פוסט 83 – פרק אחרון

הפוסט האחרון

היה שלום הבלוג הסנטימנטלי

זה לא המוות בטרם עת של דיוויד בואי שהביא אותי להחלטה הזאת, גם לא ההשוואה האנושית שנהוג לעשות עם אמנים בסדר גודל שכזה; בגיל 35 הוא הוציא 14 אלבומים ושיחק ב-4 סרטים, החליף כמה זהויות ונכנס לפנתאון של המוזיקה ואני מה בסך הכל הספקתי לעשות ב-35 שנות קיומי? עדיף לא לפרט. אבל כאמור זה לא מה שגרם לי להכריע שזהו הפוסט האחרון בבלוג הזה ואולי הפוסט האחרון שאכתוב בבלוג עצמאי. אבל בכל זאת – דיוויד בואי מת.

נדב אפל, חבר ומכר ובעל טעם מוזיקלי משובח ביותר, ניתח בקצרה בפייסבוק מה היה דיוויד בואי למוזיקה ומה הייתה הגישה שלו; "דיוויד בואי היה אחד השרידים האחרונים של העידן הקלאסי ואולי הנאיבי יותר של הרוק, עידן שבו דחף מסחרי-פופוליסטי לא נתפס בהכרח כמנוגד ליצירתה של מוזיקה מוזרה או יוצאת דופן" כן דיוויד בואי רצה להגיע ולגעת בכולם ועם זאת ליצור מוזיקה שונה ומוזרה, אחרת ומאתגרת. וכך גם אני בבלוג הזה או בשירים שאני כותב או בכל דבר שאני יוצר, רוצה להגיע ולגעת בכמה שיותר אנשים בדרגת פופליזם וכשזה לא קורה, לא נותר לי אלא להודות בכישלון שלי.

הבלוג הזה הוקם במרץ 2012 והוא מעין בלוג המשך לבלוג קודם שלי "מלווה מלכה" אבל בלי האלמנטים היהודיים והרילגיוזיים שבו (הייתי במשבר גיל ה-30). בהתחלה חשבתי שזה יהיה בלוג שבו אכתוב לעומק ולא לעומק את כל מה שמעניין אותי, ספרות, טלוויזיה ובראש ומעל הכל –  המוזיקה. פרסמתי ביקורת טלוויזיה, רשמים על ספרים, ראיונות עם מוזיקאים וביקורות על אלבומים ואז במהרה הוא הפך להיות מעין יומן חודשי המתאר את התחושות שלי על מוזיקה מהיבטים פילוסופיים, פסיכולגיים, סוציולוגיים ובנוסף ניסיתי להפגיש את המוזיקה עם אומניות אחרות הפלסטית, הספרותית והקולנעית ותמיד סיימתי עם מיקסטייפ.

בכל חודש ב – 27 לכל חודש(לפעמים יום לפני, לפעמים יום אחרי) העליתי פוסט, היו חודשים שכתבתי בשקיקה ובהתרגשות והיו חודשים שרק יומיים לפני המועד ידעתי על מה אני כותב. היה לי דד ליין פנימי, ידעתי שלא משנה מה אפרסם פוסט. בראייה לאחור היו טקסטים טובים יותר וטובים פחות, אפילו די מביכים ואני אגזים (אני אוהב להגזים, אדבר על כך בהמשך) אפילו גרועים, אבל כתבתי וכתבתי וכתבתי. באופן די מוזר הפוסט הכי פופלרי של הבלוג הזה הוא פוסט 17 רשמים שלי על הספר "הארנבת עם עיני הענבר" של אדמונד דה ואל ובנוסף פרסמתי בו טיוטה ראשונית של השיר הכי מפורסם שלי ככל הנראה "אסיקס כחולות" הלהיט שלי. כל מי שמחפש בגוגל "חפץ שמאפיין אותי" מגיע לפוסט ההוא.

בחזרה לתחושות הכישלון, בימיו בראשונים של הבלוג קראו אותו מספר נאה של אנשים, נרשמו אליו לעדכונים ועם הזמן מספר הכניסות לבלוג הלך ופחת וזה הביך אותי. בכל חודש בתקופה האחרונה לכתוב ולהרכיב אוסף מוזיקלי לכל כך מעט אנשים, בנוסף לזה גם התמעטו הפידבקים (וואו איזה יפה כתבת או להפך וכד'), הרגשתי שאני כותב לעצמי, מגירה וירטואלית חשופה ואני כל כך רוצה שיקראו אותי. אני אלפרד כהן רוצה להיות מפורסם ופופלרי אבל לא כוכב אינסטנט, אלא משהו איכותי שישאר, שיעורר מחלוקת, שיזעזע, ירגש וישפיע.

david bowie alfred cohen

אני לא דיוויד בואי, אני גם לא רוצה להיות, אבל אני כן רואה את עצמי חושב כמוהו, חוקר כמוהו, חושק באהבת הקהל כמוהו, חושב שככה אמן צריך לחשוב – להגיע ולגעת בכמה שיותר אנשים. זה מה שהוא לימד אותי במוזיקה שלו אם הנסיונית ואם הפופית. לא, זה לא המוות שלו שגרם לי להפסיק לכתוב לבלוג הזה, זה המוות של ההשפעה שלי על אחרים ואולי אני מגזים, כי יש לי נטייה להגזים, אני חושב כמו כוכב פופ, אז אני מגזים ככה.

היה שלום הבלוג הסנטימנטלי, בעצם הייתי צריך לקרוא לך "הבלוג אָ-סנטימנטלי" הצתה מאד מאוחרת שלי. איך בעצם נפרדים מבלוג, אם זה היה יומן בתוך מגירה אז הייתי מאפסן אותו בארון אחר וזורק למגירה, אבל בלוג נשאר כאן לנצח. גוגל ידע מה לעשות איתך בלוג יקר ואהוב שלי, אזכור אותך לנצח, מידי פעם אפילו אקפוץ להציץ, אפילו אחרים עוד יקראו את פוסט 17, לא תשאר לבד. שלום הבלוג הסנטימנטלי.

אלפרד כהן

מודעות פרסומת

פוסט 81

מאה קלישאות

מצעד האינדי פופ הגדול 2015

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב למטה או כאן

אנחנו חיים בתקופה שהמהפכה האמיתית לא נמצאת במהפכה עצמה, המהפכה האמיתית היא ה-לא המהפכה. מכיוון שה-לא מהפכה היא המהפכה האמיתית אין בעצם חדשנות. לא כך לימדו אותי, לא כך חינכתי את עצמי ולכן מאד קשה לי עם התקופה הזאת שסותרת את כל מה שאני מאמין בו. לכן מצאתי את עצמי בשנים האחרונות מאד סובל כשאני מקשיב למוזיקה.

בשנת 2015 החלטתי להפסיק להתהפך והפסקתי לחפש את החדשנות ופשוט להקשיב. די מאסתי באכזבות של השנים האחרונות, ולכן דחיתי מעליי את כל הדחפים לחפש את החדשנות. השנה אמרתי לעצמי שאקשיב למוזיקה בצורה הפשוטה ביותר, הקשבה נטולת רבדים ומבוססת רגש והרשיתי לעצמי להתלהב מכל לחן קליט, מילים מצמררות או משפטים קלישאתיים, מצידי שיהיו מאה קלישאות בשיר אחד. הקשבתי למוזיקה מבלי לבקש ממנה "תחדשי לי" "תעשי מהפכה" זה עדין קשה לי ואני בסוג של תהליך, אבל כן השנה נהניתי הרבה יותר מוזיקה מהשנים הקודמות.

גם האינדי פופ שלשמו התכנסנו כאן, נמצא בתהליך והוא שונה מההגדרות הראשוניות שלו שהוגדרו אי שם בסוף שנות השבעים יחד עם הPאנק והפוסט Pאנק, הוא אמנם שומר על העקרונות שלו; עשייה עצמאית, הרמוני ומתוק יותר ופחות מסחרי מהפופ המיינסטרימי.  האינדי פופ של ימינו שואב לתוכו אלמנטים רבים מכל הז'אנרים הקיימים, הוא סופג לתוכו את כל המאפיינים השונים, הוא אקלקטי יותר. שיר אינדי פופ אחד הוא בעצם כמה וכמה שירים וכיון שכל יצירה מוזיקלית היום מאופיינת כך קשה מאד להגיד אינדי פופ ומצד שני הוא מאד מאד פופלרי.

ההבדל הוא שהאינדי פופ של ימינו לא מפחד מקלישאות ומשתמש בהם לרוב, אמברטו אקו סיים מאמר שלו על הסרט קזבלנקה כך: "שתי קלישאות מעוררות בנו גיחוך. מאה קלישאות נוגעות ללבנו, כי אנו חשים שהקלישאות מנהלות דיון בינן לבין עצמן וחוגגות את המפגש המחודש ביניהן. כפי שכאב עשוי לעורר הנאה, וסטייה עשויה להניב אנרגיה מיסטית, כך שיאה של הבנאליות עשוי לחשוף בפנינו שמץ מן הנעלה"
המשפטים האלו מגדירים בעיניי יותר מהכל את האינדי פופ של ימינו.
מצעד האינדי פופ הגדול 2015 - הבלוג הסנטימנטלי של אלפרד כהן

 קבלו את מצעד  ה-30 הגדול באינדי פופ  של הבלוג הסנטימנטלי!

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב למטה או כאן

מקום 30  Beirut – No No No

זאק קונדון הלא הוא "בירות" כבר נמצא בשטח כמה שנים טובות, ב2006-7 הוא סחרר אותי בשילוב הקברטי פופי שלו, לחנים קליטים וטקסטים חמודים. השנה  הוא הוציא אלבום לאחר שהתגרש מאשתו, אולי הוא היה צריך לחכות עם האלבום הזה עוד קצת, לשכוח מהרגש ולתת לו לדעוך כמאמר המשורר ואזלהמציא דברים חדשים. התוצאה: הוא די חוזר על עצמו ורק בשיר הזה הוא מגיע לרמות  המאפיינות אותו; פופ קברט עם טקסט קיומי ותוהה. החצוצרה שהיא הכלי הבולט בשירים שלו נמצאת שם לשחרר אותו קצת.

מקום 29 Beach House – Space Song

גם ביצ' האוס מתנגנים אצלי כמה שנים טובות וללא ספק אחת מלהקות הדרים פופ הטובות שיש אולי אפשר להגיד הטובה ביותר. האינטלגנטית והמרגשת ביותר ללא ספק. השנה הם הוציאו שני אלבומים שמוכחים עד כמה הם מנוסים, מעמדם בסצנת האלטרנטיב איתן ומעריכים אותם בכל מקום, למרות שתמיד יהיו כאלו שיטענו שהם מעצבנים. זהו שיר ביצ' האוסי טיפוסי, טקסט מרגש עם רפרור קטן לטקסט של סקוט פיצ'גרלד ואורגן מהפנט וממכר שעולה על כל השירים שהוציאו השנה.

מקום  28 Everything Everything – Spring / Sun / Winter / Dread

אחד מהדברים שיכולים אולי לייחד אינדי פופ מפופ למשל הוא דיסוננס בין המוזיקה לטקסטים וככה דואגים להסביר חברי להקת Everything Everything בשיר הזה; המלודיה מאד שמחה וחיובית לעומת המילים המעט קשות, מורכבות ומסובכות. דיסוננס שגורם לך אולי לא להקשיב למילים, להתעלם מהן ולזרום עם הקצב, אבל גם ההפך הוא הנכון להקשיב למילים, יותר מכך לקרוא אותם כמו שירה וברקע מזדמזמת לה מנגינה. ברוב המקרים השנה פשוט הקשבתי למוזיקה ופחות ניסיתי להבין על מה שרים. בכל מקרה, מדובר בשיר מעולה.

מקום 27 ?Farao – Are You Real

קרי יאנסון הנורווגית הוציאה את אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר של השנה, כשהיא מנגנת על כל הכלים באלבום מאורגן ועד כלי הקשה ונשיפה, מה ששבה אותי, זה השילוב של הפשטות עם מורכבות ווקלית. בשיר הזה היא שואלת "האם אתה אמיתי?" וזהו אין יותר טקסט ומביאה לידי ביטוי את היכולות המוזיקליות שלה, את השאלה היא שואלת בכל מיני טונים בלחן קליט ובהפקה מגוונת. האלבום מאד רבגוני ועשיר ועם זאת בוסרי, יכול מאד להיות שתתפתח פה מפלצת אינדי חדשה. אחד היפים של השנה.

מקום 26 Only Real – Can't Get Happy

נייל גלווין מגיע אלינו מלונדון, אחת מבירות המוזיקה הנצחיות. מקום היוצר אין ספור השפעות ורק צריך להקשיב, הייתי אומר שניל מאד מקשיב, הגשה קצת היפ הופית על גבול הגריים של מייק סקינר מהסטריטיס וההגשה ההעייפה משהו של ארצ'י מרשל הג'ינג'י(King Krule) הבריטי מצד אחד ובק של שנות התשעים מצד שני,  אבל הרבה יותר רך ומלודי, זאת אומרת יותר פופי, אבל לא פופי שמח, אלא מצוברח, מיואש ועייף וכשהפופ הופך לכזה הוא יוצר תחושה של ניכור קל ואפילו מעט זלזול והתנשאות וזה גם סוג של פופ שאני אוהב והשנה את Only Real במיוחד.

מקום 25 Ellie Goulding – Don't Need Nobody

בשנה שעברה הייתה זאת טיילור סוויפט שגרמה לי להיות מעט מחובר לעולם הפופ למיינסטרים, אני יודע שזה אולי נשמע מתנשא אבל אין לי מושג מה קורה שם בשדות המיינסטרים, אני רק יודע שאדל הוציאה השנה אלבום חדש(מי זאת לעזאזל אדל?). אלי גולדינג, חברה טובה מאד של טיילור סוויפט(לפי הויקפדיה שלה) גרמה לי לרקוד כמו הייתי מתבגר. אהבתי את כל האלבום. פשוט פופ טהור וטוב, לא מתחכם או מתיימר ובעיקר ככה אני חושב מאד מודע לעצמו, שזה אחד מהחסרונות הכי גדולים של כוכבי פופ בימינו – חוסר מודעות עצמית, לא כך אצל אלי גולדינדג.

מקום 24 Tama Impala – The Moment

בשנים האחרונות הנאו-פסיכדליה מאמץ לעצמו אלמנטים פופיים יותר ויותר ובמיוחד בשדות האקלטיים האלו של האינדי, Tama Impala האוסטרלים עושים את זה הכי טוב אולי. השיר הזה שזכה אצלי לאינספור השמעות בשבועות מסויימים השנה, הוא הכי אינדיפופי שיש וכמעט לא מזהים פסיכדליה אבל זה שם ב-DNA של הלהקה וזה מורגש. לדעתי המהלך הזה מבורך והחיבור בין שני הז'אנרים מרענן ומחדש אותם.

מקום 23 BC Camplight – Just Because I Love You

בלדה פופ מתקתקה מרירה בארוקית בנוסח שנות ה-60. השיר הזה יצא אי שם בתחילת השנה ויצא שאני חוזר אליו די הרבה, בעיקר בלילות ובעיקר בגלל המשפט "רק בגלל שאני אוהב אותך, זה לא אומר שאני אוהב אותך" מה זה אומר? אין לי מושג, אפשר כמובן להתפלסף, אבל דווקא כאן התכוון המשורר להשאיר את זה סתום ולעשות פארודיה בשנקל על משפטי אהבה סכריניים של שירי פופ מאותה תקופה.

מקום 22 San Cisco – Just For A Minute

רביעיית אינדי פופ מאוסטרליה, קיימים כבר מ-2009 נשמע כי מאד מושפעים מדאפט פאנק, לפחות בשיר הזה ששמעתי מלא פעמים השנה. במשך יותר משתי דקות הקצב אחיד ומונוטוני, מתקתק פועם בקצב איטי של פעימות הלב ואז מגיע גיטרה חשמלית ומעוותת במעט את הכל, לא משתלטת על המודוס הכללי של השיר, אבל הנוכחות שלה מורגשת והופכת את זה לאחד משירי האינדי פופ של השנה שלי.

מקום 21 Christopher Owens – I Love You Like I Do

השיר היחיד שכאיסטופר אוונס לא שר באלבום שלו עצמו והוא אחד מהשירים הכי מקסימים ששמעתי השנה. כריסטופר אוונס מספר כי את השיר הוא כתב לעצמו ורוצה שישירו לו אותו ולכן נתן לזמרת אחרת לשיר אותו. מאד קשה לכתוב או ליצור בשביל עצמך, מסיבות של צניעות בעיקר ועל אף שזהו לא מהלך שמצביע על אדם עניו ונחבא אל הכלים, אני מכבד מאד את המהלך הזה רק בגלל שיצא שיר ממכר שאפשר לשיר לבד מול המקלחת, מול המראה ולאישה שאתה אוהב שוב ושוב ושוב.

מקום 20 The Mynabirds – Shake Your Head Yes

זה מתחיל  מינימליסטי עם זמרת שיש לה קול חצי עייף וחצי שאומר "אני יודעת מה אני רוצה מעצמי אבל אין לי כח לכלום"   אחר כך בחצי השני של השיר ההפקה מורגשת יותר ונוספים עוד כלים אבל זה לא גורע אלא להפך הופך את השיר הקטן והפשוט הזה למורכב יחסית לשיר פופ כמובן והכי חשוב יש זמזום ממכר; טאם טאם דאם טאם דאם, שזה לא פשוט בכלל ליצור והכרחי מאד בשירי פופ.

מקום 19 Silicon – Personal Computer

אפשר לאפיין את 'סיליקון' הפרויקט של קודי נילסון(האח של רובי נילסון מ-Unknown Mortal Orchestra) כפרוייקט אלקטרוני-גרובי עם נגיעות של Fאנק, אבל יותר מהכל הוא פרוייקט אינדיפופ מבריק בעיקר (אבל לא רק) בגלל הנושאים של השירים שמתעסקים במערכות יחסים בינו לבינה, בינו לבין עצמו בעידן הדיגיטלי, העתידני של המחשבים. לכאורה נושא שחוק להתעסק בו, אבל רובי נילסון עושה כאן מהלך של הפוך על הפוך וטוען שאפשר עוד להתעסק בנושאים האלו ולאורך כל האלבום הוא עושה את זה בהצלחה ממכרת. personal computer הוא מהבולטים באלבום.

מקום 18 The Memories – Love to Break Your Heart

אחד הדברים שמבדיל שיר אינדי פופ לפופ הוא בצורה שבה הוא מוגש, בדרך כלל באירוניות ובמודעות עצמית לפעמים בזלזול ולפעמים צריך ליצור ניגודים בין טקסטים מטופשים וקלישאתיים לשירה עייפה עם קולות נמוכים ולא אופיניים. "הזיכרונות" זה פרויקט צד של חבר'ה שאוספים קלטות טייפ מכל מיני סוגים מוזיקה ודיבורים חסרי תכלית וזה מאד ניכר במוזיקה שלהם, הם משלבים את האופי בסאונד של קלטות טייפ עם הרעיונות של מוזיקת אינדי פופ. למען ההגינות השיר הזה יצא בדצמבר 2014 אבל הוא ליווה אותי ב2015.

מקום 17 The School – He's Gonna Break Your Heart One Day

עם השפעות נכונות(מגנטיק פילדס) וקול נשי רך במיוחד גיטרות מעט שוגייזיות, זה כל מה שלהקת אינדי פופ, צריכה ויש את זה בהחלט ל-The School מה שכן חסר לה זה האלמנט הזה החשוב שנקרא "הזרה" הם לא ממש מיוחדים ושונים מהרכבים ואמנים אחרים, אבל עושים את זה בצורה מגניבה וחיננית והשיר הזה במיוחד.

מקום 16 Mac DeMarco – Just To Put Me Down

כבר שנים אני מחפש מישהו חדש להעריץ, מישהו עכשווי מהעשור הנוכחי, שנולד בסוף שנות השמונים, שנות התשעים ולא כך כך הולך לי עם זה אבל מק דימארקו הכי קרוב לזה, הוא מגניב ושובב וכותב שירים מבריקים. הוא כמו מוריסי אבל עם הרבה יותר שובבות ופחות פלצנות. השנה ראיתי אותו בפסטיבל פרימוורה בברצלונה וזה ריגש אותי כך כל שהקהל שר איתו את המילים של השירים, אליל נוער ממש! אני הכי קרוב להעריץ אותו, אקשיב לכל דבר  שלו שייצא(בי סייד, דמו וכד') והשיר הזה לדעתי הכי טוב שיצא לו השנה.

מקום 15 (Jamie xx – Stranger in a Room (ft. Oliver Sim

כשג'יימי אקס אקס הוציא עם The xx ב-2009 את אלבום הבכורה שלהם. הוא נשמע הכי חדשני שיש ויחד עם ג'ימס בלייק(מהצד של הסול) הנהיגו את הצליל המונטוני-רפטטיבי-מינמליסטי. כולם רצו לעבוד איתו, הוא הכוכב החדש של הסצינה והשנה הוא סוף סוף הוציא אלבום משלו והוא כל כך טוב, ממשיך את אותו קו של להקת האם שלו אבל מלביש עליו עוד רבדים מוזיקליים ועיבודים עשירים יותר, זה הכי קרוב לthe xx ולכן השיר האהוב עליי מהאלבום.

מקום 14 The Danger Boys – Special Girl

כשאתה באינדיפופ אתה למעשה שם קצוץ על כל חוקי הז'אנר, אם להיות כנים כולם היום שמים זין על החוקים וכל אחד יכול לשלב בשירי של שלוש דקות כמה וכמה ז'אנרים. כמו במקרה הזה של ההרכב האמריקאי הצעיר והפוחז הזה, החולשה שלהם שהם מעט מנסים להיות מגניבים ברוב המקרים זה מצליח להם, במיוחד בשיר הזה; גיטרות ואורגן אייטיזי שקופץ פה ושם ומקצב פיפטיזי שנותן את הטון לכל אורכו של השיר. כאמור מלא צלילים וחיות מטורפת.

מקום 13 Hot Chip – Easy To Get

הוט צ'יפ היא אחת משתי הלהקות שאני הכי אוהב בעולם(הראשונה היא פרנץ פרדיננד ונציגות שלה תגיע בהמשך) מאד קשה לתייג אותם כיוצרי אינדיפופ, הם יותר אמני אלקטורניקה, דאנס, Fאנק לבן ואפילו קצת סול. (קצת כמו פרינס בגישה שלהם למוזיקה)  אבל בנוסף לאינטלגנטציה הנשפכת מהקלידים שלהם, הם יצרני להיטים, בכל אלבום שלהם אפשר לשמוע כזה, אפשר לקבוע שיש להם אוזן לפזמונים קליטים וממכרים. אהבתי את השיר הזה במיוחד בגלל האזכורים לדאנס של שנות ה-90 ההאוס המאוחר יותר, ההאוס האירופאי היותר פופי באופיו. תקופה שנמצאת כרגע מאד באופנה וזה מגניב שכך.

מקום 12 Satellite Stories – Round and Round

השיר הזה שמגיע אלינו היישר מפינלנד תמיד מזכיר לי שיר של גלוריה אסטפן משנות ה-80 אני לא יודע בדיוק איזה, לא ממש רוצה לדעת ויכול להיות שאני טועה בכלל וזה לא שיר שלה, זה לא משנה כל כך. האווירה זה מה שחשוב בשיר הזה ולפעמים זה כל מה שצריך, משהו נוסטלגי שירחף מעליך, ניחוחות של פעם שלא יעלו שום זיכרון, טראומה או אירוע מכונן. שיר קטן שלוקח אותך במכונת זמן ועושה לך טוב על הנשמה.

מקום 11 Tobias Jesso Jr. – Bad Words

לטוביאס ג'סו ג'וניור מוונקובר מקנדה יש קול עדין-עדין ויחד עם הפסנתר בהקלטה מלוכלכת, אתה מתקרב הכי צמוד שאפשר למילים של השיר, לתחושה שהוא מעניק, לעצב ולגעגוע בעיקר לחרטה. המילים עצמן קלישאתיות אפילו החרוזים לא מבריקים במיוחד, אך כאמור טוביאס עושה את השיר הקטן והשקט הזה למצמרר ולרוב גורם לי להזכר בסיטאציות דומות ולהזדהות כמובן. בדקה 3:27 של השיר מגיע השיא; ספק כחכוך בגרון של טוביאס, כמעט נחנק מרגש האהבה הקשה, ספק כיוון של אמצעי ההקלטה(ברור שזה כחכוך בגרון, אבל נוצר ספק קל) המבוכה שבתוך השיר הופכת אותו ליותר משיר פופ רגיל.

מקום 10 Molly Nilsson – Bunny Club

בעשור הראשון של המאה ה-21 שוודיה הייתה מעצמת אינדי פופ העולמית שמות כמו ינס ליקמן, פיטר ביורן וג'ון ודה נייף, השפיעו על כל יוצר אינדי פופ בעולם. אבל הם התבגרו ודור התחלף, דור שכנראה פחות הקשיב לאבבא בילדותו. מולי נילסון התגלתה לעולם עם ההמנון Hey Moon ונשארה ככל הנראה לבד לייצג את האינדי פופ השוודי בעשור הנוכחי. האלבום שהוציאה השנה הוא מצוין והכי שלם שלה וממשיך באותו קו של מלודיות קליטות מתקתקות חינניות על גבול הסכריניות והפקה דלה. השיר הזה הוא דוגמא מעלפת מתוכו.

מקום 9 Grimes – Easily

אם מאק דימארקו הוא הזמר שאני הכי קרוב להעריץ, אז גריימס היא הכי הזמרת שאני הכי קרוב להעריץ. השיר Oblivion שיצא לו בשנת 2011 הוא כנראה שיר העשור שלי. אבל אנחנו מדברים על 2015 וגריימס הוציאה אלבום פופ כל כך מושלם בעיניי בגלל שהיא מצליחה ליצור מורכבות טקסטואלית והפקתית יחד, היא נותנת לך להרגיש שהיא עובדת עליך; אתה שומע שיר עכשיו שיר פופ "כן כן שיר פופ זה מה שאתה שומע, לא יכול להיות אתה אומר לעצמך" זה מה שהיא עושה. מורכבות אליטיסטית לצד רוח שטות שכונתית, ועם המון תעוזה. התנגשות שמאד אופיינית לז'אנר. זמרת האינדיפופ הכי גדולה של השנים האחרונות.

מקום 8 Soko – Peter Pen Syndrome

אני מאד אוהב את סטפני סוקולינסקי הצרפתייה פולנייה שחקנית הקולנוע והזמרת, אני פחות מכיר אותה מהסרטים שלה, יותר מכיר המוזיקה שלה. יש משהו מאד אינטליגנטי בטקסטים שהיא מתעסקת איתה, באירוניות ובעודף מודעות עצמית. השנה היא הוציאה את השיר הזה, ככל הנראה השיר שהכי הזדהיתי איתו, באופן די מוזר אני חייב לציין, זה לא שיר אהבה או שיר זיכרון, זה שיר שמספר על סינדרום פיטר פן על הצורך הזה להיות ילד כל הזמן ולא לגדול, לא להזדקן לא להשתייך לאסכולות מיושנות ולהשקפות סטגנציות באופיין. נכון אי אפשר להישאר ילד ולהתפתח כל הזמן, אבל מוזיקה טובה ומוזיקה חדשה ועדכנית תמיד תשאיר אותי הילד. מוזיקה היא פיטר פן בהרבה מובנים.

מקום 7 Chvrches – Keep You On My Side

אם אתה לוקח את האלבום הזה ושם אותו במכונת זמן ושולח אותו לשנות השמונים התשעים, העשור הראשון של שנות האלפיים הוא יהיה מעולה ויתקבל נהדר ויאהבו אותו כולם. קשה היה לי לבחור שיר מהאלבום החדש של Chvrches את כל השירים אני אוהב. נראה שבחרתי באופן את האקראי שיר למצעד האינדי פופ שלי. ככה זה מרגיש לי בחיי. זהו אלבום שמזקק לתוכו את כל הידע הפופי של ארבעת העשורים האחרונים ומוגש ברעננות עכשווית. תמיד יש אלבום או שיר שקשה מאד להסביר למה אוהבים אותו, האלבום הזאת הוא דוגמה מצויינת. באינדי פופ לפעמים לא צריכים הסברים.

מקום 6 Part Time – Honey Lips

נדמה לי שיש פחות גרסאות כיסוי, אמנים לא מבצעים שירים של אחרים, פעם זה היה מקובל יותר והיום מאיזושהי סיבה שאני לא ממש מבין, כבר פחות. אני הכי אוהב לגלות במקרה שאת השיר שאני הכי אוהב להקשיב לו הוא בעצם שיר של אמן דיסקו מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים המוקדמות – בוב צ'אנס שאת המקור לא מצאתי באף יוטיוב, אלא רק דגימות מהשיר מאיזה אתר שמוכר את האלבום שלו. Part Time להקת אינדיפופ המשלבת אלמנטים מלוכלכים מסצינת הלו-פיי עם סימפולים מסרטי אנימציה מטופשים של שנות השמונים עושים קאבר מושלם שהופך לאחד משירי השנה שלי כמובן ובכלל כל האלבום המגוון הזה ממש מומלץ.

מקום 5 Majical Cloudz – Silver Car Crash

אחד מהשירים הכי עצובים של השנה ושל התקופה האחרונה בכלל, מהשירים האלו שהם בעצם חרב שמכניסים לך לתוך הלב בהילוך איטי ואין שום דרך להתחמק – זוהי להבת חרב דוקרת משסעת וחותכת דטרמיניסטית משהו .זהו שיר אהבה שאדם שר לאהובה לאחר שהם מתו בתאונת דרכים, הטקסט מצליח לבטא נקודת מבט של בן אדם רגעים אחרי שמת, יחד עם המוזיקה והשירה של הסולן, אני מוצא את עצמי מתפרק לחתיכות ונגזר לקרעים ולרגעים אני אפילו מת כמו הדובר בשיר.

מקום 4 Susanne Sundfør – Fade Away

בדקה 1:47 יש פייד מהיר ואז נשמע קולו של פעמון ומתחיל הגשר המוזיקלי בין הבתים והפזמון או להפך. אני אוהב רגע קטן בשיר גדול, צליל אחד מתוך מכלול המנגינה שלא נשכח, שכאילו אני מחכה לו, מצפה לו, לא יודע בוודאות שיגיע ועם זאת יודע שהוא שם. הפעמון הקטן הזה בשיר של סוזן סאנדפור זה כל מה שצריך משיר שיקשיבו לו שוב ושוב ויש כמובן את שאר הדברים, אבל את הצליל הזה הוא כמו העוגיות מדלן של מרסל פרוסט, צליל שהוא כולו זכרונות וסיפורים.

מקום 3 FFS – Johnny Delusional

פרנץ פרדיננד (הלהקה שאני הכי אוהב בעולם) התחברה ללהקה הותיקה ספארקס והוציאו יחד בשיתוף מפתיע למדי אלבום אינדי פופ מושלם, האלבום שהקשבתי לו הכי הרבה השנה. הטקסט של השיר הזכיר לי טקסטים של המחזאי חנוך לוין, שגיבוריו התעסקו רבות במושאי אהבה בלתי מושגות. הוא בטח היה קורא לו "יוני דמיוני" שיר על אדם שלא מוותר על האהבה שלו ובאובססיות מקווה שמושא אהבתו תאהב אותו בחזרה בסופו של דבר. אחד מהרגעים היפים ביותר של השנה במוזיקה עבורי הגיעו בשני המשפטים שמגיעים בסופו, שהם בעצם שאלות רטוריות: "האם זה יהיה נורא שלא תהייה מוזיקה/ האם זה יהיה נורא שהיא לא תרצה אותך קרוב". הוא אוהב אותה כמו המוזיקה ולא יכול לדמיין את החיים שלו בלעדיה.

מקום 2 Unknown Mortal Orchestra – Multi-Love

כשראיתי את הלהקה מנגנת את השיר זה בלייב, רגע לפני שיורדים וחוזרים להדרן, הבנתי שמובן בהמנון ואני אגזים כי זה כיף להגזים – המנון של דור! ללא ספק יתלווה לפסקול של העשור. מעטים המקרים בהם מתאחדים להם סיפור אישי מוזר ועצוב למנגינה משובחת ולהרכב הניו זילנדי זה קרה. סיפור אהבה משולש בין גבר נשוי(הסולן)ללסבית לבין אשתו והרצון הזה לחיות ביחד, המחשבה שאהבה תגבר על כל מחסומי הנורמות, מלווה את השיר הזה וכנראה את כל השלבים ביצירתו והפקתו והפיכתו לפזמון בלתי נשכח.

מקום 1 Swim Deep – One Great Song and I Could Change the World

אחת לשנה בממוצע יוצא שאני כמעט מפסיד את האלבום הכי טוב שיש, את השיר שיכול לשנות לי את העולם וככה היה עם swim deep דילגתי מעל קיומם, דפדפתי אותם בדפי האינטרנט לעזאזל ואז קרה מה שתמיד קורה, שמעתי אותם איפשהו והבנתי שזה בדיוק מסוג האלבומים שאני אוהב – מלאי פאתוס עם מוזיקה גדולה מהחיים. מעין שילוב מפלצתי בין Happy Mondays ל – Stone Roses ובכלל כל האלבום מושפע מאד מהתקופה הזאת מהמדצ'סטר המשלב דאנס, פסיכדליה ורוק. וסווימ דיפ קצת לוקחים את זה לכיוני האינדיפופ של שנות האלפיים ויצא להם אלבום מגוון, ססגוני, שונה מכל אלבום אחר ומאד עשיר ורב צלילים והשיר הזה הוא בהחלט סוג של שיר שנה!

פוסט 80

תרגיל מראה

November 2015 MIXTAPE

אחד מהתרגילים הידועים בסדנאות הכתיבה, הוא תרגיל המראה; להסתכל על עצמך במראה ולכתוב את מה שאתה רואה, אם לכתוב לפרטי פרטים קטנים-קטנים את כל מה שרואים ואפשר ההפך, לרכוב על להבות הדמיון שמציתות תווי פניך. בכתיבה הכל אפשרי, רק צריך לבחור. נגיד שבחרתי באופציה הראשונה ובאמת התמקדתי בפנים וכתבתי ברשימה את כל מה ששיקפה המראה. כל מה שאני כנראה אצליח לכתוב יהיו הפגמים והליקויים שיש בפנים שלי. שום דבר חיובי לא אמצא גם אם ממש אתאמץ ואתעקש להתעכב למצוא משהו יפה בפנים שלי.

יהיו אלו שמכירים אותי טוב שיגידו שאני מדבר שטויות שאני בן אדם יפה ואסתטי. אבל אני אמצא את כל צלקת וצלקת של פצעי הבגרות שלי, את החיבור של הגבות העבות היוצרות גבה אחד ארוכה ועבת שערות, את הנקודות השחורות שעל האף שלי, את שערות הזקן הלא סימטריות מגילוח עצמי במכונה ישנה עם בטריות לא טעונות, את השערות המאפירות החושפות את גילי, את התחלתה של התקרחות – מה שנהוג לכנות המפרצים במצח. את הלסת הנוספת והמשתפלת מטה, את העיניים בצבעים רגילים(למה לא כחול או ירוק לעזאזל), את שלוש נקודות החן הפזורות בלחי שמאל(מה יש לכן לחפש שם).

אפשר כמובן להמשיך לשאר הגוף: את השדיים של גבר הלא מחמיאים לפעמים, את הכרס חסרת האופי שנעה מן האגסיות לתפוחיות (אולי תחליטי איזה כרס את רוצה להיות), השוקיים והירכיים הגדולות, גוף של 190 ס"מ כמעט חסר פרופורציות. מלא פגמים ולקויות בגוף אחד ושוב אלו שמכירים אותי יגידו שאני מגזים, אבל זה בדיוק מה שאכתוב בתרגיל מראה של סדנת כתיבה.

nov15

עכשיו נעשה את אותו התרגיל אבל ניתן לדמיון לעשות את שלו, אני מסתכל על עצמי במראה עכשיו ואני רואה שאני בעצם בקלות יכולתי להיות אובייקט צילום של האמנית דיאן ארבוס, ניצב בסדרת "הסמויה" ברחובות מערב בולטימור,  אדם פגום חסר כל יכולת, מנודה מהחברה. מצורע לפני גירוש ומבקש מקלט. פנים מצולקות ומחוטטות המטילות אימה ומעוררות תחושות גועל ורחמים, הדיוקן של כל מחקר על עוני ופערים חברתיים. הפנים של תופעת ההשמנה במאה ה-21. קריקטורה סאטירית המתארת את הליקויים שהאנושות יצרה. בקיצור "יצור" זה מה שאני.

למה אני רואה את כל הפגמים האלו בתוכי, האם זה סתם מצב רוח, האם זו הצטברות של תחושות   דחייה משלב החביון הפסיכוסקסואלי שלי. האם כשאני מסתכל על עצמי אני באמת מסתכל על עצמי או שאני רואה מודל ששרטטה ההיסטוריה, האם אני שבוי בבואה של התפיסה האסתטית המערבית, האם גופי הוא ייצוג של רעיון הכיעור. במה אני מסתכל על עצמי כשאני מסתכל על עצמי.

מספיק עם ההתפלספות לרגע, אני באמת חושב שאני פגום וזה בסדר, אני די בעד הפגמים שלי, אני אוהב את הדברים עקומים ולא ישרים, עם מעט אבק בחדר נקי, לא סימטרי, לא מדויק. יותר מזה אני בעד כל הפספוסים של החיים. בעד כל נזקי שיצרה הסביבה בגוף ובנפש שלי, אני חי עם כל הפגמים שלי בשלום. אני לא מושלם, לא רוצה להיות כזה.

למרות זאת, יש לקויות שחייבים לתקן, אני לא רואה את עצמי חי עם אף ענקי ואוזניים של פיל מבלי לעשות ניתוח כלשהו ואם הייתי מקריח לגמרי, הייתי לוקח את זה קשה מאד, ברמה של דיכאון כבד מאד. אולי בעצם אני מגזים אני חיי טוב עם ה-Moobs שלי קשה לי עם כל עוולות החברה, למשל לראות אנשים מקבצי נדבות וישנים ברחובות. פערים חברתים, שחיתויות פוליטיות, כל הפגמים האלו מפריעים לי ומקשים ויקשו עליי את החיים שלי ושל כולם לדעתי.

לפעמים קשה מאד להסתכל על עצמך בראי, זה לא נעים לראות את מה שהמראה משקפת ולפעמים צריך כדי להשלים עם עצמך ואולי לתקן את מה שמפריע. לפעמים חייבים לכוון את המראה לאלו שמתחמקים ממנה, מתכחשים מכל וכל למומים ולכישלונות שלהם. רק לזכור להיזהר לא לכוון לשמש שלא תסנוור.
אפשר להוריד מכאן
אפשר להקשיב כאן או למטה

רשימת השירים

  1. Grimes – Artangels
  2. Ellie Goulding – Don't Need Nobody
  3. Young Galaxy – Factory Flaws
  4. Sarah Blasko – I'd Be Lost
  5. Doug Hream Blunt – Gentle Persuasion
  6. Beach Slang – Bad Art & Weirdo Ideas
  7. Timmy's Organism – Heartless Heathen
  8. Black Moth Super Rainbow – Umbros Vorhees
  9. The Chap – Guitar Messiah
  10. Oberhofer – Someone Take Me Home
  11. Half Moon Run – Turn Your Love
  12. JEFF The Brotherhood – Chilled to Bones
  13. Jeffrey Lewis & Los Bolts – Back to Manhattan
  14. Lou Doillon – Above My Head
  15. Joanna Newsom – The Things I Say

פוסט 79

המדריך המקוצר להאזנה למוזיקה בנסיעות

October 2015 Mixtape

לפחות שלוש שעות ביום אני נמצא במצב של נסיעה הגוף עצמו לא בתנועה אבל לוקח את עצמו ממקום אחד למקום שני. אני משתמש ברכבת, אוטובוס, אופניים, רכב, שאטל ומונית לפעמים. בנוסף לשלוש שעות, שעה ביום בממוצע לחודש אני מחכה לרכבת, לאוטובוס, לשאטל או למונית לפעמים. הרבה מאד זמן ביממה וזהו זמן מצוין להרהר, להסתכל בחלון ולהפוך למתוסכל, לפתח תיאריות ותובנות, לתכנן עשרות תוכניות לקשקש עם אנשים בצ'ט, להוציא תסכולים, לעבור על כל הספקטרום של מצבי החיים הפרטיים שלי לחשוב על פתרונות למשברים חברתיים, לעבור על הפידים השונים שמציעות הרשתות החברתיות ולקרוא עיתונים וספרים. אבל כל זה וזה הרבה רק ברקע ומאחור, בחזית נמצאת החשובה מהכל – מוזיקה.

כל כלי תחבורה יוצר חוויה האזנה למוזיקה שונה ואחרת ולהלן רשמיי. אפשר לקרוא לזה – המדריך המקוצר להאזנה למוזיקה בכלי התחבורה השונים

מטוס
בכל 34 שנותיי טסתי רק פעם אחת, אז לצערי לא הצלחתי לגבש מסקנות.

אופניים
לא מומלץ להקשיב למוזיקה בזמן רכיבה על אופניים אבל אני מודה שאני עושה את זה וכיוון שזה סוג של עבירה על החוג, אני ממשיך הלאה.

שאטל, מונית
בשלושת כלי התחבורה הללו, לא ניתן כמעט להקשיב למוזיקה בצורה מעמיקה ורציפה. השאטל קצר מאד; חמש דקות מתחנת הרכבת בני ברק עד לעבודתי ברמת החייל. במקרה הטוב אפשר להקשיב לשיר אחד. במונית צריכים לרוב להקשיב לקשקוקי הנהג או לתחנת הרדיו המופעלת ברכב שלו. אם הרדיו מכוון לרשת ב או גל"צ הרווחתי ידיעה חדשותית או דיון קצר במארעות היום. למוזיקה מאד קשה להקשיב, אם זאת ולעיתים נדירות הנהג משתף אותך בטעמו המוזיקלי, זה קורה שאתה בדרך להופעה והוא שואל לאיזו הופעה אתה נוסע.

טרמפ
בטרמפ נתונים לחסדי הטעם המוזיקלי של הנהג ואצלי יש חוק לא כתוב שלא מתערבים והנהג הוא זה שקובע למה מקשיבים. אי אפשר להקשיב למוזיקה באוזניות כי זה לא מנומס וצריך להיות זהיר. הכי טובים הם הטרמפים בהם שואלים את הנהג, וואו מה זה? למה אנחנו מקשיבים? אתה חייב להגיד לי למה אנחנו מקשיבים!


october2015mixtapeאוטובוס עירוני
ישנם שני סוגים של נסיעה באוטובוס העירוני, הקצרה והארוכה(כמו שאתם מבינים לא סוגים מורכבים במיוחד) בקצרה החוויה דומה לנסיעה בשאטל; נסיעה קצרה אפשר להקשיב לשיר או שניים, במקרה של עומס תנועה לשלושה שירים. במקרים כאלו אני נוטה להקשיב למוזיקה שאני אוהב במיוחד, לזאת שאני חוזר אליה שוב ושוב, שירים בריפיט הכי מתאימים בסיטאוציות כאלו. גם אופציית השירים המנוגנים ביותר בנגן שלכם תתאים לנסיעה הזאת בהחלט. בנסיעות ארוכות יותר נגיד מהבית שלי בדרום העיר לעבודה שלי בצפון העיר אני מקשיב בעיקר לאלבום, זמן ממוצע של אלבום לוקח בין 35 דקות לשעה ורבע ולכן בנסיעות ארוכות גם אם עומדים ובטח אם יושבים הכי מומלץ להקשיב לאלבום, זה הכי דומה לצורה הקלאסית בה נהגו להקשיב לאלבום פעם. לקנות דיסק או תקליט להגיע הביתה לשבת על הספה ולנגן אותו. החוויה מדהימה.

אוטובוס בין עירוני
נסיעות באוטובוס בין עירוני דומות לנסיעות באוטובס עירוני בהבדלים פיזיים בעיקר. תמיד יהיה איפה לשבת ותמיד מישהו יישב לידך, גם בנסיעה כזאת מומלץ להקשיב לאלבום או שניים אבל יותר למיקסטייפים המוצעים ברחבי האינטרנט, לתכניות רדיו איכותיות. זה הזמן הטוב ביותר להרחיב את הטעם המוזיקלי שלנו או להעמיק את הידע הקיים בז'אנרים שממש אוהבים. כל זאת לא דורש התחייבות מצידנו, זאת אומרת לא לקנות או להוריד את המוזיקה אלא אם כן יש משהו שממש הלהיב אותנו. מומלץ בעיקר המיקסטייפים המוצעים במיקסקלאוד, תחנת רדיו הקצה, רשימות של אלבומים(10 אלבומים הטובים של הנייטיז וכד'). והכי חשוב –  אפליקציית יוטיוב טובה כזאת שמאפשרת להתמזער ולהמשיך לעבוד.

רכבת
כלי התחבורה הותיק ביותר(אם לא מחשיבים עגלה עם סוסים והליכה ברגל) בו חווית ההאזנה למוזיקה הכי עוצמתית ואינטנסיבית בעיניי ובאוזניי והכי קרובה לזו שמרגישים בחדר האינטימי שלנו. בנסיעה ברכבת אני נותן לאקראיות של הנגן להחליט למה מקשיבים. לשם כך צריך לסנכרן למכשיר כמה שיותר מוזיקה, לפחות 10 אלבומים וללחוץ כמובן על כפתור "השאפל" טכנית אני לא יודע איך בדיוק הוא בוחר את השירים אבל אני תמיד משתעשע במחשבה שלנגן המוזיקה שלי יש רגשות והוא מעלה מהאוב, מהבור הכי עמוק של תת המודע שירים נשכחים ולפעמים שירים משני מצבי רוח ולעיתים קרובות שירים שפשוט לא שמתי לב אליהם. נסיעה ברכבת היא כמו ללכת לסרט מבלי לקרוא את התקציר קודם. מכירים רק את השם ואת השחקנים וזה יכול להיות מקרטע ולא זורם אבל גם מהיר, עצבני ומרגש.

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב מכאן או בנגן למטה

רשימת השירים

  1. 🙂 The Garden – All Smiles Over Here 
  2. Protomartyr – Dope Cloud
  3. Girls Names – A Hunger Artist
  4. Fever the Ghost – Hinterland
  5. Swim Deep – One Great Song and I Could Change the World
  6. (Molly Nilsson – Bus 194 (All There Is
  7. Chvrches – High Enough To Carry You Over
  8. Darkstar – Inherent in the Fibre
  9. Youth Lagoon – The Knower
  10. Sean Nicholas Savage – Why I Love U
  11. Dralms – Usage
  12. EL VY – Paul Is Alive
  13. Julia Holter – Lucette Stranded On The Island
  14. Majical Cloudz – Silver Car Crash
  15. Cinerama – 524 Fidelio

פוסט 44

מיקסטייפ חודש מאי 2013

כל הדיוט יודע שתפקידה של המוזיקה לרגש אותנו, ללוות אותנו ברגעים שמחים ועצובים, לתרגם תחושות לצלילים, לשמש פסקול לזיכרונות, לחזק את מעמדם של רגעים נצחיים ולהפוך אותם לאלמותיים, להחיות עדויות של חיים קודמים שחיינו.

אנחנו דורשים הרבה מהמוזיקה, בין אם במודע ובין אם לא. לאחרונה, כשנכנסה בי רוח הגותית, פלצנית אפילו, שאלתי את עצמי מה דורשת המוזיקה מאיתנו.

בחודשים האחרונים גיליתי שאני מתרגש ממוזיקה יותר מבשנים קודמות. מה כבר השתנה בי?
אני מקשיב למוזיקה באדיקות כבר שנים והיא מלווה אותי בהתפעלות והתלהבות.

בכדי לענות על השאלה הזאת, בחנתי כמה שירים שאני אוהב במיוחד לצד שירים חדשים ושירים שחברים המליצו עליהם ולא הכרתי. האזנתי להם בכמה מצבים שונים; לבדי כשאני על הספה, מול שולחן העבודה, רוכב על אופניים, נוסע באוטובוס או כשאני בחברת אנשים. דרשתי, כאמור, לגלות מה פזמונים אלה מבקשים ממני.

הגעתי למסקנה אחת (עמכם הסליחה, לא היה לי זמן רב להעמיק בנושא): המוזיקה דורשת מהמאזינים לה שיהיו נתונים להשפעה רגשית, רוצה לאמר, שייגשו להאזנה עם גירויים פעילים; כדוגמא, יותר מכל הייתה המוזיקה רוצה שתהייה עצוב ויחד עם זאת מאוהב. דרישה מעט חוצפנית, חשבתי לעצמי, למה שיוצר ידרוש ממאזין דבר כזה?

אבל מה קורה כשאינך מגורה מהסביבה ונסיבות חייך אינן מרגשות? האם אתה מחפש את הבערה והלהט בשירים? זה מה שקרה אצלי בשנים האחרונות. לא היה קיים בי כל עניין ושוטטתי בעולם כאילו היה ישימון. אולי זאת הסיבה שלרוב התאכזבתי מהמוזיקה. לא ויתרתי עליה, חלילה, אך היא הפסיקה לטלטל את קיומי. כשהקשבתי לשירים, הגירויים לא היו קיימים.

כמובן שאני מחפש דברים נוספים בזמן שאני מקשיב למוזיקה וחווה אותה מהיבטים היסטוריים, סוציולוגיים ואפילו פילוסופיים ואני תמיד מחפש איך היא יכולה לחדש לי. ככל הנראה היחסים שלי איתה בכל זאת מבוססים על רגש. אחרי הכל, כך גיליתי, אני אדם כזה – רגיש.

artists-are-sensitive-1

 

באסופת השירים הנוכחית יש קצת מהכל: שירים מרגשים, שירים מרקידים וגם כאלה שקצת גורמים לחשוב או לתהות בחודשים האחרונים אני ניגש להקשיב למוזיקה עם רגשות חזקים ועוצמתיים שלא קשורים בה, חלקם מחרחרים וחלקם מלהיבים.

אתם מוזמנים להקשיב.

 

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

רשימת השירים

  1. Savages – Shut Up
  2. Small Black – Free at Dawn
  3. Shannon And The Clams – In The River
  4. AM & Shawn Lee – Automatic
  5. Dungeonesse – Shucks
  6. Kisses – Having Friends Over
  7. Jamaican Queens – Water
  8. Primal Scream – Goodbye Johnny
  9. Vampire Weekend – Step
  10. Halasan Bazar – Live Without Love
  11. Mark Kozelek & Jimmy LaValle – 1936
  12. Majical Cloudz – Impersonator
  13. Dear Reader – Cruelty On Beauty On
  14. Brighter Later – The Woods
  15. Dirty Beaches – This Is Not My City

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

פוסט 41

אפתח בהתנצלות; לכל קוראיי הקבועים בחודש האחרון לא עדכנתי את הבלוג ולא כתבתי אף פוסט ועל כך אני מבקש סליחה. דווקא היה לי על מה לכתוב, יצאו הרבה אלבומים טובים והיה חודש פורה במיוחד, ככה זה תמיד בחודש מרץ, חודש שבו מסתיימת החורף ומתחיל הקיץ, או להפך בחצי האחר של כדור הארץ – משהו קורה בחלל, קוראים לזה איזון.

ואני בחודש הזה התחלתי לעבוד, אחרי חצי שנה שהייתי מובטל, התקופה הכי ארוכה בחיי שלא עבדתי בה, תקופה קשה, איכשהו עודני בתוכה ולכן יהיה לי קשה להסביר את התחושות שלי, בשורה התחתונה – לא מאמין בעצמי יותר. בימים אלו אני נציג תפעול בחברת "אלבר" במגרש מכירת רכבים בסניף תל אביב, קיבוץ גליות 16. קיבלו אותי לעבודה אחרי שבקורות חיים אמרתי שהייתי נהג בעבודות הקודמות שלי, המקום היחיד שקיבל אותי לעבודה.

בשעה 06:45 נדלק הרדיו, קם ומדליק את הדוד וחוזר לנמנם, בשעה 07:15 שעון המעורר של האייפון מעיר אותי, נודניק אחד ואז קם מכין ארוחת צהריים, מתקלח, קפה וחטיף אנרג'י עובר על 'הארץ', מתעדכן בבלוגוספירת המוזיקה ויוצא לעבודה. ב – 08:30 אני סופר את כל הרכבים במגרש ומוודא שכולם שם, במהלך היום תוכלו למצוא אותי במוסכים, במכוני השטיפה, במגרשי רכבים אחרים ברחבי הארץ. ב – 16:30 אני מסיים לעבוד וחוזר הביתה. במהלך היום אני נתקל בכל מיני אנשים, כולם תוהים כיצד אין לי אישה ועוד יותר תוהים, איך אני עובד בעבודה כזאת וזה רק על פי מבט ראשוני, מכנים אותי "המלומד".

ויתרתי על כל השאיפות שלי, ויתרתי על כל מה שרציתי להיות, יכול להיות שויתרתי בקלות, אבל אחרי חצי שנה שאתה מחכה שיקראו לך לראיונות, שלא חוזרים אליך, שדוחים אותך ועוד בחיוך מנומס, קל מאד לאבד את השפיות ואת התקווה, אמנם השפיות עדין קיימת, אך החלומות נכנסו למגירה, לא יודע מה אני רוצה להיות, לא יודע מי אני. בימים אלו מלמד את עצמי להשלים עם זה, לחיות בצניעות, לחייך, לספוג חוויות מחברים וחברות, ספרים, טלוויזיה וכמובן ממוזיקה. קשה לחיות בלי שאיפות, חייבים להכניס אוויר לתוך הריאות של הנפש והלב, אבל אני פגוע מידי, קרוב לטראומה; כל מה ששאפתי לתוכי היה רעיל ומלוכלך.

אחרי שסיימתי לעבוד במקום העבודה האחרון שלי, חשבתי שאמצא עבודה חדשה בקלות, אחרי הכל אני מוכשר, לרגע לא חששתי, ידעתי שאת מקומי אמצא מהר מאד ואז עברו הימים ודמות אחרת נשתקפה לה במראה של המציאות, מקומות העבודה והאנשים החליפו ב – Dissolve את האלפרד שהייתי והפכו אותי למישהו שאני לומד להכיר בימים אלו. אם הייתי ציור, הצייר היה משאיר במקום נסתר את האלפרד הקודם, בכל זאת עדיין קיימת בי האמונה שאני יכול לעשות הכל ולעשות אותו טוב.

לצידי חברים מופלאים, שדוחים בכל תוקף את התובנות החדשות שלי ומזכירים לי תמיד מי אני באמת וכל מה שנותר לי זה להודות להם בכנות, מעט להסמיק ולהמשיך הלאה, כי אני ויתרתי. יהיו כאלו שיחשבו שאני תבוסתן, אז שיחשבו, אין לי בעיה עם ההגדרה הזאת, אני בהחלט תבוסתן, אבל תבוסתן נחמד. ויתרתי.

בן אדם מעניין זה בדרך כלל בן אדם שיש לו שאיפות, תוכניות וכוונות, בן אדם שחושב קדימה וצועד, מועד ונופל, קופץ קדימה, אנחנו יכולים ללמוד מבן אדם כזה, להעריץ אותו, להתאהב בו, להיסחף איתו ולעזור לו, החיים הרבה יותר מעניינים שיש שאיפות ותוכניות, אבל אין לי כאלו ואני יכול להבין כל בן אדם שיתרחק ממני, כל מה שיש לי לתת היום לעולם זה אוזן קשבת, חיוך והמלצות על מוזיקה, עכשיו זה מספיק לי, מה יהיה אחר כך, קשה לי מאד לחשוב על זה.

עזר כנגדי, ניצב לו אלפרד האחר הבן אדם המעניין לכאורה עם השאיפות והתוכניות, בן אדם שרוצה להיות משורר, לכתוב שירים ולהקריא אותם, שאנשים יתרגשו ממנו ויעריכו אותו ויש את האלפרד הבשלן, שמצלם בימים אלו תוכנית בישול אינטרנטית חביבה. הוא, האלפרד הזה מחזיק אותי שפוי ובאותה מידה מאד מבלבל אותי, יותר נכון מתעתע, מאבד את שיווי המשקל ופשוט מעדיף ליפול ליפול ליפול ליפול, לא מאמין שיש למטה איזו תחתית. "החיים זורמים, מזדרמים / בלי תחתית." כתב יהודה עמיחי. אז ממשיך ליפול.

Unknown-11

נעבור למוזיקה, החודש יצא אלבום לדיוויד בואי אחרי 10 שנים של חוסר יצירה למעט קולות רקע והופעות פה ושם. הדעות לגביו חלוקות באופן טבעי, אני חושב שהוא מצוין ומרגש. החלטתי לתרגם את השיר – You Feel So Lonely You Could Die השיר שהכי דיבר אליי ויכול לדבר לכל מי שאי פעם חשב להתאבד במובן הפיזי או הנפשי. אולי שיר השנה שלי!

מרגיש כל כך בודד שאתה יכול למות / דיוויד בואי

(תרגום: אלפרד כהן)

אִישׁ מֵעוֹלָם לֹא רָאָה אוֹתְךָ נָע בַּחֲשֵׁיכָה

מַשְׁלִיךְ בְּפַּארְק קִרְעֵי מִכְתָּבִים פִּסָּה אַחֵר פִּסָּה

נֶחְבָּאִים מִכָּל חֲבֵרֶיךָ, גָּנַבְתָּ אֶת כָּל מָה שֶׁיָּדְעוּ

אַהֲבָה מְפֻזֶּרֶת בַּחֲדָרִים מָחְנִיקִּים

מְתַגְמֶלֶת אוֹתָךְ בְּשִׁפְלוּת דַּקָּה

וַאֲנִי הוֹלֵךְ לְסַפֵּר, כִּי אֲנִי חַיָּב לְסַפֵּר

חַיָּב לְסַפֵּר אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתְּ

עֵת בַּחֲשֵׁיכָה דִּבַּרְתָּ

וַאֲנִי הוֹלֵךְ לְסַפֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁעָשִׂית

עֵת בְּתוֹךְ הַפַּארְק הִתְהַלַּכְתָּ.

לַיְלָה אֶחָד בִּרְחוֹב חָסַר רְגָשׁוֹת

אָבוֹא עִם אֶקְדָּח מַשְׁתִּיק קוֹל

יֵשׁ לֵךְ לֵב מְסֻכָּן

גָּנַבְתָּ לָהֶם אֶת הָאֵמוּן, הַיָּרֵחַ וְהַשֶּׁמֶשׁ

הֵם יָבוֹאוּ כִּדְקִירַת רוֹצֵחַ בְּרַכֶּבֶת צְפוּפָה

אַתָּה בֶּטַח מֵרָגִישׁ בּוֹדֵד, שֶׁאַתָּה יָכֹל לָמוּת.

בִּנְיָנִים עָמוּסִים בַּאֲנָשִׁים, נוֹפִים מְלֵאִים בְּזַעַם

עִיר בֵּטוֹן אֲפֹרָה, הַגֶּשֶׁם מַרְטִיב אֶת הָרְחוֹב

אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתְךָ בָּרוּר, לִפְנֵי שֶׁתִּסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת

שֶׁל חֶדֶר מָלֵא בְּסִפּוּרִים אֲרוּרִים, שֶׁאַתָּה דָּאַגְתָּ לִיצֹר.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ כְּגוּפָה הָתְלוּיָה עַל קוֹרָה

אֲנִי קוֹרֵא אוֹתְךָ כְּמוֹ סֵפֶר

אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתְךָ נוֹפֵל

שׁוֹמֵעַ אוֹתְךָ גּוֹנֵחַ בַּחֶדֶר שֶׁלְּךָ

הוֹ, לֹא מַמָּשׁ אִכְפַּת לִי

הוֹ, בְּבַקָּשָׁה תִּגְמֹר עִם זֶה כְּבָר!

הַקִּירוֹת דָּחֲקוּ אוֹתָךְ לַפִּנָּה

וְאַתָּה עָצוּב נוֹרָא

וְאִישׁ אֵינוֹ אוֹהֵב אוֹתְךָ

אֲבָל אַתָּה תַּעֲזֹב לְלֹא קוֹל אוֹ אֱלֹהִים, לְלֹא סוֹף

בְּתִקְוָה. אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

הַמָּוֶת עַצְמוֹ אוֹהֵב אוֹתְךָ.

אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאַתָּה מַרְגִּישׁ מַמָּשׁ בּוֹדֵד שֶׁאַתָּה יָכֹל לְמוֹת

מֵרָגִישׁ מַמָּשׁ בּוֹדֵד שֶׁאַתָּה יָכֹל לָמוּת

אַתָּה מַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ בּוֹדֵד שֶׁאַתָּה יָכֹל לָמוּת.

*
אני ממשיך במסורת החדשה שהתחלתי בבלוג; בכל חודש אעלה לכאן אוסף או מיקסטייפ עם השירים שאהבתי והפעם יש שירים מופלאים וממכרים. התחושה היא של דז'ה וו, אם מסתכלים על רשימת האמנים שמופיעים באוסף מרגישים כאילו חזרנו עשר שנים אחורה;  רובין היצ'קוק, ג'סטין טיבמרלייק, דבנדרה בנהארט, קוקורוזי, מארק לנגן וכמובן דיוויד בואי והם מטילים צל ענק על אמנים חדשים כמו קולין גרין, גירלס ניימס ואוטרו נובו הנהדרים. סליחה על הצמצום, אני בהחלט מתכוון לחזור לכתוב אחת לשבוע על אלבום חדש וטוב.

אפשר להקשיב כאן

וגם דרך iCast

ואפשר להוריד כאן

רשימת שירים

  1. Colleen Green – Close to You
  2. Girls Names – Drawing Lines
  3. Robyn Hitchcock – I Love You
  4. Wild Belle – Keep You
  5. Lady – Tell the Truth
  6. Justin Timberlake – Tunnel Vision
  7. CocoRosie – Tears for Animals
  8. Devendra Banhart – Für Hildegard von Bingen
  9. Autre Ne Veut – World War
  10. David Bowie – You Feel So Lonely You Could Die
  11. Youth Lagoon – Mute
  12. Ivan & Alyosha – The Fold
  13. Akron/Family – Until the Morning
  14. Phosphorescent – Muchacho's Tune
  15. Mark Lanegan & Duke Garwood – Driver

פוסט 39

המוזיקה קודם כל

פורסם גם בבלוג של אינדיבוק

לפני כמה זמן נכחתי בהרצאה שהעביר איש הרדיו ומבקר המוזיקה בועז כהן, שעיקרה עסקה בהשפעת השירה ( poetry) במוזיקה וברוק'נרול בפרט. הוא בחן טקסטים של בוב דילן וניק דרייק והוכיח שהם ראויים להיקרא – שירה. הוא טען, בצדק, שבוב דילן היה הראשון שהעניק חשיבות לטקסט המולחן עם שירו Like a Rolling Stone שפרץ למעשה את הגבולות בין שירה למוזיקה פופולארית, ולהפך. האחת שוחחה עם השנייה ומאז נמצאות במערכת יחסים מורכבת ומתמשכת. האם טקסט מולחן יכול להיקרא שירה? האם טקסט מולחן לתוך ז'אנר מוזיקלי נחות (פופ או רוק'נרול) כביכול להיקרא שירה? אני טוען שכן.

ההרצאה של בועז כהן עסקה בעיקר במוזיקה ובשירה של אמצע המאה ה-20, שנות ה-60 וה-70 ליתר דיוק. אני רוצה לסקור עבורכם את השירה החדשה במוזיקה של המאה ה-21 המכובדת ומעוררת השראה לא פחות מאותם שירים קלאסיים שהפכו בינתיים לנכסי צאן ברזל וכבודם במקומם מונח.

יש שיגידו שמערכת היחסים בין השירה לבין הקוראים שלה היא האינטימית ביותר מבין כל האומניות, האדם קורא אותה לבד בחדר לאורה של מנורת לילה זולה, או באמצע נסיעה שכולם מסביבו זרים, אדם קורא אותה במיטה לפני השינה. אך שירה היא גם מעבר לכך, אמנם קל לה ליצור אינטימיות ומגע עם הקוראים, אבל היא גם חייבת לעמוד ולדבר ולא בכדי המשוררים כותבים אותה במשקלים ובחרוזים, המילים הם הפרטיטורה וקורא השיר הוא המנצח של המילים, אם זה בתוך חדר, פאב, אולם אירועים או בתוך המוזיקה.

ת.ס אליוט כתב "סבורני שמשורר עשוי להפיק רווח מלימוד מוזיקה.. הריתמוס מוליד את הרעיון של השיר." הוא שאף ליישם את השירה במוזיקה. לפני אליוט, במאה -19, כתב המשורר פול מארי ולרן מסה שנושאת את שם המאמר הזה – "המוזיקה קודמת לכל" ובה הוא מסביר את החשיבות של המשקל על התכנים של השיר. רק המוזיקליות בשיר תסלול את דרכו לקוראים ולהרבה קוראים. באמצעות שני המשוררים החשובים הללו אפשר ללמוד ולהסיק, שמוזיקה היא האומנות הקרובה ביותר לשירה ושתיהן צריכות לדור בכפיפה אחת עם השנייה.

tumblr_mfojg0Y2km1qdj023o1_500

אבות ישורון

לפני שאגש לפרט ולהסביר על המשוררים החדשים במוזיקה של המאה – 21 אסביר שתי תופעות בולטות המאפיינות את העשייה ב15 שנים האחרונות. האחת – התרחבות השוליים; בעוד שהמרכז נותר ללא שינוי, המוזיקה הפופולארית, כלומר המיינסטרים, התקבע במהלך השנים הללו מבלי שיושפע ממה שקורה בשולי הדרך. תרמו להרחבת השוליים, נגישותה של הטכנולוגיה שגרמה לכך שכמעט כל אחד יכול ליצור מוזיקה וכך קרה שבשנה האחרונה הוקלטה פי 2 יותר שירים מכל שלושים השנים האחרונות. בעוד שהמיינסטרים נתקע ונשמע כמעט אותו דבר, השוליים רחבים הרבה יותר, יצירתיים יותר, רב גוניים, ניסיוניים, אבל גם, בניגוד לשוליים של המאה ה-20, נגישים לאוזן.

זה מוביל אותי לתופעה השנייה – "הרטרו-מאניה." בספרו של סימון ריינולדס הנושא את אותו שם, נטען שהמוזיקאים של המאה ה21 יכולים לשמוע כמעט את כל המוזיקה שאי פעם נוצרה ובכל הסגנונות מהבארוק, דרך האוונגרד הרוסי ועד להיפ הופ של האייטיז בארצות הברית, בשונה לחלוטין מהיצע המוזיקה לו נחשפו למשל פול מקרטני וג'ון לנון שגדלו על מה ששודר ברדיו הבריטי ובאוספי התקליטים הצנועים של חברים ומשפחה. החשיפה הזאת גורמת לכך שנוצרים שירים בכל הסגנונות ואין זרם אחד או שניים שמובילים. יש מפץ גדול של סגנונות ותתי סגנונות וכולם מעתיקים, משכפלים, מסמפלים את מה שכבר המוזיקה יצרה לאנושות עוד קודם. מדובר בכאוס מוחלט אך בכאוס מלא כישרון, תשוקה ועושר בלתי נפסק של מוזיקה טובה.

שתי התופעות הללו, הרטרו-מאניה והרחבת השוליים, גורמות לכך שכל שיר יישמע לנו שיר מוכר, כל מהלך מוזיקלי בתוכו מעביר בנו תחושות נוסטלגיות וסנטימנטליות ואלמנט הזיהוי הזה מקרב אותנו מאד לשיר. אבל מה בעצם השתנה? מה מייחד את העת הזאת? היכן בא לידי ביטוי האלמנט הכי חשוב באומנות – ההזרה? לדעתי, התשובה נמצאת במילה הכתובה, בטקסט המולחן. הפזמון או השיר שמתורגמים לכלים מוזיקליים מצליחים לשמר את ההזרה במוזיקה של המאה ה – 21.

המשוררים החדשים

נתחיל ב – 2002 בברמינגהם אנגליה, מייק סקינר מקים את להקת The Streets ומוציא את אלבום הבכורה שלו. אלבום שהוא אבן דרך ומסמל בהרבה אופנים את הטקסטים של התקופה. המהלך שעושה מייק סקינר בחיבור בין הספוקן וורד, לבין ההיפ הופ והגאראז' הבריטי יוצר מפץ תודעתי במוזיקה. הוא מכניס לטקסטים מונחים טכנולוגיים של אותה התקופה, כמו פלייסטיישן וסמסים ושר על ההתמודדות האדם הקטן מול השפע שמציעה לו התקופה, טקסטים עם נינוחות אורבניים, קורטוב של ביקורת, זורק אור על הרגעים הקטנים בחיים ומעצים אותם בפילוסופיות רחוב זולות. בשירו : Has It Come To This? הוא כותב : " אנחנו במשימה, תומכים במטרה / חתום על עצומה / גייס את כל החכמה / אדם ב"היי" נותן לך מוזיקה במתנה / האדון וילדיו / מתבגרים טיפשים וחצופים / בוא גשם או שלג הבודהה בזרימה / אתה לא יודע? / עמוד בפינה ס'תכל במופע / כי החיים נעים לאט."

מייק סקינר השפיע רבות כאמור על כותבי הטקסטים במוזיקה שיבואו אחריו, אך גם תרומתו ניכרת בצורה שבה הוא מגיש את הטקטס ורבים אחריו חיקו אותה.

בינתיים בניו יורק ארצות הברית מתחיל להקליט מוזיקה, המפיק המוזיקלי והכותב, בעל הלייבל DFA ג'ימס מרפי, האדם הכי חשוב של המוזיקה במאה ה – 21 הג'ון לנון והבריאן וילסון של תקופתנו אם תרצו. כל זה אחרי גיל 30, זקן מידי בשביל התעשייה הזאת, אך חכם מידי בשבילה. הוא קודם כל כותב מחונן, בשנות ה – 90 הציעו לו לכתוב לסיינפלד אבל הוא סרב כי רצה להמשיך לעסוק במוזיקה, אותה החל ליצור רק ב – 2002. חמש שנים מאוחר יותר הוציא את אלבומו השני עם להקתו LCD Soundsystem ומתוכו ההמנון של הדור – All My Friends. בשיר הזה, שהוא מעין פואמה, הוא שואל בייאוש "היכן כל חבריי הלילה?" ומבטא את הבדידות בצורה העדכנית ביותר. זה מעין שיר תשובה לשירם של הביטלס With a Little Help from my Friends שיוצא נגד הגישה ההיפית המזויפת וכאמור כותב על התקופה שלנו, העצבות הזוהרת, החיפוש האובססיבי אחרי האמת והרצון לקבל תשובות מיידיות.

בין היתר הוא כותב בשיר : " ואם השמש תזרח, אם השמש תעלה, אם השמש תזרח / ואני עדין לא רוצה למעוד בדרך הביתה / אז המתוקים שבזיכרונות שלנו / יחזיקו אותנו עומדים בדרך הנכונה." והכל בקצב של של Pאנק-Fאנק המנוגד לחלוטין לתחושה הכללית של השיר, כי שירה חייבת גם לרקוד. לפני שנה הוא הודיע שלא יכתוב עוד שירים ויתמקד בהפקה מוזיקלית ואני מאד מקווה שלא יעמוד בהצהרה הזאת שלו.

בשוודיה באותה תקופה מתחילים לצוץ עשרות להקות פופ עצמאיות שמחויבות למילה הכתובה וגם לז'אנר וכאילו ממשיכות את דרכה של להקת ABBA המיתולוגית. היוצר המוביל הוא ינס ליקמן, שלתוך מלודיות מתקתקות ועל הסף הקיטשיות שופך טקסטים שנונים, בעלי הומור ומודעות עצמית שגובלים בגאונות. בשירו: The Opposite Of Hallelujah הוא כותב: " הרמתי צדף/ כדי להמחיש את חוסר הבית שבי / אבל סרטן זחל מתוכו / הפך אותו לריק עבורי." ינס ליקמן הוא עוף מוזר בתעשיית הפופ השוודית העצמאית. ככותב טקסטים שנון הוא מרים את עצמו מעל לכולם, שכותבים על אהבה ואכזבה והרבה לה לה לה, ינס לא מתבייש להשתמש באותם אלמנטים של שירי פופ קלילים, אך תמיד מוסיף להם ערך מוסף.

כאמור בוב דילן היה זה הראשון שייחס חשיבות לטקסטים במוזיקה שלו והוא הושפע מיוצרי פולק ובלוז ששרו את המציאות הקשה והדלה שלהם. התוספת שלו הייתה בפואטיקה העשירה שלו תוך כדי שיח ודברים עם עולם השירה והספרות המודרניים. בארצות הברית של השנים האחרונות התחיל ליצור ג'סטין ורנון בלהקת Bon Iver והוא מעין שילוב הכמעט הבלתי אפשרי של בוב דילן, ניק דרייק ולאונרד כהן. הגיטרה של דילן, הקול של דרייק והמלודיות של כהן יצרו מיני מפלצת של משורר מוזיקה. באלבומו השני הוא שר מתוך המסע שעשה בעיירות באמריקה, לדוגמא בשיר Hinnom, TX הוא כותב : " שמש של שלום / טוב, היא מסחררת ומערבלת / אתה רק מגדיר אותה / זרים מתפזרים במעברים נמוכים של הרוח / בצלילי הדגל המתנופף." רוב הטקסטים שלו אניגמאטיים בעיניי, אך קסומים באותה מידה.

אחרונה היא אמנדה פאלמר: אמנית צבעונית, אקסצנטרית וחסרת פשרות. התחילה את דרכה בלהקת הרוק-קברט the Dresden Dolls והמשיכה אחר כך לקריירת סולו ניסיונית ומעט אוונגרדית. היא גייסה למשל יותר ממיליון דולר מגולשים ומאזינים למימון אלבומה האחרון וידועה בביטוייה החריפים נגד כל מי שמתנגד לה. מעבר לכך, הטקסטים שלה מאד רגישים ומחוררי נפש. בשירה Another Year היא כותבת: " מזג האוויר הופך את הטריקים שלי לחלודים / אני מהנדסת גרועה / גם ככה קשה מאד בחורף / חושבת שאחכה עוד שנה / ואני בת עשרים ושש / בגיל שמונים ושלוש סבתא נפטרה / זה עוד הרבה זמן, אם אפסיק לעשן / חושבת שאחכה עוד שנה.

*

בשנים האחרונות השירה עוברת תהליך זהה למוזיקה, השוליים מתרחבים ונכתבים המון שירים בעיקר בגלל הנגישות הטכנולוגית והפלטפורמות הרבות שהיא מציעה, החל מבלוגים, רשתות חברתיות ועד כתיבת מסרונים. המבקרים, כמו במוזיקה, טוענים שאבדה הדרך, שהאמנות גוססת ונמצאת בחיפוש עצמי. האמת, אני קצת מבין אותם, קשה מאד לעקוב אחר כל השפע. יחד עם זאת בין כל השפע הזה נמצאים יצירות איכותיות נפלאות. הפחד הכי גדול שלי הוא שהן ילכו לאיבוד ובעוד עשור, דור אחר יקום, יסתכל אחורה ויגלה דף ריק. כל האמנים של התקופה הזאת לא יהיו עוד.

הטענה המרכזית בספרו של ניסים קלדרון "יום שני- על שירה ורוק אחרי יונה וולך" אומרת שהשירה הפכה להיות מעין קליקה של אלו שמומחים בה וכיאה לקליקה, שאר העולם לא מגלה בה עניין. לכן, בשנים האחרונות היא מוצאת את עצמה ברוק ובמוזיקה בפרט. הרשו לי לא להסכים עם הקביעה  או ההנחה הזאת, ראשית כי המוזיקה המיינסטרימית כבר לא מנגנת שירה, רחוק מזה, הטקסטים עלובים עד כדי פאתטיים. שנית, השירה עדין עומדת יציבה איתנה ומקורית ואיתה גם המוזיקה רק שהן נמצאות בשוליים התרבותיים של האדם הפשוט שמלכתחילה קשה לו לצרוך אותן. הבעיה היא אחרת: החברה האנושית הפכה להיות אדישה לתרבות, הפכה להיות עצלנית ומסתפקת בעיקר ממה שמוכר.

ניסיתי להציג מספר אמנים שהמילה הכתובה שלהם חשובה מאד ביצירות המוזיקליות שלהם ואותם טקסטים יכלו להיקרא אצל כל חובב שירה במיטה מול מנורה זולה או בכל מקום שמקיים ערבי שירה. דעתי היא כדעת ת.ס אליוט: שירה יכולה לקבל המון מהמוזיקה, ולהפך, ושתי האומניות הללו יכולות ליצור את הדיאלוג המרתק ביותר.

אסיים בציטוט מתוך מסה שכתב סרן קירקגור בשנת 1846 שרלוונטי מאד לתקופה שלנו: "אנשי העת הזאת העייפים מצלצול פעמוני ההתלבטות נחים להם בינתיים בעצלות מוחלטת. מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מוכן ושנון על שהותו במיטה." ככותב שירים וחובב מוזיקה גדול עצוב לי לשמוע את המבקרים הללו שהורגים לי את המילים והשירים ובמקום להקשיב ולחפש ולגלות דברים חדשים הם פשוט מתעלמים. קראו שירה, הקשיבו למוזיקה!

  • כל תרגומי השירים נכתבו על ידי

פוסט 25

סיכום רבע שלישי 2012

מאז שאין לי עבודה ואני מוכר רשמית במוסד לביטוח לאומי ובלשכת התעסוקה כמובטל, שעות הפנאי שלי נמתחות על פני היממה כולה ואני קורא יותר ספרים, צופה ביותר סרטים ומקשיב ליותר מוזיקה, אבל גם מרחיב את היקפי הכרס, את השיקוע שבספה, המינוס בבנק ואת חומת ההדחקה, כך שאפילו משב רוח של דיכאון לא יוכל לחדור דרכה. בלילות כשהרוב כבר ישנים, רק הפחד מצליח לגבור על השומרים הכי חסונים של החומה, מבלי לסדוק אותה, הוא מחלחל דרכה ומטלטל אותי, מצפה שאתעורר כמו שמתעוררים מסיוט בערך, אך הפחד זה עדין צעיר וחלש מימדים ובי עדין איכשהו מכוננת התקווה, שעם הזמן הופכת רק למילה מנופחת בהליום, הזמן יכריע אותה והיא תתפוצץ לי והחומה תקרוס ואני אהיה בדיכאון.

עד אז תרשו לי להציג בפניכם את הסיכום שלי לרבע השלישי לשנת 2012 במוזיקה.

ואתם גם מוזמנים להציץ בסיכומים הקודמים

סיכום רבע ראשון 2012

סיכום רבע שני 2012

אלבומים:

Pet Shop boys – Elysium

עשיתי טעות בהאזנות הראשונות לאלבום הזה, כי ציפיתי ללהיטים שישרפו לי את הנפש, אחרי הכל האלבום הקודם שלהם היה מקבץ של להיטי פופ ממכרים. אבל הפט שופ בויז יותר מתחוכמים מעוד כמה להיטי פופ והם מתייחסים לפופ ברצינות ולעיתים קרובות אפילו ברצינות תהומית ולוקחים אותו למקומות פחות נעימים ומלטפים. לקח לי זמן, הרבה זמן במונחים של מעריץ להתחבר לאלבום הזה. הפט שופ בויז בחרו להציג את מגוון היכולות שלהם: בלדות פופ שורטות כמו Invisible  ולהיט פופ סוחף כמו face like this. השיר הכי טוב לדעתי הוא – Memory of the Future שמשתמש בטקסט אינטלקטואלי מטפיזי וקלישאתי ובמלודיה מבריקה ומדויקת

לדעתי הפט שופ בויז יצטרכו באלבום הקרות לצוות לעצמם איזו להקת אינדי-פופ עכשווית שהלכה לאיבוד ומחפשת כיוון, אני חשבתי על MGMT.

Twin Shadow – Confess

בעולם מקביל, טווין שאדו הוא מלך הפופ והוא ממלא אצטדיונים ולא שר מילה אחת מהשירים שחיבר, אין לו צורך בכך, הקהל עושה עבורו את מלאכת השירה והוא עם שאר חברי הלהקה שלו מנגנים וקהל ההמונים המעריצים מרומם כל נפש אפילו את נפשותיהם של הצינקנים שונאי הפופ.

באלבום הזה, הוא עושה עוד צעד להפוך למלך הפופ גם בעולם הזה שלי ושלכם ויש לו את כל הנתונים להצליח יגיד המנהל הראשי של בית הספר הגבוה למוזיקת פופ. הוא קצת מזכיר לי את פרינס רק בלי הגרוב אבל מלא רגישות למלודיות, לא גירסה חיוורת של פרינס, אלא יותר פרשן שלו, לוקח את השילוב הזה בין פופ, r&b ורוק למקומות שאולי פרינס לא רצה או לא יכול להגיע.

המומלצים: five second(מועמד רציני לשיר השנה שלי) you can call me on ו- patiend

Ariel Pink's Haunted Graffiti – Mature Themes

הטקסטים של אריאל פינק מזכירים לי חלק משירים של המשורר הפולני זביגנייב הרברט, גדושים, עשירים ומציפי דמיון. יחד עם זאת, המוזיקה שלו לוקחת אותי לימים בהם הייתי מזייף מחלות ומבריז מבית הספר רק לצפות בתוכניות של הטלוויזיה החינוכית ולתכנן את החללית שתיקח אותו לכוכבים רחוקים, או ללילות של תקופתינו בהם צופה בסדרה 'דוקטור הו'. השילוב הזה של אינטלקט בוגר ורחב היקפים עם דימיון של ילד מביאים את אריאל פינק ליצור אלבום כמעט מושלם מבחינתי, אם כי ההאזנה לו לעיתים קשה ולא סוחפת ובכל זאת אחד המועמדים לאלבום השנה.

המומלצים: only in my dream, driftwood, baby

Wymond miles – Under the Pale Moon

אילו דיוויד בואי היה מתחפש מתישהו בקריירה הזיקתית שלו לרוברט סמית' סולן להקת הקיור הוא היה בוודאי נשמע כמו ווימונד מיילס באלבום הבכורה שלו. הנושאים ששר עליהם ווימונד באלבום הזה הם החומרים מהם הנפש שלי ניזונה – שברון הלב, יסורים וכאב בלתי נגמר. מתחת לירח החיוור הוא אלבום בכורה טוב טיפוסי, אפשר לזהות את הרגישות של ווימונד לנושאים שבלב, את האחידות וההבנה הז'אנרית, לעומת זאת עדיין צריך לגבש לעצמו פרסונה משל עצמו ולא להיות התחפושת של דייויד בואי לרוברט סמית'. בשורה התחתונה אלבום מרגש ויפהפה.

מומלצים: strange desire, singing the ending, the thrist

השירים:

תוכלו לשמוע כאן

וגם ב – iCast

  1. Four Tet – Locked
  2. Franck Ocean – Sweet Life
  3. Ariel Pink's Haunted Graffiti – Driftwood
  4. I Was Teenage Stan Worshiper – Make Your Move
  5. Divine Fits – For Your Heart
  6. The Orwells – In My Bed
  7. Jens Lekman – I Know What Love Isn't
  8. Taken By Trees – Dreams
  9. Why? – Strawberries
  10. Matthew E. White – Big Love
  11. John Fruciante – In My Light
  12. Grizzly Bear – Half Gate
  13. Amanda Palmer – Grown Man Cry
  14. Cheek Mountain Thief – Darkness
  15. Wymond Miles – Singing the Ending
  16. The Antlers – Zelda

פוסט 19

הסיפור של משה סילמן החזיר אותי שלוש שנים אחורה, במאי 2009 עת שביקרתי לראשונה במתחם ההוצאה לפועל בבית המשפט בתל אביב. בידי מכתבי תביעה של עו"ד ומכתב עיקול של הבנק. מה עושים, איך פותרים את הבעיה, איך מחזירים חוב של 25 אלף שקל ומסביבי פקידים ופקידות ועשרות אנשים חייבים כמוני ועל כולם אותו הפרצוף העצוב האובד עצות המיואש ולכל אחד סיפור ולכל אחד מטען שהוא נושא וכולם עצבניים. לרגעים אחדים חשבתי שזהו סופי, כלומר ההוצאה לפועל זה המוצא האחרון ואף אחד לא זורק גלגל הצלה, אף אחד לא מחייך, כאילו רוצים את סופך ויש כאלו שזועקים בקול גדול ויש כאלו שזועקים לעצמם אבל את כולם שומעים. לא אשכח את היום ההוא במאי 2009 ביום שחשבתי שאין תקווה, אבל החיים – יש בהם משהו חזק כל כך, כמו כח הכבידה שמחזיק אותך על האדמה.

רבים אחרים המיואשים עוד יותר מנצלים את כח הכבידה לקפוץ ממקום גבוה בכדי לנחות במקום נמוך לתוך המוות ולעשות לזה סוף. רבים מן הסובבים אותנו לא מאמנים בחיים ושולחים ידם בנפשם. כמו שעשה משה סילמן ביום שבת 14/07/2012 כי אף אחד לא שמע אותו והוא צעק חרישית ובקול גדול ואני אומר – אל תתעלמו מזעקות של כל אדם גם לאלו שרגילים לצעוק "זאב זאב" כל צעקה של אדם היא סימן לחולשה ואנחנו צריכים לחזק אותם.

יש כאלו שלא יבינו זאת לעולם, כי את כאבו של משה סילמן הם לא חוו, לא היו רעבים ללחם, לא נקלעו למצב בו לא יכלו להוציא כסף מהכספומט. האנשים האלו הם טיפשים וציניים וצרי ראייה ומחשבה. האנשים הללו לא יבינו לעולם.

*

טוב למשהו אחר, משמח ומרגש מאד, לפחות אותי. בתאריך 8/8/2012 אקריא משיריי בערב הסיום של סדנת השירה של הליקון וכך אהפוך לחצי משורר, ביום הזה אקריא את שיריי לאוזני אנשים שלא אכיר והם יקלטו את המילים לטוב או לרע. שאר הפרטים באירוע בפייסבוק. את החצי השני אשלים ברגע שייצא ספר שירים שלי וזה יקרה מתישהו, אחרי הכל לקחו לי 17 שנים להפוך לחצי משורר. מאז אותו יום בכיתה ח' שבו אמרתי לעצמי – אני אכתוב שירים ועד היום שבו כתבתי – לכל המשוררים יש עכשיו זקן.

*

ולמוזיקה, אחרי הכל אני אלא כלום בלעדיה. 50 דקות של מוזיקה משובחת הכנתי עבורכם.

אפשר להקשיב ולהאזין כאן

וגם דרך ה – iCast

ולהוריד מכאן

רשימת השירים

  1. Nas – World an Addiction
  2. Ariel Pink's Hunted Graffiti – Driftwood
  3. Holograms – Orpheo
  4. Laurence and the Slab Boy – Naive
  5. The Magic Castles – Death Dream
  6. Chains Of Love – I'd Rather Be Crying
  7. Whispertown – Bit Into a Peach
  8. Beat Connection – Invisible Cities
  9. Work Drugs – Tourist Heart
  10. Jack and The' – A Secret Tonight
  11. Antony – Landslide
  12. Seafieldroad – The Palace Of Light

פוסט 12

Of Montreal תל אביב מאי, 2012

 

איני יודע אם נעצרתי, באמצע הרחוב, מסווה את הזייתי תחת מטריה. אפשר שקפצתי (זה ודאי תעתוע): הוארתי בעווית, צחקתי, נדמה לי בעודי רץ.

ז'ורז' בטאיי

שני חזירים ברחו יום אחד מהדיר בו הם חיו, חזירים חמודים ורודים ותמימים הסתקרנו וחיפשו מרחבים לא מוכרים. הם מצאו את עצמם ביער. אנשי החווה, בעלי החזירים, חיפשו אחריהם ושבו בידיים ריקות, הם ויתרו עליהם וקנו אחרים. עבר זמן מה, לא הרבה זמן, ימים בודדים ובחדשות דיווחו על חיות ענקיות, מפלצתיות ומפחידות  שדומות לחזירים  שנראו ביער, אלו היו אותם שני חזירים תמימים וחמודים מהחווה הסמוכה. חזירים, פעם מישהו סיפר לי הם סוג של זיקית, תשים אותם בסביבה ביתית בין בני אדם והם יהיו חמודים ולא מזיקים, תשים אותם בטבע ללא השגחה הם יהפכו למפלצות, יצמיחו קרניים ויפחידו כל יצור אנושי באשר הוא.

נזכרתי בסיפור הזה, ברגעים של לפני ההדרן, כשעלו לבמה שני הרקדנים שעטו תחפושת של חזירים והפעילו את הקהל בהנפות ידיים ובקראיות "הוווו" ו – "היייי" מניפים את הידיים מעלה ומטה, ימינה ושמאלה. ברקע צועקים להם שחזירים זה לא כשר ובשלב הזה הפכתי לחזיר בר – רציתי שאוף מונטריאול ימשיכו לנגן כל הלילה, את כל השירים שלהם, שקווין בארנס ימשיך לרקד ולהתנועע לפי הקצב כל הלילה, שימשיך להתפשט שינגן בגיטרה ושיחייך לקהל ושיקפץ, לא רציתי שזה יגמר. רציתי שיעלו גם סוס.

ההופעה התחילה טוב, שני שירים מהאלבום החדש והמצוין – Paralytic Stalks, קווין בארנס על האורגן, שני הרקדנים(אני קורא להם רקדנים) הגיחו באמצע השיר ופיזרו לאוויר צרור בלונים לבנים ואז החלו להתמסר עם הקהל, בהתחלה לא הצלחתי להתרכז בהופעה ממשחק הבלונים המטופש והמתארך הזה, הבטתי בבלונים הלבנים כאילו היו כדוריות דם לבנות שנעות בין הקהל ומחזקות אותו, ברקע משפטים פילוסופיים פואטיים על החיים.

מייד הבנתי שקווין בארנס רוצה שנפעיל את כל החושים שלנו בהופעות הזאת ובכלל בכל ההופעות שלו, העיניים, האוזניים, הלב ושאר הגוף. הוא רוקח מעין תבשיל בשלל טעמים שיגעו בכל חלקי הלשון בו זמנית אבל גם לחוד. קווין בארנס, מעבר להיותו יוצר מוזיקה חשוב ואיכותי, הוא מנהל מופע, מעין קרקס סיני עתיק נודד שמקבל פרשנות פוסט מודרנית מוזיקלית וויזואלית. בכל שיר כמעט שני רקדנים יתנו מופע מחול כלשהו, פעם יהיו חתולים עם ציצים ענקיים ופעם יהיו ספיידרמנים שקופצים אל הקהל.

ואז קווין בארנס קם וגיליתי שהוא רקדן מעולה, ראיתי בו שילוב של ג'ים מוריסון ומייקל ג'קסון – שני רקדנים מעולים, שני כוכבי פופ, שניים שמתו בצורה טרגית. מבנה הגוף הצנום ביותר, עם שיער הארוך והחלק הקנו לו אפיל של כוכב עבר ומיתולוגי בניגוד הגמור לאישיותו כאמן שהיא רלוונטית, סקרנית, מתחדשת ומלאת חיים.

רוב הקהל חיכה לשירים מהאלבום המופתי מ – 2007 Hissing Fauna, Are You the Destroyer?  והיה נלהב ביותר וסחף את כל השאר, בינהם גם אותי. אני מצידי חיכיתי לשירים החדשים, מהאלבום האחרון. בכלל בהופעות השירים החדשים מתנגנים הכי טוב, את הישנים מנגנים מהר מידי, כמעט בלי חשק בצורה אוטומטית וקצת אפילו מאוסה, קל מאד לזהות זיוף אצל אמנים המבצעים שירים ישנים. חסרה בהם נשמה וכוח ובאופן אירוני כך היה גם השיר  Bunny Ain't No Kind Of Rider הרגע החלש בהופעה.

אך רגע השיא עבורי היה שיר ישן מאותו אלבום מופתי: The Past Is A Grotesque Animal הוא הארוך ביותר מאותו אלבום והרגשתי שקווין בארנס עדין חווה את אותם התחושות בזמן  ההוא שכתב אותו וזה עבר לכולם וזה חדר אליי. קווין בארנס אומר על השיר הזה בראיונות שזה השיר הכי טוב שכתב והוא צודק, זה השיר הכי טוב שלו. השיר הזה הגיע אחרי סדרה של שירים מקפיצים ומלאי אנרגיה ופתאום הקצב מכתיב לך להתכנס בתוך עצמך, כך לפחות אני הרגשתי, פנסים מסויימים דלקו וסינוורו אותי ואילצו אותי לעצום את העיניים במהלך כל השיר ולמרות הסאונד הבינוני הבנתי כל מילה ממנו, עברתי משהו בזמן הביצוע הזה ואני לא יודע להגדיר מהו.

העבר הוא חיה גרוטסקית, היא שורה ראשונה מהמשפט של השיר הנ"ל. ואם נחזור רגע למשל החזירים, חזיר היא חיה גרוטסקית בעיניי והיא יכולה להתאים לדימוי המופלא הזה וחזירים זה מה שהתעופף לי במחשבות אחרי ההופעה הזאת, חזירים והשאלה למה לא כל לילה אוף מונטריאול?

נדמה לי שרק אדם אחד בעולם יכול לשמח אותי בו בזמן שהוא מתיש אותי בפואטיות הסבוכה שלו. רק אדם אחד יכול להקפיץ אותי מעלה, להרגיש ילד ובו בזמן להתחבט בסוגיות הרות גורל כמו אהבות נכזבות ומה תפקידן בחייו של אדם. נדמה לי שרק אדם אחד בעולם יגרום לי לזמזם שיר כאילו הוא שיר פופ ובו בזמן להתעסק בכל מילה ומילה שנכתבה ולנסות להבין את התהליכים הפואטיים שעברו על הכותב והבן אדם הזה, מי שעוד לא הבין הוא קווין בארנס.

פתחתי עם ציטוט של ז'ורז' בטאיי ואסיים בציטוט נוסף שלו שמבטא את תחושת החזירות שלי השלובה יחד עם תחושת הסיפוק הגדול שלי מההופעה: " בעל חיים פותח בפניי עומק המרתק אותי וקרוב אליי. עומק זה – אני מכירו, במובן מסויים, זהו עומקי שלי."