פוסט 83 – פרק אחרון

הפוסט האחרון

היה שלום הבלוג הסנטימנטלי

זה לא המוות בטרם עת של דיוויד בואי שהביא אותי להחלטה הזאת, גם לא ההשוואה האנושית שנהוג לעשות עם אמנים בסדר גודל שכזה; בגיל 35 הוא הוציא 14 אלבומים ושיחק ב-4 סרטים, החליף כמה זהויות ונכנס לפנתאון של המוזיקה ואני מה בסך הכל הספקתי לעשות ב-35 שנות קיומי? עדיף לא לפרט. אבל כאמור זה לא מה שגרם לי להכריע שזהו הפוסט האחרון בבלוג הזה ואולי הפוסט האחרון שאכתוב בבלוג עצמאי. אבל בכל זאת – דיוויד בואי מת.

נדב אפל, חבר ומכר ובעל טעם מוזיקלי משובח ביותר, ניתח בקצרה בפייסבוק מה היה דיוויד בואי למוזיקה ומה הייתה הגישה שלו; "דיוויד בואי היה אחד השרידים האחרונים של העידן הקלאסי ואולי הנאיבי יותר של הרוק, עידן שבו דחף מסחרי-פופוליסטי לא נתפס בהכרח כמנוגד ליצירתה של מוזיקה מוזרה או יוצאת דופן" כן דיוויד בואי רצה להגיע ולגעת בכולם ועם זאת ליצור מוזיקה שונה ומוזרה, אחרת ומאתגרת. וכך גם אני בבלוג הזה או בשירים שאני כותב או בכל דבר שאני יוצר, רוצה להגיע ולגעת בכמה שיותר אנשים בדרגת פופליזם וכשזה לא קורה, לא נותר לי אלא להודות בכישלון שלי.

הבלוג הזה הוקם במרץ 2012 והוא מעין בלוג המשך לבלוג קודם שלי "מלווה מלכה" אבל בלי האלמנטים היהודיים והרילגיוזיים שבו (הייתי במשבר גיל ה-30). בהתחלה חשבתי שזה יהיה בלוג שבו אכתוב לעומק ולא לעומק את כל מה שמעניין אותי, ספרות, טלוויזיה ובראש ומעל הכל –  המוזיקה. פרסמתי ביקורת טלוויזיה, רשמים על ספרים, ראיונות עם מוזיקאים וביקורות על אלבומים ואז במהרה הוא הפך להיות מעין יומן חודשי המתאר את התחושות שלי על מוזיקה מהיבטים פילוסופיים, פסיכולגיים, סוציולוגיים ובנוסף ניסיתי להפגיש את המוזיקה עם אומניות אחרות הפלסטית, הספרותית והקולנעית ותמיד סיימתי עם מיקסטייפ.

בכל חודש ב – 27 לכל חודש(לפעמים יום לפני, לפעמים יום אחרי) העליתי פוסט, היו חודשים שכתבתי בשקיקה ובהתרגשות והיו חודשים שרק יומיים לפני המועד ידעתי על מה אני כותב. היה לי דד ליין פנימי, ידעתי שלא משנה מה אפרסם פוסט. בראייה לאחור היו טקסטים טובים יותר וטובים פחות, אפילו די מביכים ואני אגזים (אני אוהב להגזים, אדבר על כך בהמשך) אפילו גרועים, אבל כתבתי וכתבתי וכתבתי. באופן די מוזר הפוסט הכי פופלרי של הבלוג הזה הוא פוסט 17 רשמים שלי על הספר "הארנבת עם עיני הענבר" של אדמונד דה ואל ובנוסף פרסמתי בו טיוטה ראשונית של השיר הכי מפורסם שלי ככל הנראה "אסיקס כחולות" הלהיט שלי. כל מי שמחפש בגוגל "חפץ שמאפיין אותי" מגיע לפוסט ההוא.

בחזרה לתחושות הכישלון, בימיו בראשונים של הבלוג קראו אותו מספר נאה של אנשים, נרשמו אליו לעדכונים ועם הזמן מספר הכניסות לבלוג הלך ופחת וזה הביך אותי. בכל חודש בתקופה האחרונה לכתוב ולהרכיב אוסף מוזיקלי לכל כך מעט אנשים, בנוסף לזה גם התמעטו הפידבקים (וואו איזה יפה כתבת או להפך וכד'), הרגשתי שאני כותב לעצמי, מגירה וירטואלית חשופה ואני כל כך רוצה שיקראו אותי. אני אלפרד כהן רוצה להיות מפורסם ופופלרי אבל לא כוכב אינסטנט, אלא משהו איכותי שישאר, שיעורר מחלוקת, שיזעזע, ירגש וישפיע.

david bowie alfred cohen

אני לא דיוויד בואי, אני גם לא רוצה להיות, אבל אני כן רואה את עצמי חושב כמוהו, חוקר כמוהו, חושק באהבת הקהל כמוהו, חושב שככה אמן צריך לחשוב – להגיע ולגעת בכמה שיותר אנשים. זה מה שהוא לימד אותי במוזיקה שלו אם הנסיונית ואם הפופית. לא, זה לא המוות שלו שגרם לי להפסיק לכתוב לבלוג הזה, זה המוות של ההשפעה שלי על אחרים ואולי אני מגזים, כי יש לי נטייה להגזים, אני חושב כמו כוכב פופ, אז אני מגזים ככה.

היה שלום הבלוג הסנטימנטלי, בעצם הייתי צריך לקרוא לך "הבלוג אָ-סנטימנטלי" הצתה מאד מאוחרת שלי. איך בעצם נפרדים מבלוג, אם זה היה יומן בתוך מגירה אז הייתי מאפסן אותו בארון אחר וזורק למגירה, אבל בלוג נשאר כאן לנצח. גוגל ידע מה לעשות איתך בלוג יקר ואהוב שלי, אזכור אותך לנצח, מידי פעם אפילו אקפוץ להציץ, אפילו אחרים עוד יקראו את פוסט 17, לא תשאר לבד. שלום הבלוג הסנטימנטלי.

אלפרד כהן