פוסט 20

הילדה מברזיל

סיפור קצר

בתיבת הדואר של אתר היכרויות, שמעולם לא טרחתי לסגור נותרה הודעה אחת שלא נקראה וממש ממש במקרה פתחתי לקרוא אותה, אולי מכורחו של הרגל, אך בעיקר מהצורך בסיסי של אדם לשאוף לזוגיות: 'אני רוצה לדעת את כל הסודות שלך' רשמה ואז חתמה בשמה – נעמה. הבטתי בהודעה שעות ארוכות. אין לי סודות אמרתי לעצמי ובכל זאת הסכמתי להיפגש איתה.

  "ואני לא יכול להביא ילדים, זאת אומרת אם בכלל תרצי", אמרתי לה כמו שיריתי במישהו ומייד התחרט על כך. זאת הייתה הפגישה הראשונה, כבר ברגעים הראשונים של התאהבות בהתהוותה חשפתי את סודי, זה מה שהיא רצתה. שנים שלא נפגשתי עם בחורה למטרות רומנטיות. ככה זה כשאתה מגלה אחרי שכל חייך נחשבת לאדם בריא, שלא תוכל להביא ילדים עולם, לא כשהנתונים מראים על ספירת זרע נמוכה, שאיכותו מדאיגה את האורולוגים והאנדרולוגים הבכירים בארץ. התגובה הראשונית וגם הטבעית הייתה שיתוק נפשי, שנמשך עד לרגעים אלו, עד לרגע הפגישה הזאת. איכשהו כבר בדקות הראשונות זיהיתי אצל נעמה שהיא מאותם האנשים הבודדים המשתייכים בסטטיסטיקה שלא רוצים ילדים, שהיא בעצם שונה ממני.

הפגישה הייתה בבית הקפה ברחוב בלפור, לא ישבתי בו שנים. כל פגישה ראשונה שלי עם אישה הייתה בבית הקפה הקטן כמו אירופאי של רחוב בלפור וכך לפני שנעמה הגיעה, ללא התרגשות וללא ציפיות התחלתי לספור – מניתי שלושים ושתים בחורות. בעודי מתקרב למקום, חשבתי שסגרו אותו כמו כל דבר בעיר הזאת, הרי סוגרים כאן כל דבר תמורת כסף ושטח, ממוסדות חינוכיים וכלה במוסדות תרבותיים/היסטוריים שהשתרשו בלבבות רבים, סוגרים כאן הכל, תמורת שטח וכסף, אז מה זה בית קפה קטן ברחוב בלפור בעל ניחוח אירופאי. בהינף החלטה של בעלי הון, והמקום איננו. אבל לא סגרו אותו. שבע שנים לא ישבתי בו, אפילו לא חלפתי דרכו, מדחיק את קיומו ומצד שני דואג לנוכחותו. זה הרבה מאד זמן אמרתי לעצמי בסוג של אירוניה פנימית.

הקדמתי, אני תמיד מקדים לפגישות, כל חיי הקדמתי את כולם, היה לי את המקינטוש הראשון, שמעתי את האלבום של הסטרוקס עוד לפני כולם, ביקרתי במדינה ערבית עוד לפני שהיה אפשר ועשיתי את ההזנק הראשון בעולם ההייטק הישראלי עוד לפני שלאקזיט היה פירוש בעברית. וכמובן ידעתי שאני לא אוכל להביא ילדים עוד לפני שחשבתי בכלל להביא ילדים. בכל 35 שנות קיומי הקדמתי את כולם. הדחף הלא ברור להקדים הוא למעשה תיקון של יום הולדתי. אימי בכל הזדמנות טורחת לספר שלא רציתי לצאת לעולם, על כך שהתעקשתי להישאר ברחמה. "ל נ צ ח" היא קראה לזה והדגישה כל אות ואות מהמילה, אך לבסוף יצאתי.

   "מאין לך לדעת אם אני רוצה ילדים?" ענתה לי נעמה. "כולם רוצים" השבתי לה. "ומה אתה כן יכול להביא, מה אתה שווה?". הרופא אמר שלמרות שיש לי רק שני אחוזים של איכות זרע, יש לי 125 אחוז של חומר ממנו עשויה אהבה שזה הרבה מעל הממוצע, אחוזים שהרפואה מגדירה כנס והייתה רוצה לחקור את זה, אבל קשה מאד לחקור אהבה. אלוהים נותן אלוהים לוקח" התבדחתי , היא חייכה מעט.הציגה את עצמה – "אני לא אוהבת ילדים, נעים מאד." חייכתי גם אני. "אהבה אני יכול לתת לך, אבל בסופו של דבר כולם רוצים ילדים, לאהבה יש סוף וכשהיא נגמרת – נולדים ילדים."

  "ומה הסוד שלך?", המשיכה לתחקר אותי. "אם לא להביא ילדים זה לא הסוד שלך, אז אתה בטח סוטה, האקר או מרגל בשירות החמאס. חייב להיות לך סוד". היא הצחיקה אותי. "סודות רק צורבים את הלב וזה כואב, אני אדם ללא סודות". איפה שיש סוד יש  חיים, השיבה בחצי חיוך נבוך שכזה, ציטטה מתוך סדרה אמריקאית שהעריצה.

בסוף הפגישה, אחרי שהחלפנו את רשמינו מהעולם, האהבות הביזאריות והוצאנו את השד העדתי של כל אחד מאיתנו, אמרה לי נעמה: "נסה אותי, כל מה שאני רוצה זאת אהבה ואמרת שיש לך אחוזים גבוהים מהחומר הזה שמפיק אותה, אז אני חייבת לנסות את זה". "ומה אחר כך, שהחומר כבר לא ישפיע?" שאלתי. "נסה אותי" וניסיתי המשכתי לצאת עם נעמה וכמובן התאהבנו אחת בשני ועברנו לגור ביחד. האהבה שברה שיאים, זוגות קינאו בנו, היינו כשופר לאהבה, כמגדלור המאיר על ימים שקטים ואבודים. ולמרות הכל תמיד נשאתי בתוכי את מה שכבר ידעתי – אני לא יכול להביא ילדים לעולם.

ביום השנה שלנו לקחתי את נעמה לאותו בית הקפה בבלפור, במקום שבו נפגשנו לראשונה והסכמנו לנסות את אחת את השנייה בלי ילדים אבל עם אהבה. הציפו אותי אותם החששות דאז שהמקום ייסגר או ייהרס או יחליף בעלים וישנה את האופי המוכר שלו. נעמה ביקשה ממני קצת יותר אמונה במערכת, היא טעתה ובגדול. בעיר שבה סגרו יותר משישים בתי קולנוע בפחות מחצי יובל, מה זה לסגור בית קפה קטן. הוא הפך למגרש חנייה והיא התאכזבה נורא.

בלי התרעה מראש, החומר הזה שממנו עשויה אהבה התחיל לעבוד . פניתי לשומר בכניסה לחניון וביקשתי להשכיר את כל המקום לשעתיים, שיוציא את כל שלושת הרכבים החונים בו, הייתי מוכן לשלם כפול וביקשתי ממנו שישאיר לי את כיסאות הפלסטיק שהיו לו בבוטקה. תוך חצי שעה הוא פינה את כל הרכבים והעביר אותם לחניון אחר.

ישבנו נעמה ואני על כיסאות מפלסטיק באמצע החניון הריק שפעם היה בית קפה קטן ברחוב בלפור חוגגים שנה לאהבה שלנו, אמרתי לה שאני רוצה לנסות לעשות ילד. "טיפשון" היא ענתה לי חשבתי שתרצה קודם להציע לי נישואין, אבל גם ילד זה בסדר. אמרתי לה שיכול מאד להיות שבהתחלה יצליח, הזרע ייקלט בביצית אבל מחקר חדש מגלה שקרוב לוודאי תפילי את העובר. "תקשיב טיפשון" היא קטעה את ההסבר שלי, "שנה שעברה אמרתי שאני רוצה ממך אהבה וקיבלתי ממך אהבה שכל אישה רק יכולה לפנטז וכל מה שאתה מציע לי זה ילד, אתה יודע מה אני רוצה, עוד אהבה, עוד אהבה ממך. אני החלטתי, לא רוצה ילדים, לא ממך ולא מאף אחד אחר."

השעתיים בחניון נגמרו, השומר הזדרז להחזיר את כל הרכבים ואנחנו המשכנו לטייל בשדרה. למזלי בשעות האלו של היממה בשדרה מתהלכים רק זוגות אוהבים צעירים ובוסריים, חסרי בית, צעירים משועממים ואנשים בודדים עם סודות, לא מתהלכים בה ילדים, אך בקרוב, השעות הקטנות של הלילה יהפכו לשעות הגדולות של היום ובאותו מקום שנעמה ואני צועדים יצעדו ילדים. בכל פעם שאני רואה ילדים מתנפץ לי הלב לרסיסי רסיסים, כאלו שאי אפשר למצוא ולאסוף מייד. נעמה תמיד הייתה מאחה את הרסיסים ומחזירה לי את הלב לקדמותו.

   "חבל שסגרו את בית הקפה, הוא היה מקום נחמד, כבר סיפרתי לך שנפגשתי בו עם 32 בחורות שונות ואת הייתה ה-33 סיפרתי?" היא לא ענתה לשאלה שכבר הייתה לה תשובה. "ילדים אני לא יכול להביא אבל הפגישה איתך לפני שנה הולידה אותי מחדש". אויש אל תפסיק לדבר ככה בחיים היא אמרה. איפשהו בתוכי אני מצטער על זה שידעתי עוד לפני שפגשתי אותך את הפרט הזה, היינו מגלים את זה רק אחרי שהיינו מתחתנים ומתבססים, היית חווה את הכאב הזה יחד איתי, חוסר היכולת הזאת הייתה משותף לשנינו. אני אוהב אותך נעמה. גם אני אותך השיבה.

למחרת קמתי מסיוט, הזעתי וגופי רעד, חשתי שמשהו נעתק מגופי ורוצה לרדת ממנו, לברוח לארץ זרה. נעמה החזיקה אותי. לא זכרתי ממנו כלום אבל נעמה התעקשה שאזכר בו. היא ליטפה את תלתליי והרגיעה במעט את נפשי הסוערת. היינו ערומים אחרי סקס ומזיעים כמו בסצינה קלישאתית של סרט זול, נשכבנו על הגב מביטים בתקרה שהלכה והתרחקה מאיתנו, מנוף של חברת בנייה הרימה אותה ומהחור שנפער נראו שמיים בהירים נטולי עננים, שמיים של יום לטיולים. יללת תינוק חתכה את האווירה והשתיקה את רעש המנוף. אמרתי לך שזו התינוקת שלנו והיא בטח רעבה, לכי אליה תאכילי אותה ואת המשכת להתעקש שאין לנו תינוקת. גשי אליה!! הגברתי את קולי, צעקתי עלייך. זאת התינוקת שלנו ואת צריכה לטפל בה. אם יש לנו תינוקת אז איך קוראים לה, מה השם שלה, שאלת אותי, מה השם שלה מה השם שלה מה השם שלה??!, חזרה והתהדהדה בחדר נטול התקרה השאלה ואז כאמור התעוררתי.

ביום ההולדת של נעמה הצעתי לה נישואין ומלבד הטבעת וכל הטקסיות המקובלת של המעמד הזה, ביקשתי מנעמה שתתחייב לנסות יחד איתי להביא ילד או ילדה לעולם. "אני לא רוצה ילדים" צעקה עליי, "לא רוצה מתי תבין את זה לא רוצה, אני רוצה אותך, אני שונאת ילדים שונאת אותם. כן לנישואין לא לילדים,עכשיו תחליט אתה" אמרה ועזבה אותי לבד ומבולבל.

מאז אותו היום נעלמה נעמה, היא לא עזבה את הבית, אבל היא ברחה למקום אחר ואף אחד לא רוצה לספר לי לאן. חבריה נשבו בשבועתה והוריה לא שיתפו פעולה. לא עונה לטלפונים, לסמסים, למיילים – כלום. כמעט שבועיים לא ראיתיה. הפסקתי ללכת לעבודה, לעשות את כל הדברים שבשגרת היום יום הרגילים. במקום לתכנן את החתונה אני מתכנן את החיפוש שלי אחר נעמה. שכרתי שירותים של חוקר פרטי שלקח ממני את כל הפרטים האפשריים וביקש ממני לבטוח בו ותוך כמה ימים יגלה היכן נעלמה נעמה. "המקרה הזה מוזר אבל תיק – תק אני פותר לך אותו". החוקר הפרטי המנוסה לא הצליח להרגיע את מנוחתי. מרוב מחשבות הפסקתי גם לחפש.

בסופו של דבר המחשבות הובילו אותי ל"מקום שלנו" לחניון שהיה פעם בית הקפה ברחוב בלפור. גיליתי שהחניון כבר לא קיים והשטח סגור בגדרות. עליהם מתנוססים שלטים של פרויקט הנדל"ן החדש בעיר. דירה אחת נשארה למכירה ועוד במחיר מציאה. למה בניין דירות?! למה בעיר הזאת לא נותנים כבוד למקומות שהיו בטח חלק מנופי ילדות של רבים, למה צריך לחדש כל הזמן? שאלתי את עצמי בזעם. הצצתי מבעד לגדרות והבחנתי ביסודות הבניין, עוד לא הגיעו לקומה הראשונה ויש להם 38 קומות לבנות. הם יכולים לבנות את זה תוך כמה חודשים עד שנה חשבתי לעצמי. רציתי לקנות את הדירה שנותרה אבל נעמה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה הזאת שהייתה פעם בית קפה קטן ברחוב בלפור שהפך לחניון שנהייה פרויקט הנדל"ן החדשני בעיר.

חודש עבר מאז שנעמה נעלמה. חוקר הפרטי אמר לי שהיא בחו"ל והיא נראתה לאחרונה בברזיל "מחפשת את עצמה", התבדח איתי החוקר.. מה עוד? שאלתי בתקיפות. הוא חייך ואמר שהיא שילמה יותר. פיטרתי אותו. סודה של נעמה התגלה לי, אבל עדיין חסרים בו הפרטים להשלמת כל התמונה. האם היא מאותם האנשים האלו שנוסעים לחפש את עצמם אחרי משברים. פתאום לא הכרתי עוד את נעמה, אהבת חיי. החלטתי לקנות את הדירה שנותרה בפרויקט הנדל"ן החדשני והלכתי לשם כל לילה לראות כיצד מתקדמת הבנייה וגם בעיקר לחכות לנעמה שתחזור.

בין המתנה להמתנה, מצאתי את עצמי מטייל ברחובות העיר המשתנים, הבניינים נראים לי בעיני רוחי כמאוכזבים מפרנסיה של העיר, אך עדיין פועמת בהם התקווה כי גרים בתוכם אנשים טובים בעלי חלומות, רוחם חזקה כשם שעצי השדרה מושרשים היטב בקרקע ולא יעקרו. לא חיפשתי את נעמה כי היא בברזיל ואני בתל אביב, חיפשתיה בדמיוני והיא בקרנבל ובחופים בבגד ים בקיני מנקרת את עיני כל המתבוננים ולאחר מכן, היא ביערות הגשם שטופת זיעה. לא חיפשתי את נעמה, חיפשתי משהו שיזין את החומר ממנו עשויה אהבה, שיעשיר וישבח אותו. ואז בקעה מוזיקה חשבתי שהיא מגיעה מאחת הדירות, שברי צלילים שבו אותי, זיהיתי את המנגינה, אך לא את שמו של השיר, חיפשתי בחלונות, מתהלך כמאהב חצרוני, את מקורה של המוזיקה.

היא בקעה מתוך מכונית מדגם ישן, מתבלה וחלוד, ניגשתי אליה ולהפתעתי גילית שלא היה איש בתוכה, המנוע היה דלוק, המפתחות בסוויצ' והאורות דולקים, השיר שנשמע מתוך האוטו התחלף באחר מוכר עוד יותר. תהיתי מי הבעלים של הרכב הנטוש כאן, האם גנבים השאירו אותו כאן כי הבחינו בי? בריצה הגיח בחור צעיר שערו גלי וארוך אסוף לאחור ובידו אוחז חבילות של עיתונים. זיהיתי אותו והוא אותי, אך בדממה החלטנו שאנחנו לא מכירים אחד את השני בשעות האלו הראשונות של היום. "אנחנו מצפים לילד נוסף, חייב לעשות השלמת הכנסה" הסביר. "למה אתה משאיר את המכונית ככה, יגנבו אותה?", שאלתי אותו. אל תדאג לי לא יגנבו את המכונית הזאת. ונכנס אליה בחזרה במהירות ונסע.

בחצות של אותו היום, חיכה לי במייל מכתב מנעמה, תוכנו היה לקוני: " כמו שכבר הבנת, אני בברזיל. מצאתי לנו ילדה והיא חמודה. מתגעגעת נורא, נעמה" המייל הכיל בתוכו קובץ תמונה כשפתחתי אותו גיליתי תינוקת שחורה בערך בת שנה עם שיער מקורזל ושני שיניים קדמיות מחייכת את החיוך הזה של תינוקות, התמים והשובה, אך למעשה ריק מתוכן. יחד עם התמונה צורף מסמך שהייתי צריך לאשר את אימוץ הילדה, לחתום ולפקסס את זה לנעמה בברזיל שתשלים את כל הסידורים. בקרוב תהייה לי ילדה חשבתי לעצמי בעודי נשען לאחור, מחכה שהמדפסת תסיים לקרטע ותוציא לי את הקבצים המצורפים.

התקשיתי לחתום על המסמך המצורף, נאבק בחלום הגדול ביותר שלי שככל הנראה הולך ומתגשם, אמנם בדרך אחרת ולא מקובלת, אבל יכול מאד להיות שיהיה לי בן – ילדה מברזיל. מבטי התמגנט לתמונה של התינוקת הברזילאית שחורת העור. נעמה שלחה לי סמס שדרש ממני להזדרז לחתום כי זוג הורים משוודיה חפץ בילדה המתוקה. רציתי לענות לה בחזרה שאני עוד חושב על זה אבל ידעתי שזה ירגיז אותה, השהיתי את תשובתי, כי בעצם לא הייתה לי אחת כזאת.

חזרתי לרחוב בלפור שבו היה פעם בית קפה שהפך לחנייה ועכשיו הוא פרויקט נדל"ן יוקרתי, למקום שלי ושל נעמה. עברו שעתיים מאז אותו סמס אני בטוח שהיא מבינה מה עובר עליי בשעות הללו שכאילו דוחקות בי ודוחפות אותי מבלי דעת כמו פרפר אל האור, כמו אורפאוס לשאול. הבטתי בדירה הנבנית לה וכבר אפשר לזהות את החדרים ולתכנן מה יהיה בכל חדר וחדר.

לא חזרתי לישון, הפחד שמא הסיוט של התינוקת הצורחת ובוכה ללא הפסק יחזור לבקר אותי, אין לי על מי לגעור חשבתי לעצמי המשכתי לעמוד מול הבניין והשקט השתלט עלי כמו שקיוויתי. הדממה מנתקת אותך מכל אחריות, מכל משמעות או תובנה ובטח מהשאלות שאין להם תשובות. פיללתי שהדממה תישאר כמה שיותר. לא תמיד אבל לפחות ליומיים הקרובים והדממה כמו הדממה, לא בוגדת במיתוס שלה עצמה, מתפוגגת באור הראשון של היום.

 "קניתי לנו בית" סיסמתי חזרה לנעמה, בתשובה מתחמקת ועכשיו אני מחכה לה שתגיב בחזרה. כבר האיר היום בתל אביב ,השדרה סופגת את ריחות המכבסות, המאפיות, אלכוהול וזיעת ההומלסים. היה יום שבת, התיישבתי על ספסל ואט אט התמלאה השדרה בילדים ובהורים מודאגים ומאושרים כאחד. אני כמוהם עכשיו, רק שהילדה שלי מקופלת לארבע רבעים בכיס האחורי. חבל שאין טכנולוגיה כזאת שיכולה לשגר לי את נעמה לכאן במהירות האור, שבפחות משנייה תשב לידי תכריח אותי להוציא את התמונה המקופלת, נביט בה יחד ונחליט ואחרי שנייה היא תשוב לברזיל לסיים את כל ההליכים.

*

כדרכם של חתן וכלה, נכנסו לדירה החדשה, הבית הראשון שלנו, אחוזי התרגשות וקורנים מאושר. עוד לפני שהספקנו לעשות משהו סקרנו יחד את תכולתו והדמיונות שלנו שוחחו אחד עם השנייה מבלי שהיו צריכים את הכלים המקובלים של שיחה. במהרה מצאנו את עצמינו מביטים על אותה התמונה שבמרכזה ילדה ברזילאית חייכנית עם עיניים שחורות וגדולות, שער מקורזל הגולש על כתפיה התמות, שעונה לאחור על עץ זקן, ידיה נוגעות בו ומחבקות אותו, לבושה בשמלה פרחונית קיצית וקלילה. נעמה התרחקה ממני לרגע, כאילו ירדה מהבמה ונתנה לי את הכבוד להביט עוד בתמונה. משכתי אותה אליי בחזרה. כל חיי הייתי בן אדם בריא, עד שגילית שלא אוכל להביא ילדים. קיבלתי החלטות רבות ומעולם לא הייתי שלם עם ההחלטה הזאת – לא להביא ילדים לעולם.

© כל הזכויות שמורות לאלפרד כהן

מודעות פרסומת