פוסט 54

December 2013 MIXTAPE

בכל פעם שאני רוצה להרוג חלום אני הופך אותו לפנטזיה, בכל פעם שהחלום מרגיש שהוא חי יותר מידי זמן בתוך בגבולות שלו עצמו הוא מתאבד ומתדפק על שערי הפנטזיה שתקבל אותו. "פנטזיה הורגת מציאות" זה משפט כזה שרץ אצלי שנים בראש שבא בעקבות המשפט הפילוספי(אין לי מושג מי הגה אותו) "דמיון עשיר הוא שיוצר את המאורע" רוצה לומר פנטזיות לא מתגשמות לעומתן החלומות או הדמיונות ברי הגשמה. בכל פעם שאני מתחיל לפנטז סיטואציות, אני כמעט יודע שאין להם סיכוי להתגשם, אך פנטזיה מתעתעת והיא מתחפשת במרבית הפעמים לדמיונות וחלומות.

מאז שאני זוכר את עצמי ראשי מלא בפנטזיות, משכלל אותן עם השנים ויוצר עולם משני עם היסטוריה ופוליטיקות, לא אחת אני מוצא פנטזיות הווה שנזכרות בפנטזיות ילדות ואחרי כל מהלך מחשבתי הנמצא בשדה הפנטזיה, אני עוצר את עצמי ואומר "אה זה בחיים לא יקרה" כך כמנהג הברון מיכנהאוזן או גווידו אנסלמי(שמונה וחצי) אני קופץ מפנטזיה אחת לפנטזיה שניה לפנטזיה שלישית. אני חייב להודות שבשנים האחרונות הן הפכו ללא מקוריות במיוחד, חוזרות על עצמן ועוסקות בסופו של דבר בנושאים באנליים של קיום בסיסי בעולם.

אולי בעצם אני דמות בריאליזם פנטסטי גיבור הנע בין האמת הפנימית ובין האמת החיצונית שלי, הכל בעצם אמיתי המקום, הרגשות ודרכי הפעולה, אבל העלילה והסיפור לא אמיתיים. מעולם לא ביימתי סרט, אבל כתבתי תסריט והשגתי מימון ואני עושה אודישנים לתפקידים הראשיים. מעולם לא מימשתי את האהבה ההיא או ההיא, אבל אתמול נפגשנו במקום ההוא שהצעתי לה חיים משותפים.

TtC1

פנטזיה היא פעילות אנושית טבעית למדי, אך היא קצת נמאסה עליי לומר את האמת, כמה כבר אפשר להתהלך כחולם אבל לא לחלום, כמה כבר אפשר להתנקש בחלומות. היא נבזית למדי, ברוב זמן קיומה רצונה הוא להוליך שולל את התודעה היוצרת אותה. הכי הייתי רוצה להזות, לעבור שלב ולחיות בתוך הזיה לכמה רגעים במהלך היום. לתוך ההזיה התודעה כבר לא יכולה להיכנס והיא משלבת את כל האלמנטים של חלום דמיון, פנטזיה ואפילו מציאות. בהזיה אתה באמת יכול לעוף.

אולי אני צריך כדורים, אך גם אפשר להקשיב למוזיקה במקום. השירים החדשים שהכי אהבתי להקשיב להם בדצמבר והם מצויינים ונפלאים, באמת!

אפשר להקשיב גם כאן

אפשר להוריד כאן

רשימת השירים

  1. Cheap Time – Exit Smiles
  2. Xiu Xiu – See Line Woman
  3. Crooks On Tape – If Feelings Mean a Thing
  4. Paper & Places – Live & Let Go
  5. La Luz – Call Me In The Day
  6. Peggy Sue – Substitute
  7. Ejecta – Jeremiah
  8. bEEdEEgEE – Flowers
  9. Museum of Bellas Artes – Fantasia
  10. ERAAS – Looking Glass / Pettibon
  11. Sara Savery – The Diver
  12. I Break Horses – You Burn
  13. Rykarda Parasol – Atheists Have Songs Too
  14. Mathew Sawyer – New Bird to Be
  15. Perera Elsewhere – Carousel

אפשר להקשיב גם כאן

אפשר להוריד כאן

מודעות פרסומת

פוסט 53

לא בבית – סיכום 2013 

בדרך כלל נזכור את האירועים המשמעותיים שקורים לנו במהלך השנה, אין טעם לזכור את כל האירועים הקטנים האלו המטרידים או הרגעיים שקרו לנו בדרך. משמעות יוצרת זהות והיא נוצרת משני כיוונים; האחד מתוכינו והשני מהסביבה הסובבת אותנו. ובכן, האירועים המוזיקליים המשמעותיים שהשפיעו עליי השנה היו הקאמבק של הלהקה שאני הכי אוהב בעולם – פרנץ פרידננד, הפסקת הפעילות של הלהקה השנייה שאני הכי אוהב בעולם – הווקמן ופעילות בלתי פוסקת של חברי הלהקה השלישית שאני הכי אוהב בעולם – הוט צ'יפ. זה כאילו שחזרתי לחיות ואז הפסקתי ובין לבין אני פועל בכל מיני שדות הקרובים לבית. ככה ממש ככה, כדימוי המדויק ביותר, עברה עליי השנה; התאהבתי ואז התרסקתי ואז קמתי לתחייה ובין לבין אני עושה כל מיני דברים שקורבים לליבי, אך הם לא באמת אני, הם לא הבית.

זה לא שאין לי בית, אני תמיד מחפש אותו גם כשהוא ישנו. במובן מסוים כל המחשבות שלנו מתנקזות לשם, כל האירועים נובעים מתמונת בסיס אחת שהיא העוגן, התמונה של החדר בתוך הבית שלנו כשאנו יושבים וקוראים בו, מקשיבים למוזיקה, מעשנים, אוכלים, מביטים מבעד לחלון או דואגים לנקיונו. כך גם עם מוזיקה אנחנו תמיד נחזור ללהקות שהכי אהבנו, שנמצאות עמוק בתוך התודעה שלנו, הן הנוף בתמונה הזאת שכל הזמן משתנה. ולפעמים, אנחנו מוסיפים פרטים, רהיטים או חפצים חדשים, האמנם?

בשלוש השנים האחרונות אני מבחין בתופעה מעניינת, כמעט ולא פורצים לתודעה אמנים חדשים ומבטיחים, לצורך ההשוואה, בעשור הקודם בשלוש השנים הראשונות 2000-2003 פרצו הסטרוקס, יה יה יה'ס, הסטריטס, לסד סאונדסיסטם, וויט סטרייפס ועוד ועוד(דמיינו את עצמיכם בלי המוזיקה שלהם, אי אפשר). אנחנו נשארים לרוב עם התמונה המוכרת, עם אותם האמנים הוותיקים פחות והוותיקים יותר, פה ושם מצטרפים ומצטופפים, אבל לא לקדמת הבמה. זה קורה בעיקר בגלל שתי סיבות; האחת, השוק השתנה, הרוב מקליטים בצורה עצמאית ומפיצים את עצמם עצמאית, הדרך להגיע לצרכן המוזיקה המצוי קשה יותר, כן שהוא למד עם השנים להתבסס על טעמו האישי המוכר והאהוב ופחות להיות מושפע מאחרים כדוגמת ביקורות מוזיקה, חברת תקליטים שדוחפת אמנים חדשים וכד'. הדיאלוג יצרן-צרכן הפך בשנים האחרונות ליחסים מעוותים של שליט ונשלט; האמנים, חברות ההפקה, הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות משועבדים לטעמו של הצרכן.

הסיבה השנייה, היא אומנותית, אנחנו חיים בעידן שאין בו חדשנות מוזיקלית, החדשנות היא במציאת צלילים ישנים, בהחייאת ז'אנרים נשכחים. תקופת ההומאז'ים והמחוות. נוצרת תחושה שאין מה להמציא יותר, אפילו רנסאנס ז'אנרי כמו שחווינו בעשור האחרון התייעף ולא מעניין יותר. אבל מה לעשות בכדי להפגין נוכחות צריך להזיז או לדחוף. נראה כי המוזיקה כבר לא מחפשת את "הבית" גם כשיש לה אותו, או בתוכו. היא פה ושם מסיידת את הקירות או מחליפה את הוילונות בחלונות.

כל אלו גרמו לכך שבשלוש שנים האחרונות אין גם אלבומים בולטים במיוחד, לא מצאתי אלבום אחד שממש עשה לי את זה השנה. אלבום אמור לייצג רעיון, דרך או מסע, השקפה מוזיקילית וטקסטואלית, אמור לספר סיפור בשלל דרכים. אלבום הוא לא רק אוסף של שירים שהתקבצו להם יחדיו, עם עטיפה ושם. אם תתסכלו על הרשימות והמצעדים השונים בעיתונות, רדיו ובבלוגספירה, כמעט ואין תמימות דעים והשנה זה בולט במיוחד. יש מלא שירים טובים באמת אבל אין להם בית ואולי הקונספט של אלבום חלף עבר כבר, יכול מאד להיות שכן. אני באופן אישי, שמקשיב למוזיקה דרך אלבומים ופחות דרך אוספים או סינגלים, מצאתי קושי רב להקשיב למוזיקה בצורה הזאת השנה.

לא בכדי דימיתי את רוח התקופה לבית, ברגע שאנחו מוצאים אותו, נמצאים בתוכו, מכריזים את נוכחותינו במרחב הביתי, נוצר גם זמן ביתי, הזמן הזה יותר אינטימי מתעסק בקרוב ובמוכר, אנחנו מתרווחים, מתרפקים, מתבוננים והופכים רכים יותר. הזמן הביתי גורם לנו להיות פחות תובעניים ויותר אטומים לרחשים הציבוריים, הופכים במידה מסויימת לבדלניים, הזמן הביתי הוא ממכר וכמעט אין סופי. אבל בחוץ במרחב הציבורי אין גבולות והצלילים יכולים להיות מרתקים ומרגשים יותר ולפעמים כל מה שדרוש זה להביט בחלון לפעמים כשהוא פתוח או אפילו בתוך החדר, להזיז תמונה או לתלות אחת חדשה.

Free-Shipping-Modern-Oil-Painting-On-Canvas-font-b-Music-b-font-Series-The-Modern-Wall
אולי 2013 היא שנת המפנה, כך אני רוצה להאמין לפחות. אחרי הכל יצאו השנה שירים נהדרים ומרגשים ובכמויות אדירות ומטורפות. אולי היא שנת השיא, כי אחרי הכל צריך משהו חדש, מישהו חדש להעריץ, משהו חדש לצפות לו. הלהקות האהבות והנערצות לא יקליטו שירים לנצח וצריך לפנות מקום. אולי פרץ היצירתיות של 2013 מכין את הקרקע לבנייה של בתים חדשים, של פורצי דרך. אולי השנה הזאת זורעת בנו את המהפכה הבאה, את הגל הבא, את האמנים החדשים שיטלטלו אותנו. אולי.

עכשיו, אני רוצה להזמין אתכן ואתכם לתוך השירים החדשים שנכנסו לביתי השנה – 30 שירים מצויינים, מקווה שתהנו.

מקומות 16-30 אפשר לשמוע כאן ולהוריד כאן

מקומות 01-15 אפשר לשמוע כאן ולהוריד כאן

מצעד 30 הגדולים 

30. Sigur Ros – Stormur

29. KID CONGO & the Pink Monkey Birds – Su Su

28. Companion – Blue Movie

27. Lloyd Cole – Myrtle And Rose

26. Dead Ghosts – Roky Said

25. AM & Shawn Lee – Automatic

24. Moonface – Julia with Blue Jeans On

23. These New Puritans – Fragment Two

22. Beach Fossils – Clash The Truth

21. Arctic Monkeys – I Wanna Be Yours

20. of Montreal  – Sirens of Your Toxic Spirit

19. Paul macCarthney – alligator

18. Mark Lanagen & Duke Garwood – Driver

17. Bill Callahan – Spring

16. Savages – Shut Up

15. Youth Lagoon – Mute

14. Caveman – In the City

13. Yeah Yeah Yeahs – Slave

12. King Krule – Neptune Estate

11. Poni Hoax – Blood & Soda

10.DARKSIDE – Paper Trails

09. Fainting By Numbers – A Stone In The ground

08. David Bowie – You Feel So Lonely You Could Die

07. Autre Ne Veut – World War

06. Eleanor Friedberger – Singing Time

05. Jagwar Ma – Come Save Me

04. Arcade Fire – Reflektor

03. Toro Y Moi – Rose Quartz

02. Franz Ferdinand – Goodbye Lovers & Friends

01. Volcano Choir – Comrade

שיר טוב, שיר שאוהבים ממש, שיר ששורט את הלב אבל גם מלטף אותו, שיר שמחלחל בכל הגוף חייב לדעתי להכיל כמה וכמה אלמנטים; הערצה, טקסט, מלודיה ולחן, הפקה ועיבוד, חדשנות, ליצוא הזדהות ולעורר סקרנותולא בהכרח בסדר הזה. בשיר השנה שלי, מן הסתם התאספו כל המרכיבים יחד.

Comrade הוא שיר שמדבר על חברות בתוך מערכת יחסים ועד כמה היא יכולה לחזק ולשמר אותה ובאותה מידה לרסק ולדרוס אותה ועד כמה היא יכול לתעתע. הלחן פשוט ומזמין, במובן מסוים זהו שיר פופ, אך הוא בנוי משכבות-שכבות של כלים קלאסיים לצד אלמנטים אלקטרוניים.

אני מעריץ כל דבר שג'סטין ורנון הסולן של הלהקה עושה(אפילו את הופעות האורח שלו בהיפ הופ). הוא כותב שירים ברמת השירה, המילים בשבילו הם כלי מוזיקלי בפני עצמו והוא בוחר אותן ושובר אותן כדי שישמעו הכי טוב, שישרתו את השיר, הוא לא מתבייש ומשתמש בלטינית או צרפתית. הדימויים שלו נלקחים מעולמות שונים ומגוונים. הוא לרוב משתמש בסינכדוכות (הפרט מתוך השלם) לתאר תחושות ורגשות. קולו גם משמש ככלי מוזיקלי לכל דבר, הוא משנה אותו באמצעות vocoder מגבוה לנמוך, מנקי למעוות, הכל בשביל לשרת את הרעיון והמוזיקליות של השיר.

לסיכום – השיר שהכי עשה לי את זה השנה.