polar Pair – Fantasy Love

הסצנה האלקטרונית בישראל פורה מזה הרבה זמן ואולי היצירתית ביותר מבין כל הז'אנרים. האלבום של השנה בז'אנר הזה הוא של נדב רביד ומלכיאל גרוסמן הלא הם Polar Pair שיצרו תלכיד ותמהיל מושלם של כל תתי הז'אנר האלקטרונית באשר הם. Fantasy Love הוא שיר על שאט הנפש מאהבה פנטסטית לא ממומשת הגוררת אותנו לתקוות שווא ועם זאת אנחנו זקוקים לזה, צריכים את זה לא בורחים מזה כל עוד אנחנו קיימים. אבל מה אני מנסה לנתח אותו, זה שיר בכלל לרחבת הריקודים או בווליום גבוה בתוך החדר. מהשירים האלו שאפשר לרקוד אותם ולאבד את עצמינו לדעת אבל גם להקשיב להם בו זמנית

מקום 6: יהוא ירון – אהובתי אמת צרופה 

לא ברור לי מי מושא האהבה בשיר האפל המקדיר והחשוך הזה של יהוא ירון. הטקסט שלו בונה דיכוטמיה ברורה של אור וחושך בין מושא האהבה לשאר העולם; אהובתו אמת מוחלטת בעוד שהעולם – חושך. הלחן מחזק מאד את העמימות של שאר העולם, את האכזריות שלו ואת הפחד שהוא יוצר ורק קולות הרקע זורקים מעט אור על אהובתו. שיר אהבה מוזר ביותר ומכאן קסמו, כמו להתהלך בתוך עשן.

מקום 5: אנטיביוטיקה – אפוריזם

אחת משאלות היסוד של הפילוסופיה הקיומית היא המוות, האם כדאי לחיות או לא כדאי לחיות. השיר הזה של אנטיביוטיקה קצת לועג לשאלות הללו, לועג לפילוסופים ובאותה העת גם קובע בעצמו כי המוות הוא אי הבנה. השימוש במאפיינים ניו וויביים השטוחים והרזים של שנות השמונים החשוכים; ליין בס תופים, אורגן, קול סולן עמוק, תורמים באמת לאווירה הפילוסופית/ביקורת על, של הטקסט היוצא מן הכלל הזה.

מקום 4: רייסקינדר – הבלדה לחשמלאי רכב

רייסקינדר שר על חשמלאי בגוף שני, הוא בעצם שר על עצמו, הוא שר עלינו, למעשה הוא לא באמת שר, הוא מדקלם – הוא משורר. בשיר הוא מתאר את המצוקות והחרדות של האדם הפשוט, זה שלא יכול להחזיק כרטיס אשראי, אבל רוצה לחלום ולנשום בסך הכל עשן בתוך מציאות מרוסקת, מעוכה וחסרת תקווה. זהו שיר המתאר ייאוש בצורה הכי טובה ששמעתי בשנים האחרונות ולא בגלל שאפשר ליפול לתוך הדיכאון, להפך אתה מביט בו במראה, אתה לא מזדהה עם החשמלאי רכב הרצוץ, אתה מביט בעצמך במראה מרוסקת וזה יותר מפחיד. השיר הכי בועט של השנה.

מקום 3: דורון בוטניק – היא

דורון בוטניק הוא מפלצת של מוזיקה וכישרון, הוא הוציא וממשיך להוציא אלבומים בקצב מטורף. 'רוח חזקה' בעיני הוא האלבום הטוב שלו ומהטובים שיצאו השנה, הוא אלבום סולידי ואינטימי מאד. מאופיין בו האיפוק, תכונה שנראית ההפך הגמור מבוטניק ובזה טמונה עוצמתו של האלבום. 'היא' הוא שיר אהבה של אדם נואש ובודד שאהבה בשבילו היא כל עולמו, היא האמצעים ליצור אומנות והיא גם החיים עצמם; הציור, השיר או הקיום שלו בעולם. במעין שיר בלוז עם כלים רבים: פסנתר, קלרינט, סקסופון וכינור, אי אפשר שלא להרגיש את הכאב.

מקום 2: שני קדר – בחריץ הדק שנותר

לפעמים שמשהו יהפוך להיות מושלם, חסר גרוש ללירה והגרוש הזה מכיל בתוכו יותר משאר המרכיבים והגרוש הזה הוא כמו החריץ הדק שנותר, שם נמצאת האמת או כמו ששרה שני קדר: כל האחרים, כל הברירות וכל האפשר. אחד מהטקסטים הכי משובחים שנכתבו למוזיקה בשנים האחרונות. והמוזיקה היא כמו דו קרב במערבון בו הגיבור רץ בסיומו כשהוא רכוב על סוס כמובן אל תוך אופק לא ברור והוא לבד. נדירים המקרים שבו הטקסט והלחן יוצרים משהו חדש, מחשבות חדשות, התרגשויות מגוונות; השיר הזה מצליח לעשות את זה.

מקום 1: קמה ורדי – ForgetMeNot

שיר השנה שלי הוא מתוך אלבום השנה שלי. קשה היה לי לבחור שיר אחד מתוכו שעשה לי את זה יותר מאחרים ובכל זאת זה ה-שיר:

היכולת של קמה ורדי ליצור עלילה וסיפור בתוך שיר קצר יחסית, גאונית בעיניי, מלבד זאת היא גם מצליחה להכיל בתוך שיר אחד כמה וכמה רגשות מתוך סקאלה שלמה וכמעט נוגעת בכולם: זיכרון, פחד, אכזבה, געגוע, אהבה, תקווה. בכל האזנה לשיר, מרגיש לי שאני יוצא למסע חיים בכל מיני מקומות שנעים מיער שכוח אל הנושק לכפר נידח עוד יותר או אפילו בתוך מטרופולין ענקי ודחוס באנשים.

קמה ורדי היא מספרת סיפורים אמיתית, המשרתת נאמנה את הפולק. קולה מנגן וחודר לתוך כל זיכרון שיצרתי, לתוך הווה בהתהוותו, לתוך הלב שלי. האלבום והשיר הזה בפרט היחידים השנה שנגעו בי וחשפו אותי לרגשות שלא חוויתי  ויותר מהכל להתבוננות מחדש לחוויות הפנימיות והכי אינטימיות שלי.

להתראות בשנה הבאה,

אלפרד כהן