פוסט 78

התחדשות כואבת יותר
September 2015 MIXTAPE

לפני החגים
ספטמבר הוא האהוב העליי בחודשים, הלחות שיורדת, הקלמנטינות והגויאבות שעושות דרכן למדפים, זהו חודש של ריחות. השנה העברית שמתחלפת ואיתם מתקפת הסיכומים השונים(תופעת השנה, השיר הכי טוב של השנה וכד') זהו חודש של סיכומים. תכונת חשבון הנפש שאופפת את כל הסובב אותי, עונת הסתיו וכל מה שמשתמע מעונת המעבר הזאת, זהו חודש של התכנסויות פנימה. תמיד אהבתי את ספטמבר. עוד כשהייתי ילד קטן אהבתי את החודש הזה; בעיקר בגלל שצריך לחזור לבית הספר אחרי חופש ארוך ומייגע. תמיד הייתה התחדשות וצפי לדברים מרעננים.

סיפור האהבה שלי עם החודש הזה התחיל ביום הראשון של כיתה ד', השנה הראשונה של שנות התשעים. קמתי בבוקר ללכת לבית הספר, הכנתי לעצמי ארוחת עשר (פיתה עם ממרח שוקולד) והתכוננתי לצאת ופתאום אמא שלי קוראת לי ומסתכלת עליי, יותר נכון סורקת אותי מכף רגל ועד ראש, הייתי בטוח שהיא הולכת להגיד משהו כמו בהצלחה בלימודים, או משפט מרגש וקיטשי אבל היא יודעת היטב שאני די מצליח בלימודים ועוד יותר יודעת שקיטשיות לא עובדת עליי ואז היא אמרה: "אתה לא הולך ככה לבית הספר, שמעת אותי, שמעת אותי" הלכה לחדר שלי והוציאה ג'ינס וחולצה מכופתרת; "ככה מתלבשים ליום הראשון לבית הספר!" ה-"שמעת אותי???" מהדהד בי עד היום.

ראש השנה
זה היה הריב הראשון שאני זוכר עם אמא שלי, אני רציתי ללכת בבגדים שנוחים לי, מכנסי ספורט וחולצה של סופרמן או גיבור-על אחר. אבל זה היה ריב קצר והייתי ילד ממושמע יחסית ולבשתי את בגדי האירוע שלי ואיתם הלכתי לבית הספר. אמא שלי צדקה נראתי נהדר וקיבלתי מחמאות מהבנות של הכיתה, אפילו מהבנות של הכיתה המקבילה, לא יצא לי מזה כלום, לא חיבוק ולא הצעת חברות, אבל בנות התחילו להסתכל עליי. כך הפכתי להיות אלפרד כהן חדש, כך פיתחתי לעצמי את אחד חושים הטובים אצלי –  אופנה.

blogsep (1)

יום כיפור
בספטמבר אשתקד והשנה הכל התהפך, מצאתי את עצמי מבקר בבתי החולים, בשנה שעברה סבתא שלי אושפזה וחודש אחרי נפטרה והשנה אבא שלי לקה בהתקף לב, בינתיים הוא יצא מבית החולים ומחלים בבית הבראה. המראות והתחושות משנה שעברה התחברו למראות של השנה והיו דומים מאד. הצלילים של מכונות המודדות דופק ומדדים אחרים מתדפקים על המוח ולא יוצאים ממנו. הארשת העצובה והדואגת על פניהם של כל העוברים וחולפים – נכנסתי לדיכאון בשנייה.

סוכות
"בית חולים" מצד אחד מביא איתו תחושות של מתח ודאגה ומצד שני יוצר הזדמנות מוזרה כזאת לשמוע מה חדש מבני המשפחה הקרובים והרחוקים. בעתות משבר תמיד מתקרבים יותר ויותר. זה נורא להתעדכן בסיפורי משפחה ברגעים האלו, הייתי מעדיף לא לשמוע אותם בכלל ולחזק את הסטטוס קוו. לא להתקרב, לא להביע עניין, לא להקשיב לתכניות מלאות קלישאות לא להציע עזרה או פתרונות למשברים קטנים של החיים, לא לעדכן את כולם במה אני עובד ולעשות את הדודות קצת גאות. במשפחה שלנו הכל קיצוני מידי, דרמטי ואפוקליפטי. כל מה שהייתי רוצה זה לראות חיוך, בת צחוק קלה שנמרחת על הפנים, צחוק שישבור את הסאונד הנורא. כל מה שהייתי רוצה זה שיהיה לי האומץ לזרוק איזה הערה צינית שתפיג את המתח.

שמחה תורה
כך הפך ספטמבר מחודש מעורר מתרדמת הקיץ הקשה, שמפיח בראש רעיונות חדשים לחודש עצוב ומבולבל – חסר כל כיוון. הוא יותר מייצג סופם של דברים מאשר התחלות חדשות, אבל סוף הוא גם התחלה חדשה כמאמר הקלישאה המעצבנת הזאת. ככל הנראה לא היה לי בחיים דברים שצריכים להיגמר ולכן התלבשו עליי התחלה ועוד התחלה ועוד התחלה ועוד התחלה. כל ההתחלות הללו הן כמו נשל וזו ככל הנראה העת להשיל אותן מהעור ומעצמי וזו גם סוג של התחדשות, כואבת יותר.

 

רשימת השירים

אפשר להוריד מכאן
להקשיב מכאן או בנגן למטה

  1. Foals – Mountain at My Gates
  2. Eleventh Dream Day – Vanishing Point
  3. Nest Egg – blues lawyer
  4. Static Daydream – I've Destroyed Everything
  5. Gliss – Slow To The Kill
  6. Deerhunter –  Ad Astra
  7. U.S. Girls – New Age Thriller
  8. The School – He's Gonna Break Your Heart One Day
  9. Painted Palms – Disintegrate
  10. Farao – Are You Real?
  11. Craig Finn – Trapper Avenue
  12. Kurt Vile – Lost My Head There
  13. The Libertines – You're My Waterloo
  14. Isbells – Calling
  15. Alex G – In Love
מודעות פרסומת

פוסט 77

אני רוח רפאים
10 הגדולים של תשע"ה

סיפור קטן מהילדות הרחוקה לפני שמתחילים; הגננת נטע של גן טרום חובה ששכחתי את שמו החליטה שאני כבר מתאים לעלות לגן חובה,  וכך היה אני יליד ינואר 81 בגן חובה עם כל ילידי 80 זאת הייתה השנה השקטה בחיי, אני חושב שלא הוצאתי מילה, הסתובבתי בהפסקות לבד, מסתכל על כל הילדים הגדולים והם מצידם התעלמו ממני(יאמר לזכותם שלא הציקו לי בכלל) ולא רק הם גם הגננת פאני של גן חובה ששכחתי את שמו. היו ימים כשהיא הייתה קוראת בשמי והייתי צועק "אני כאן" והיא לא הייתה רואה ולא שומעת ורשמה ביומן שאני חסר, גם ילידי 80 לא ראו או שמעו. הייתי ממש רוח רפאים. בתום אותה שנה הוחלט: הניסוי נכשל אלפרד כהן לא יעלה לכיתה א' וימשיך בגן חובה עם בני גילו.

זה נכון ואמיתי, לא אגדה אורבנית ולא מיתוס, זה כאן לידכם, אם תסתכלו הצידה ותחכו מספר שניות תוכלו לראות ולהבין את זה, לפעמים זה קצת קשה וזה דורש מאמץ קל עד בינוני וסבלנות בעיקר סבלנות. אבל מה איכפת לכם, אני אומר לכם שזה שם. לא תרצו בכל זאת להבין? לא תרצו להקשיב? זה לא בלתי נראה, לא מכוסה בחול, לא בתוך הארונות, זה לא קבור עמוק עמוק באדמה. זה כאן ועכשיו בכל מזג אויר בכל שעה ביממה, זה שם וזאת עובדה – רוחות רפאים,  כן יש רוחות רפאים ואיך אני יודע שזה אמיתי, כי גם אני רוח רפאים מסתובב בעולם הזה בין שאר רוחות הרפאים עם כל היצורים החיים.

אני רוח רפאים בין רוב האנשים; משפחה, חברים עבודה וכד' , אמנם בהשוואה לרוחות רפאים ספרותיים או קולנועיים, הם כן יכולים לראות אותי ולהרגיש אותי. בדומה לרוחות רפאים ספרותיים או קולנועיים אני מרגיש שהנוכחות שלי בעולם היא להגשים ולמשש מטרה(לא תמיד אני מבצע אותה בהצלחה) והיא לנסות לגרום לאלו שנמצאים לידי להקשיב למוזיקה אחרת, לראות סרטים אחרים וטלוויזיה אחרת. רוחות רפאים קיימות כדי שיהיו חיים, שרים בפזמון Cut Out Club בשיר השנה שלי. (למטה יש את כל המצעד)

postsep

לא רק אני רוח רפאים, אני בתוך קהילת רוחות הרפאים בעולם, גם אותם יוצרים זמרות זמרים להקות מלחינים מפיקים מוזיקליים הם גם רוחות רפאים שעושים מוזיקה מצוינת ונמצאים בעולם הזה ולרוב לא רואים אותם ובעיקר לא שומעים אותם. כן ככה זה בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית, אתה חי כדי להגיע לעולם האמיתי ואז כשאתה מצליח אתה חוזר למות. אני יודע זאת מטאפורה מוזרה, אבל אם נחשוב על זה כל דבר שמגיע מהעולם האלטרנטיבי למיינסטרים משהו בו מת, הוא ביצע את השליחות שלו, את עצם קיומו כרוח רפאים.

בכל שנה מתחזקת תחושת הרפאים הזאת, בעוד שהקהילה צומחת ופורחת ואנחנו ממש חיים לעומת העולם האמיתי, הם לא מכירים אף שיר שאני אוהב וזה לא מעניין אותם, אולי הם מפחדים אני לא יודע להסביר כל כך את ההתעלמות הזאת, נעזוב לרגע את המטאפורה אם הייתם באמת רואים רוח רפאים לא הייתם מתרגשים מנסים להבין מה זאת התופעה הזאת. כנראה שלא עדיף להקשיב לשירים משעממים וממוחזרים.

אולי זה נשמע בכייני ואני יודע שכמה מחבריי רוחות הרפאים כבר המשיכו הלאה, אבל זה מרגיז אותי בכל פעם מחדש ובמיוחד השנה שיצאה מוזיקה ישראלית כל כך טובה(ארמון, ג'ין בורדו, שלי ורותם, שרון יפה, ריו, קטב מרירי ועוד ועוד) לפעמים נמאס להיות רוח רפאים, אנחנו לא שדים ולא צריך לכסח אותנו באיזה חומר הרדמה. מה בסך הכל אני רוצה שאנשים יקשיבו לעוד מוזיקה שיבינו שיש דברים מצויינים והם לא ברדיו או בתכנית ריאלטי, אני כאן, הם כאן וזאת מוזיקה מצוינת.

המצעד

מקום 10 1840s – Cocoon


מקום 9 
נועה שמר – שבה אליי

מקום 8 Totemo – Opposite of Charm

מקום 7 Bill & Murray – A New Kind of High

מקום 6 יוני כדן – ספרי לימוד

מקום 5 קין והבל 90210 – לקח זמן

מקום 4 הקליק – משומש

מקום 3 Garden City Movement – My Only Love

מקום 2 הילה רוח – דובה גריזלית

מקום 1 Cut Out Club – We Are The Ghosts