פוסט 37

שני קדר – ניהול מצבי משבר 2013

בראשית הימים, בזמנים שבהם נוצרו המיתוסים מלאי הפאתוס וההדר קולה של האישה התבטא בעיקר בסיפורי אונס אכזריים על ידי גברים גיבורים – האירוע הטראומתי הזה הופך למרכיב הכרחי בחייה של אישה ובבניית זהותה. אובדן התמימות הזה היה לתמצית הטרגדיה הנשית. המשבר הגדול עיצב את חייה של אישה ובאומנות את קולה. בימים אלו, אחרי אלפי שנים, בזמנים קצת יותר מתקדמים, קולה של אישה נשמע במנעדים שונים ומגוונים ולא בהכרח מאירועים קשים וטראומתיים. האלבום החדש של שני קדר – 'ניהול מצבי משבר' נוצר מכאב ומאירועים טראומתיים שבהחלט השפיעו עליה, אך הם יותר קולקטיביים.

שני קדר שרה על האונס הקבוצתי שחווה החברה בישראל של השנים האחרונות, אונס אכזרי ומתמשך של השלטון ואנשי ההון, על כאב וסבל, על חוסר צדק ופערים שהולכים ומתרחבים, לכלוך וזיהום ועל תחלואי החיים המסריחים. היא שומעת היטב את צחוקם של האנסים: "יום אחד האדמה תצחק על כולנו…צחוק שחופר עצמות של מתים" הכאב הקולקטיבי מעצב את קולה של שני בעזרתה של המוזיקה, הוא לא קול של נואמת בכיכרות או של מהפכנית סוררת, הוא קול של אדם מביט( או אדם מביטה). שירה 'רוחק ראייה' מדגיש זאת במיוחד וכן גם אפשר לזהות בו ציניות וניכור: "עדיף להתאהב בתמונה הגדולה ולא בפרטים / מרחוק אי אפשר לראות את כל הפגמים." מעבר לזה שהיא בעצמה מביטה היא גם מבחינה כיצד העולם מסתכל על עצמינו ובהחלט יש לה מה לומר על זה.

במידה מסוימת המבט הזה מחליש את התמונה הזאת שהיא מנסה לצייר דרך המוזיקה שלא יוצרת את אותו האפקט של מצלמה או של מכחול או של תוכנת הפוטושופ. הלחנים והעיבודים המוזיקליים שבו לא זועמים ומנגד זה קיימת בנו הנטייה לפקפק באמינות הצילום ובתמונה, במוזיקה לעומת זאת קיימת ונוכחת העדות והפרשנות בעוצמות חזקות יותר. כמו בשיר 'חור באדמה' :"אני נמצא כעת בשטח יש פה עשרות הרוגים, חור באדמה / מקורות מוסרים כי הפיגוע נגרם ככל הנראה / מחוסר רגישות למצב שלך."

יש בעיבודים המוזיקליים של האלבום, רכות מסוימת, עגמומיות ועיוות של ז'אנרים ידועים(פולק, רוק, בלוז) וגם אניגמאטיות רבה מאד, כאמור אין זעם. עליהם ועל וההפקה אחראים המוזיקאים וחברי הלהקה האקספרימנטאלית  We Are Ghost (ששני גם חברה בה) בנימין אסתרליס, דני רווה, דויד פרץ, אורי דרור ואמיר ניר, שמעניקים לאלבום תחושת חספוס ולכלכוך וכאמור גם מסתוריות, תחושה של אדם לכוד בתוך מרתף שזועק את כאבו. הסאונד והקונספט מאד מזכיר ומשוחח עם הלהקה הקנדית טימבר טימבר שמשתמשת באלמנטים המוכרים של פולק ובלוז וזורה עליהם מסתוריות וכישוף.

בשיר הכי טוב באלבום לדעתי – 'בחריץ הדק שנשאר' הגיטרה וקולות הרקע יוצרים בו את התחושה שהוא כאילו לקוח ממערבון ספגטי, ואם לדייק מערבון ספגטי שהיה מביים דיוויד לינץ', שבו הגיבור מתמודד בדו קרב מול האדם שמייצג את הרוע והשחיטות, מנסה לתקן את המציאות המעוותת אך אינו מצליח להשליט סדר והכל כמו מתפרק סביבו והופך לגרוע יותר – כאוס מעורפל ולא מובן, זו גם התחושה הכוללת של כל האלבום.

225911_444856448896494_1967923098_n

עד האלבום הזה שרה שני קדר, באנגלית ובעיקר עשתה זאת ברכות מתקתקה משהו, האלבום החדש הוא הראשון שלה בעברית, באתר הרשמי שלה, שני קדר מתארת את תהליך שחוותה בזמן המעבר לעברית; הזוגיות עם בחור גרמני בברלין הביא אותה לכתוב שירים בעברית המילה הראשונה שכתבה הייתה – "קור" כמו כן היא ממשיכה ומסבירה שם שהיא כותבת מהר ולא משנה את השורות. מוציאה מעצמה מתוך התת מודע (אולי) את כל התחושות שהתחפשו למילים והפכו לטקסט בצורת שיר. אני חייב להודות שקראתי את הטקסטים מבלי להקשיב למוזיקה שלהם, ראיתי שהטקסט מוכן, כאילו התבשל הרבה הרבה זמן בתוכה. המבט שלה פנימה לתוך עצמה והשהות בחו"ל גרמו לשני קדר להביט מסביבה ולהשמיע את קולה כפי שלא עשתה זאת קודם,  כמו שהיא מיטיבה להסביר לסער גמזו בעכבר העיר: "אני רק משקפת תהליכים פוליטיים וחברתיים דרך התבוננות בעצמי".

לקראת סופו של האלבום מגיח השיר 'קור' אולי היחיד שמדבר על מערכות יחסים, הזוגיות ההיא עם הבחור מברלין וניכר כי היה כאן כאב גדול וכל השיר נכתב מתוך הדואנדה של היוצרת, מהאיבר הפנימי שנברא בתוך הקרביים ומפריע לאיזון של האיברים הידועים, מההורמונים שיוצרת פרידה מאהוב או אהובה. זה שיר בועט ונפלא בעיניי ובעיקר השורות האחרונות שבו: "לפעמים ללכת בין הרעמים / של כל מה שרע בינינו / זה כמו ללכת בין הטיפות / ביום גשום." "שירה היא אגרוף" כתבה פעם סילביה פלאת' והשיר הזה הוא חתיכת אגרוף!

מדובר באלבום נהדר ואחד הטובים והחשובים ששמעתי השנה במוזיקה הישראלית, אלבום שאינו מתאלם ומתעלם מהמציאות, הוא חווה אותה בדרך הייחודית שלו וההקשבה שלו היא הכרחית. קולה של שני הוא לא רק המטאפורה של המציאות, היא גם העדות החזקה שלה. אלבום שמנסה אולי להסביר שיש פה כאב ויש פה משבר ויש פה שיברון של רוח ואיכשהו צריכה לבוא הבשורה, היא חייבת לבוא.

מודעות פרסומת

פוסט 36

Rayskinder – Kosmi 2013

הטענה המרכזית במאמר הקצר של חוקר התרבות והמוזיקולוג פרופ' אריאל הירשפלד 'הגיג על שירה' שהמוזיקה אינה שירה הן אינן אומרות אותו הדבר בדרכים שונות. כל אחת מייצגת דרך לבטא תחושה או רעיון. השירה ממונה על החכמה בעוד שהמוזיקה אוחזת ברגשות. "המוזיקה היא לשמוע בלבד..והשירה היא לדבר באמת…המוזיקה היא להיות ..והשירה היא לעוף". אני מרשה לעצמי לחלוק על דבריו של פרופ' אריאל הירשפלד וטוען שמוזיקה ושירה הן יותר מעוד חברות טובות ויותר מאחיות וקרובות משפחה. השירה יכולה לעוף הכי גבוה ולמרחקים בלתי נראים כמעט בעזרת המוזיקה ולהפך, המוזיקה מרגשת יותר ובועטת יותר, כשהיא מנגנת שירה.

במובן מסוים הירשפלד מחזק אמרה מפורסמת של ויקטור הוגו שאומרת שמוזיקה מבטאת רגשות שלא יכולים להתבטא במילים אך גם לא יכולים להישאר דוממים. ושוב אני מוצא את עצמי לא מסכים עם ההפרדה הזאת בין שתי האומניות האהובות עליי ולדעתי הן חייבות להתחבר יחד, במיוחד בעת הזאת, היצירות הטובות ביותר הן אלו שמשתמשות ממרכיבים אחרים וזרים לא אופינים לה, למשל השירה מהמוזיקה והקולנוע מהציור.

האלבום החדש של רייסקינדר 'קוסמי' יכול להדגים במעט את הטענה שלי שמוזיקה ושירה יכולות להגיד את אותו הדבר באותו הזמן. כן שרייסקינדר הלא הוא אסף עדן, הוא קודם כל משורר, הפואטיקה שלו משתמשת בשפה רזה אפילו אנורקסית, בשילוב של הומור, מודעות עצמית ואירוניות. אותם אלמנטים פואטיים מתורגמים למוזיקה שלו ואולי אפילו להפך, המוזיקה Lo-Fi, הלא מכוונת, המלוכלכת, הרפטטיבית, האלקטרונית, המסומפלת והדלה באמצעים, הוא מלביש לתוך הטקסטים שלו.

האלבום משלב את כל הז'אנרים בטראשיות גאוניות הוא נע בין פופ לבלוז ומערבב את הכל במעין היפ הופ פסיכדלי ואלקטרוני. הבחירה הזאת שלו מבטאת בצורה בולטת ביותר את הטקסטים אותם הוא שר או מדבר, לא ניתן רק להקשיב למוזיקה שלו אלא צריך גם להתייחס וכל אחד יעשה זאת בדרכו שלו אם בהומור ואם לעומק, זה פתוח לכל פרשנות. יחד עם זאת, רייסקינדר לא הורג את עצמו כיוצר ונותן לשירים את החופש המוחלט למאזין, הוא נוכח-נעלם, הקול שלו שכאילו עושה דווקא, שיכול גם מאד לעצבן אוזניים עדינות משאיר אותו שם יחד איתי ועם כל מי שמקשיב לו.

המבנה של השירים שלו מאד ברור – הם קצרים, חדים ומדויקים, יכול מאד להיות שיש בהם משהו עצל, "זרוק", לא מלוטש ולא גמור, אבל זה הסגנון שלו והוא נאמן לו מאד והוא משרת את מה שהוא רוצה להגיד או רוצה שאנחנו המאזינים נרגיש. הבחירה במילים מאד מדויקת ומשרתת את המוזיקה, את הדרך שבה רייסקינדר מציג אותה.

 1872060239-1

"שלוש שנים בלי כרטיס אשראי"

רייסקינדר מקדיש חלק נרחב באלבום למוזיקת/שירת מחאה, בשירים 'בלדה לחשמלאי רעב' ו-'משהו בכיס' ו-'זר לא יבין זאת' מייצגים אדם אבוד, מיואש ופשוט בתוך חברה מקולקלת שלא ניתנת לתיקון; "ראיתי את העתיד וזה כאילו יש לי משהו בכיס / או שאין לי משהו" המשפט הזה הוא הדיבור האמיתי שמעניקה השירה אבל אם הוא היה נאמר בלי המוזיקה שמתלווה אליו או רק נקראת בתוך כתב עת וספר שירה הוא היה הולך לאיבוד, ריק מתוכן, משפט כזה לא יכול לעוף שהחומר שלו הוא רק דיו על דף.

"אופס! הערפל שופך את הספק והמונה דופק"

בשאר האלבום מתעסק רייסקינדר במרירות ובעצב בחיים שלו כמעין פילוסוף עייף המשתעשע בעצלנות עם המחשבה, אבל גם כאדם רגיל מן השורה. השיר 'קוסמי' הוא אחד משירי הפופ המדליקים ביותר ששמעתי לאחרונה, הוא קצת הזכיר לי את שירים של המוזיקאי, סט בוגארט מההרכב Hunx and His Punk רק שהוא מלווה בשלוש זמרות רקע ולהקה בדרך כלל ומה שגרם לי לחשוב שיהיה מעניין לשמוע את רייסקינדר עם מקהלה, זה יכול להיות מרתק.

אפשר להכניס את רייסקינדר לאיזור הספוקן וורד, הוא עומד לבד על הבמה עם מכשיר שמוציא ממנו את הסימפולים לשירים שלו, כמו משורר שעומד עם דף שירים שמוציא את המילים שסימפל מהנשמה שלו, אך הוא גם מוזיקאי וגם סופקן וורד וגם משורר – אמן מוכשר שמשתמש בשקי הכלים של המוזיקה והשירה ויוצר אמירה אחת ברורה וחדה ועם זאת גם מאד משעשעת ואירונית.

פוסט 35

שרון מולדאבי – אם אתה חי 2012

לפני יותר ממאה שנים בכדי להיחשף לסגנונות מוזיקה שונים היו צריכים בעיקר להשתמש בתחבורה, לנסוע או לשוט לחצות יבשות. מספרים שהמוזיקאי ההונגרי בלה בארטוק מתחילת המאה – 20 חצה יבשות בכדי למצוא צלילים חדשים ולהשתמש באלמנטים פולקלוריים בקונצ'רטואים שהלחין. היום כמובן מספיקות כמה לחיצות כפתור ומגיעים לאיזה צלילים שרוצים. מעניינים אותי במיוחד מקורות ההשפעה של מוזיקאים ובגלל שלא מכיר את כולם באופן אישי, אני יכול רק לנחש ממה הושפע שיר זה או אחר. יש מקרים שאתה כמעט יודע בדיוק למה מקשיבים וממה מושפעים המוזיקאים, כמו במקרה של שרון מולדאבי.

לכל מי שלא יודע שרון מולדאבי הוא עורך מוזיקלי, מבקר מוזיקה, די ג'י וגם כמובן מוזיקאי. שרון בוודאי חוצה יבשות וימים ומקשיב למוזיקה בכל מיני סגנונות ומכל הזמנים, הוא מוציא ומחשיף את עצמו לכל השפע שהמוזיקה יכולה להציע. הכובעים שאותם לובש שרון מולדאבי הופכים היצירה שלו ליותר מעניינת ויותר מסקרנת ורוב הסיכויים שיהיו גם אכזבות.

6378_10151321001813287_83357243_n

באלבום הקודם של מולדאבי חוויתי אכזבה שרק ציפיות יתר יכולות לגרום ולמרות זאת, השיר 'בורחים' ממנו אחד מהשירים הישראלים האהובים עליי בכל הזמנים, אז ככה שלא ממש חיכיתי לאלבום החדש שלו 'אם אתה חי' וכשהוא יצא לא התרגשתי במיוחד, משהו בתוכי אפילו לא רצה להקשיב לו השארתי אותו באיזה תיקייה במחשב. הסיפור שלי עם האלבום הזה לא מתפתח למשהו מקורי, עם הרגעים הראשונים שכן נתתי לו צ'אנס והקשבתי, נו איך אפשר שלא – התאהבתי.

האלבום נפתח בהמנון רוק'נרול חזק וממכר, פסקול מושלם לנסיעה ובכלל בשיר הזה גורם אצלי לתנועתיות מרובה, הכי אני אוהב מאד להקשיב לו שאני רוכב על אופניים. ריף גיטרות החשמליות בשיר מזכיר מאד את אלו של להקות הפוסט פאנק בגל הנוכחי שלהן במאה ה-21 למשל Bloc Party ודומיהם. השיר 'אם אתה חי' שנושא את שם האלבום מייצג את הרעיון המרכזי שלו – הדיאלוג הפנימי של אדם עם עצמו, של אדם שיוצר מתוכו סוג של ישות ומדבר אל עצמו כאילו היה אדם זר לו לחלוטין.

בשיר השלישי 'היה פעם ילד', הדיבור הפנימי הזה מתחזק ומתעצם, הדובר פונה אל הילד שבו, יותר נכון הילד שאיננו, נעלם ואולי הוא עוד שם שר מולדאבי. בכל השמעה צפים בי כל הסמלים והרעיונות שהילדות מייצגת; התמימות, סקרנות וחוסר הפחד. הילדות זה משהו שחייבים לשמר. בשירים שיבואו אחר כך שרון מולדבי מתעסק בתחום הרומנטי. הבלדה 'אור אהבה' הוא שיר פופ מקסים. אבל שיר האהבה 'לחם' הוא מהמרגשים ששמעתי בעברית לאחרונה, הטקסט מתאר סיטואציה במטבח הוא שר: "לחם, ושמן זית, לטבול אצבעות דביקות, ללקק, למחות, לחם, ושמן זית, שפתיים נוזלות מחום, במטבח, שלך" אין יותר מקסים בעיניי מדימויי אוכל לאהבה ובעברית זה נשמע קסום יותר.

בכובע הדי ג'י שרון מולדאבי נחשף לחומרים שלא היה מגיע אליהם בדרכו הטבעית וכך נחשף ללהיט רחבות הריקודים של אירועים 'אש' של משה פרץ, הוא זיהה בשיר איכויות פופ ולקח את זה למקום אחר בסקאלת ז'אנר הפופ עם פחות סלסולים ויותר חספוס בהגשה ודגש על בס גיטרה תופים. בעיני זה קאבר מדהים, הוא לא מגיע ממקום מתנשא או לועג, אפשר אפילו לחשוב שזה שיר שכתב בעצמו שרון מולדאבי.

למרות ששרון מולדאבי, חשוף לכל כך הרבה סגנונות מוזיקה הוא שומר ביצירה שלו על אחידות ועל סגנון מאד ברור. זה יכול להיות קצת מפתיע, כי למשל לפעמים אני יכול לדמיין אותו עושה היפ הופ בכל פעם שקורא ביקורת שלו על אלבום כזה או אחר בז'אנר ההיפ הופ במדור המוזיקה שלו של העיתון גלובס וכן זה מה שקצת מפריע לי שאין איזו סוג של התפרעות ז'אנרית ביצירות שלו, אך לשמחתי באלבום המרגש הזה, אני ממעט לחשוב ולעסוק בזה.

 אם לסכם במשפט אחד את האלבום הזה הייתי לוקח מהשיר 'אני חיה' שהוא השיר הכי טוב באלבום לדעתי, את השורה: "עמוק בתוך הגוף שלך, אני מוגן בנצח רך" כי המוזיקה היא כמו נצחית ויש בה הרבה מן הלבטים הקיומיים של האדם ושרון מולדאבי מגיש את זה ברכות, ברומנטיות וברגש ענק. הוא מצליח להתעסק בחומרים עמוקים יותר ועמוקים פחות והכי חשוב לענג.