פוסט 82

אמן ניצור עוד זכרונות


December 2015 MIXTAPE

לסבתא שלי זכרונה לברכה הייתה ברכה קבועה בכל פעם שיש אירוע שקשור בסוף או בהתחלה, בראש השנה, במוצאי שבת וכד'; "אמן ניצור עוד זכרונות", כמובן שבערבית הטונסיאית העממית זה נשמע הרבה יותר טוב והאמת זה לא בדיוק הברכה מילה במילה, זאת רק המשמעות שלה או התרגום שלי (וגם של סבתא) וכן סוף השנה עכשיו ואם סבתא הייתה בחיים והייתי מספר לה שנגמרת לה השנה, היא הייתה מברכת אותי ואז הייתי מתרגם לה את הברכה לעברית והיא הייתה מאשרת.

השנה יצרתי לעצמי כל כך הרבה זכרונות, שני אירועים שאזכור במיוחד היו הצעת הנישואין לאהובתי והנסיעה הראשונה שלי לחו"ל ואה כמעט שכחתי גם זכיתי בפרס שרת התרבות למשורר בתחילת דרכו. תחושה אחת מלווה אותי בכל הזכרונות האלו, לא הספקתי לספר לסבתא, היא נפטרה לפני שכל זה קרה והיא כרגע רק בראש שלי ומשום מה היא בקושי מדברת איתי, יותר נכון אני בקושי מדבר איתה וזה מוזר, אחרי הכל אין יותר פערים של שפה וגילאים, אני יכול לדבר איתה על הכל והיא תבין ולהפך, אבל בפועל אני פחות מדברים, בכל זאת קשה לדבר עם המתים.

מעניין מה סבתא שלי הייתה אומרת על הזכרונות האלו, כמובן שהיא הייתה מברכת "אמן ניצור עוד זכרונות" אבל כמו שאני מכיר אותה היה לה עוד משהו להוסיף. ברוב המקרים היא התביישה להוסיף, הייתה שותקת וידעתי בדיוק למה השתיקה הזאת מתכוונת, זה קשור לתפיסות המסורתיות האלו של בני דורה, כלומר "ילדים רבים" ו"פרנסה טובה יותר", זה מה ששתיקתה ביקשה ממני, אבל היא מעולם לא אמרה לי את זה בקול, רק במבט עיניים.

לדעתי היא באמת האמינה שזכרונות חשובים יותר מהכל, יותר מהמטרות והיעדים עצמם, כי זה מה שנשאר וזה מה שמחזיק אותך. מחשבה הפוכה כזאת, קודם כל תרצה שיהיו לך זכרונות ואחר כך יקרו דברים ולא ההפך המקובל לעשות ואז לזכור. יותר מהכל סבתא רצתה שתדע מאין באת ואז גם תדע לאן ללכת. לכן לא היה לה קשה במיוחד שעברתי לתל אביב כל עוד תמיד זכרתי לבקר וכל ביקור היה סוג של מסע זכרונות. גם אלו שאני זוכר בעל פה.

הערק האחרון שסבתא קנתה לי

הערק האחרון שסבתא קנתה לי

רק לאחרונה הבנתי עד כמה הברכה הזאת הפכה בשבילי דרך חיים והפכה אותי לרומנטיקן שאני, כל אירוע צריך שיהפוך לזיכרון ואם הוא לא כזה אז הוא פחות משמעותי עבורי, הכל צריך להיות מרגש כמעט כמו הצעת נישואין, זה קשה להתנהל ככה, החיים מאד מסובכים ומורכבים ככה ובכל זאת הבנתי דבר יותר חשוב והוא שצריך להיזכר בדברים שקרו לי, עניינים ששכחתי. אולי זה גם חלק מהברכה הזאת להיזכר או לפחות לנסות להיזכר.

אני כותב את המילים ואני חושב על הפועל ז.כ.ר בזמן עתיד: "אני אזכור אותך", הם יזכרו את כל מה שהיה כאן" איך העתיד הופך כל כך מהר לעבר, בלי זמן להיות ולהתהוות. העתיד של הפועל הזה הוא בעצם הציווי לזכור וזה מה שסבתא ביקשה ממני, הדבר היחיד שביקשה ממני בקול. היא מעולם לא ביקשה ממני להיות ילד טוב, ללכת לישון, לא לבזבז את כל הכסף, לא לאכול יותר מידי, לפנות את הכלים, לחשוב בגדול ולעשות נחת. היא רק ביקשה ממני לזכור!

סוף השנה עכשיו ואמן אצור עוד זכרונות קטנים וגדולים זה לא משנה, העיקר שיהיו והלוואי שאצליח לזכור ממך עוד סבתא, כי מאז שהלכת, נפטרת ומתת, אני מרגיש שהזכרונות הולכים פוחתים ונעלמים וכמו שאני מכיר אותך בצניעותך ויתרת על הנוכחות שלך בראש שלי לטובת אנשים ואירועים אחרים. לשנה החדשה כמו שתמיד ייחלת ובקשת בשבילי – אני מבטיח ליצור עוד זכרונות סבתא.

אפשר להוריד כאן

אפשר להקשיב מכאן או למטה בנגן

 

רשימת השירים

  1. Male Gaze – Cliffs of Madness
  2. Sam White – Slump
  3. Cage the Elephant – Cold Cold Cold
  4. The Atlas Mountains – Kicking Goals
  5. We Are the City – Kiss Me, Honey
  6. Language Arts – Now To Nowhere
  7. JennyLee – Boom Boom
  8. Fufanu – Now
  9. King Gizzard & The Lizard Wizard – Trapdoor
  10. ANOHNI – 4 DEGREES
  11. Club 8 – Skin
  12. Gang Signs – Back Up
  13. Hearts of Black Science – We Saw The Moon
  14. Freak Owls – You Are
  15. Arca – Snakes

פוסט 80

תרגיל מראה

November 2015 MIXTAPE

אחד מהתרגילים הידועים בסדנאות הכתיבה, הוא תרגיל המראה; להסתכל על עצמך במראה ולכתוב את מה שאתה רואה, אם לכתוב לפרטי פרטים קטנים-קטנים את כל מה שרואים ואפשר ההפך, לרכוב על להבות הדמיון שמציתות תווי פניך. בכתיבה הכל אפשרי, רק צריך לבחור. נגיד שבחרתי באופציה הראשונה ובאמת התמקדתי בפנים וכתבתי ברשימה את כל מה ששיקפה המראה. כל מה שאני כנראה אצליח לכתוב יהיו הפגמים והליקויים שיש בפנים שלי. שום דבר חיובי לא אמצא גם אם ממש אתאמץ ואתעקש להתעכב למצוא משהו יפה בפנים שלי.

יהיו אלו שמכירים אותי טוב שיגידו שאני מדבר שטויות שאני בן אדם יפה ואסתטי. אבל אני אמצא את כל צלקת וצלקת של פצעי הבגרות שלי, את החיבור של הגבות העבות היוצרות גבה אחד ארוכה ועבת שערות, את הנקודות השחורות שעל האף שלי, את שערות הזקן הלא סימטריות מגילוח עצמי במכונה ישנה עם בטריות לא טעונות, את השערות המאפירות החושפות את גילי, את התחלתה של התקרחות – מה שנהוג לכנות המפרצים במצח. את הלסת הנוספת והמשתפלת מטה, את העיניים בצבעים רגילים(למה לא כחול או ירוק לעזאזל), את שלוש נקודות החן הפזורות בלחי שמאל(מה יש לכן לחפש שם).

אפשר כמובן להמשיך לשאר הגוף: את השדיים של גבר הלא מחמיאים לפעמים, את הכרס חסרת האופי שנעה מן האגסיות לתפוחיות (אולי תחליטי איזה כרס את רוצה להיות), השוקיים והירכיים הגדולות, גוף של 190 ס"מ כמעט חסר פרופורציות. מלא פגמים ולקויות בגוף אחד ושוב אלו שמכירים אותי יגידו שאני מגזים, אבל זה בדיוק מה שאכתוב בתרגיל מראה של סדנת כתיבה.

nov15

עכשיו נעשה את אותו התרגיל אבל ניתן לדמיון לעשות את שלו, אני מסתכל על עצמי במראה עכשיו ואני רואה שאני בעצם בקלות יכולתי להיות אובייקט צילום של האמנית דיאן ארבוס, ניצב בסדרת "הסמויה" ברחובות מערב בולטימור,  אדם פגום חסר כל יכולת, מנודה מהחברה. מצורע לפני גירוש ומבקש מקלט. פנים מצולקות ומחוטטות המטילות אימה ומעוררות תחושות גועל ורחמים, הדיוקן של כל מחקר על עוני ופערים חברתיים. הפנים של תופעת ההשמנה במאה ה-21. קריקטורה סאטירית המתארת את הליקויים שהאנושות יצרה. בקיצור "יצור" זה מה שאני.

למה אני רואה את כל הפגמים האלו בתוכי, האם זה סתם מצב רוח, האם זו הצטברות של תחושות   דחייה משלב החביון הפסיכוסקסואלי שלי. האם כשאני מסתכל על עצמי אני באמת מסתכל על עצמי או שאני רואה מודל ששרטטה ההיסטוריה, האם אני שבוי בבואה של התפיסה האסתטית המערבית, האם גופי הוא ייצוג של רעיון הכיעור. במה אני מסתכל על עצמי כשאני מסתכל על עצמי.

מספיק עם ההתפלספות לרגע, אני באמת חושב שאני פגום וזה בסדר, אני די בעד הפגמים שלי, אני אוהב את הדברים עקומים ולא ישרים, עם מעט אבק בחדר נקי, לא סימטרי, לא מדויק. יותר מזה אני בעד כל הפספוסים של החיים. בעד כל נזקי שיצרה הסביבה בגוף ובנפש שלי, אני חי עם כל הפגמים שלי בשלום. אני לא מושלם, לא רוצה להיות כזה.

למרות זאת, יש לקויות שחייבים לתקן, אני לא רואה את עצמי חי עם אף ענקי ואוזניים של פיל מבלי לעשות ניתוח כלשהו ואם הייתי מקריח לגמרי, הייתי לוקח את זה קשה מאד, ברמה של דיכאון כבד מאד. אולי בעצם אני מגזים אני חיי טוב עם ה-Moobs שלי קשה לי עם כל עוולות החברה, למשל לראות אנשים מקבצי נדבות וישנים ברחובות. פערים חברתים, שחיתויות פוליטיות, כל הפגמים האלו מפריעים לי ומקשים ויקשו עליי את החיים שלי ושל כולם לדעתי.

לפעמים קשה מאד להסתכל על עצמך בראי, זה לא נעים לראות את מה שהמראה משקפת ולפעמים צריך כדי להשלים עם עצמך ואולי לתקן את מה שמפריע. לפעמים חייבים לכוון את המראה לאלו שמתחמקים ממנה, מתכחשים מכל וכל למומים ולכישלונות שלהם. רק לזכור להיזהר לא לכוון לשמש שלא תסנוור.
אפשר להוריד מכאן
אפשר להקשיב כאן או למטה

רשימת השירים

  1. Grimes – Artangels
  2. Ellie Goulding – Don't Need Nobody
  3. Young Galaxy – Factory Flaws
  4. Sarah Blasko – I'd Be Lost
  5. Doug Hream Blunt – Gentle Persuasion
  6. Beach Slang – Bad Art & Weirdo Ideas
  7. Timmy's Organism – Heartless Heathen
  8. Black Moth Super Rainbow – Umbros Vorhees
  9. The Chap – Guitar Messiah
  10. Oberhofer – Someone Take Me Home
  11. Half Moon Run – Turn Your Love
  12. JEFF The Brotherhood – Chilled to Bones
  13. Jeffrey Lewis & Los Bolts – Back to Manhattan
  14. Lou Doillon – Above My Head
  15. Joanna Newsom – The Things I Say

פוסט 78

התחדשות כואבת יותר
September 2015 MIXTAPE

לפני החגים
ספטמבר הוא האהוב העליי בחודשים, הלחות שיורדת, הקלמנטינות והגויאבות שעושות דרכן למדפים, זהו חודש של ריחות. השנה העברית שמתחלפת ואיתם מתקפת הסיכומים השונים(תופעת השנה, השיר הכי טוב של השנה וכד') זהו חודש של סיכומים. תכונת חשבון הנפש שאופפת את כל הסובב אותי, עונת הסתיו וכל מה שמשתמע מעונת המעבר הזאת, זהו חודש של התכנסויות פנימה. תמיד אהבתי את ספטמבר. עוד כשהייתי ילד קטן אהבתי את החודש הזה; בעיקר בגלל שצריך לחזור לבית הספר אחרי חופש ארוך ומייגע. תמיד הייתה התחדשות וצפי לדברים מרעננים.

סיפור האהבה שלי עם החודש הזה התחיל ביום הראשון של כיתה ד', השנה הראשונה של שנות התשעים. קמתי בבוקר ללכת לבית הספר, הכנתי לעצמי ארוחת עשר (פיתה עם ממרח שוקולד) והתכוננתי לצאת ופתאום אמא שלי קוראת לי ומסתכלת עליי, יותר נכון סורקת אותי מכף רגל ועד ראש, הייתי בטוח שהיא הולכת להגיד משהו כמו בהצלחה בלימודים, או משפט מרגש וקיטשי אבל היא יודעת היטב שאני די מצליח בלימודים ועוד יותר יודעת שקיטשיות לא עובדת עליי ואז היא אמרה: "אתה לא הולך ככה לבית הספר, שמעת אותי, שמעת אותי" הלכה לחדר שלי והוציאה ג'ינס וחולצה מכופתרת; "ככה מתלבשים ליום הראשון לבית הספר!" ה-"שמעת אותי???" מהדהד בי עד היום.

ראש השנה
זה היה הריב הראשון שאני זוכר עם אמא שלי, אני רציתי ללכת בבגדים שנוחים לי, מכנסי ספורט וחולצה של סופרמן או גיבור-על אחר. אבל זה היה ריב קצר והייתי ילד ממושמע יחסית ולבשתי את בגדי האירוע שלי ואיתם הלכתי לבית הספר. אמא שלי צדקה נראתי נהדר וקיבלתי מחמאות מהבנות של הכיתה, אפילו מהבנות של הכיתה המקבילה, לא יצא לי מזה כלום, לא חיבוק ולא הצעת חברות, אבל בנות התחילו להסתכל עליי. כך הפכתי להיות אלפרד כהן חדש, כך פיתחתי לעצמי את אחד חושים הטובים אצלי –  אופנה.

blogsep (1)

יום כיפור
בספטמבר אשתקד והשנה הכל התהפך, מצאתי את עצמי מבקר בבתי החולים, בשנה שעברה סבתא שלי אושפזה וחודש אחרי נפטרה והשנה אבא שלי לקה בהתקף לב, בינתיים הוא יצא מבית החולים ומחלים בבית הבראה. המראות והתחושות משנה שעברה התחברו למראות של השנה והיו דומים מאד. הצלילים של מכונות המודדות דופק ומדדים אחרים מתדפקים על המוח ולא יוצאים ממנו. הארשת העצובה והדואגת על פניהם של כל העוברים וחולפים – נכנסתי לדיכאון בשנייה.

סוכות
"בית חולים" מצד אחד מביא איתו תחושות של מתח ודאגה ומצד שני יוצר הזדמנות מוזרה כזאת לשמוע מה חדש מבני המשפחה הקרובים והרחוקים. בעתות משבר תמיד מתקרבים יותר ויותר. זה נורא להתעדכן בסיפורי משפחה ברגעים האלו, הייתי מעדיף לא לשמוע אותם בכלל ולחזק את הסטטוס קוו. לא להתקרב, לא להביע עניין, לא להקשיב לתכניות מלאות קלישאות לא להציע עזרה או פתרונות למשברים קטנים של החיים, לא לעדכן את כולם במה אני עובד ולעשות את הדודות קצת גאות. במשפחה שלנו הכל קיצוני מידי, דרמטי ואפוקליפטי. כל מה שהייתי רוצה זה לראות חיוך, בת צחוק קלה שנמרחת על הפנים, צחוק שישבור את הסאונד הנורא. כל מה שהייתי רוצה זה שיהיה לי האומץ לזרוק איזה הערה צינית שתפיג את המתח.

שמחה תורה
כך הפך ספטמבר מחודש מעורר מתרדמת הקיץ הקשה, שמפיח בראש רעיונות חדשים לחודש עצוב ומבולבל – חסר כל כיוון. הוא יותר מייצג סופם של דברים מאשר התחלות חדשות, אבל סוף הוא גם התחלה חדשה כמאמר הקלישאה המעצבנת הזאת. ככל הנראה לא היה לי בחיים דברים שצריכים להיגמר ולכן התלבשו עליי התחלה ועוד התחלה ועוד התחלה ועוד התחלה. כל ההתחלות הללו הן כמו נשל וזו ככל הנראה העת להשיל אותן מהעור ומעצמי וזו גם סוג של התחדשות, כואבת יותר.

 

רשימת השירים

אפשר להוריד מכאן
להקשיב מכאן או בנגן למטה

  1. Foals – Mountain at My Gates
  2. Eleventh Dream Day – Vanishing Point
  3. Nest Egg – blues lawyer
  4. Static Daydream – I've Destroyed Everything
  5. Gliss – Slow To The Kill
  6. Deerhunter –  Ad Astra
  7. U.S. Girls – New Age Thriller
  8. The School – He's Gonna Break Your Heart One Day
  9. Painted Palms – Disintegrate
  10. Farao – Are You Real?
  11. Craig Finn – Trapper Avenue
  12. Kurt Vile – Lost My Head There
  13. The Libertines – You're My Waterloo
  14. Isbells – Calling
  15. Alex G – In Love

פוסט 76

האושר זה אוברייטד

August 2015 MIXTAPE

יום כה מאושר כך נפתח שירו של צ'סלב מילוש "מתנה" בו הדובר בשיר מבטא בפשטות ובצניעות עד כמה טוב לו בחיים, מסופק, מלא ברכה לא מקנא מלא בשלוות עולם. את השיר הזה כתב מילוש כשהיה בן 60 בארצות הברית הרחק הרחק מפולין ארץ הולדתו ולמרות שצ'סלב נפטר 33 שנה אחרי כתיבת אותו השיר, תמיד הרגשתי כי הדובר בשיר נמצא על ערש דווי, ימים אחרונים של חיים והכל כבר מאחורה, נותר רק לנוח ומידי פעם לסובב את הראש לאחור, רק ככה אולי אפשר להבין שהחיים והעולם הם מתנה אחת גדולה. האמנם?

בהזדקפי ראית ים כחול ומפרשים, כך מסיים מילוש את הבית הראשון. אותו כחול אבל של השמיים מופיע גם בשירם Butiful Blue Sky של הלהקה הקנדית Ought (תוכלו להקשיב לו במיקסטייפ החודשי למטה) המדבר על כמה שהחיים יפים, אם כי בסרקזם האופייני ללהקות פוסט Pאנק ובכל זאת בקלות אפשר לחשוב שמדובר בשיר מאד אופטימי, בדומה למילוש בשיר שמבטא כמה טוב לנו בחיים עם המשפחה, מזג אוויר נפלא ושאר תיאורי טבע וחיי שגרה , אבל בשונה ממילוש המשורר שכותב על עד כמה הוא מאושר עם סאבטקסט מאד כואב, הלהקה הקנדית לעומתו ושוב כיאה ללהקת פוסט Pאנק לא מסתירים שום דבר; הדובר בשיר מכריז במעין תובנה שהאושר הוא בידיעה ובהכרה – הוא לא מפחד למות יותר. המחשבה הזאת אולי יותר מהכל היא-היא המתנה.

אין דבר כזה אושר אמיתי, צריך לחוות כאב מכל מיני סוגים כדי שיהיה משהו שנגדיר כאושר, הידיעה בסוף, ההכרה בזמניות, הכל בר חלוף הניצחון של הידיעה הזאת בתת מודע הרוצה לחיות לנצח, בקיום הלכאורה האין סופי שלנו, זהו האושר האמיתי. זאת המתנה האמיתית של החיים שלנו. נועדנו לסבול ולחיות חיים קשים, מסובכים, מטרידים, שבורים ומדיחים, חיים שהם שדה מוקשים אחד גדול. שום דבר שמח באמת יש באזורים מהסוג הזה.

blog3

אני תמיד חושב על אושר בהשוואה לסבל שחוויתי בעבר או שאחווה בעתיד, פרספקיטבה זאת המילה ואופי המחשבה שלי בכל פעם שאני לרגע מבין שאני מאושר. אני לא מסוגל לחוות אושר עד הסוף, כי אני מפחד שהכאב מחכה לי מעבר לפינה. אני הופך פרנואידי בכל רגע שמחה באשר הוא. למשל אני שונא לקבל מתנות לא בגלל האכזבה לקבל משהו שלא רציתי אלא כי מתנות עשויות להישבר בעתיד הרחוק ואפילו הקרוב. לכן עדיף משהו סדוק מלכתחילה שלא יפתיע וכך יישאר איתנו תמיד.

גם במוזיקה, שירים שמחים לא נשארים איתנו הם מתחלפים בשירים שמחים אחרים כי התוקף שלהם כמו האושר בחיים פג מהר מאד ואין להם עתיד. לעומתם שירים עצובים של כאב על כל סוגיו נשארת איתנו לנצח היא לא מאכזבת ואנחנו שומרים לה אמונים כי מלכתחילה היא מרוסקת כאדמה מבוקעת ולחורים האלו תמיד אפשר להכניס רגשות. למוזיקה שמחה שלמה ומאושרת אי אפשר לחדור.

יום כה מאושר – יש ימים רבים כאלו וזה נחמד מידי פעם. ימים מאושרים הם כמו להקה של להיט אחד. זה הדבר הכי טוב לאותו הרגע אבל מי יזכור את זה עוד כמה שנים. הכי טוב לסבול. זאת המתנה האמיתית. אסיים בקטע מדיאלוג של שתי דמויות מסדרה שאני מאד אוהב שיימלס האמריקאית בפרק האחרון של עונה 5 אחת הדמויות אומרת לדמות אחרת שהוא עושה אותה מאושר והוא עונה לה; אושר, אושר זה אוברייטד.

וכאן המוזיקה

אפשר להוריד כאן

להקשיב מכאן או למטה

1. The Phoenix Foundation – Mountain
2. Royal Headache – Carolina
3. Talk in Tongues – She Lives in My House
4. Bis – Kandy Pop
5. DRINKS – Focus On the Street
6. Ought – Beautiful Blue Sky
7. The KVB – Chapter
8. Digital Leather – Religious Experience
9. (Slim Twig – Roll Red Roll (Song for Steubenville
10. Telepathe – Damaged Raid
11. The Mynabirds – Shake Your Head Yes
12. The Memories – Love to Break Your Heart
13. The Smoking Trees – Rose Flower Lilac
14. The Maccabees – Dawn Chorus
15. (noisedreams – The Queen Of My Dreams ( She's So Beautiful

פוסט 21

עומד בשורה הראשונה, רגליי כבר אינן יכולות לשאת את שאר גופי וממשיך להמתין, התאורה אדמומית משהו והכל נראה לי מהבהב משהו כאילו מצמץ את עיניי בחוזקה ובלי הפסקה(בטח מהתרגשות). מאחורי הרבה אנשים שאני מכיר מנופף להם לשלום אך לא זע ממקומי, זה המקום הכי טוב שיש וממשיך להביט באנשים המתכנסים לאיטם לקראת ההופעה חלקם מחליפים איתי מבטים בוודאי תמהים מה בחור גבוה כל כך, שמשדר תימהונות עושה בשורה הראשונה אבל זה רק המחשבות שמתרוצצות לי בראש המנסות להדחיק את ההתרגשות הקורעת עורקים הזאת.

עוברת דקה ועוד דקה, המוזיקה ברקע נשמעת מוכרת, אבל ברגעים אלו היא מעצבנת אותי במיוחד עוד חיוך נזרק לאדם מוכר ואהוב ואני הופך לצמא ושפתיי מתייבשות, חש שגופי הולך לבגוד בי, אחרי הכל אני כבר לא צעיר ומצד שני עדין בן אדם בריא. הברבי מתמלא והופך להיות צפוף יותר, מאות שיחות נרגשות מתאגדות לרחש אחד גדול שיהפוך לדממה בקרוב, הדממה הכי קצרה בעולם. בחצי שעה הקרובה תעלה לבמה הזאת שאני לידה והם מעליי – הלהקה שאני הכי אוהב בעולם.

נחזור לרגע להווה. מוזיקה, בהרבה בחינות יכולה לעורר באדם המקשיב או המאזין לה כל מיני תחושות. אצלי היא בעיקר משמרת את הילד שבי ואת הילד החוקר, הסקרן, השואל והמציץ, אפילו יותר ממשמרת – יוצרת בי ילד חדש. המוזיקה של הווקמן עושה אותי במידה מסוימת ילד פרברים כזה שמשחק בכדור במדרכה ליד הבית שמתגלגל לפתע הרחק מהבית, הכדור מוביל אותי לבית השכנים ומהמוסך שלו בוקעת מוזיקה ואמא צועקת מרחוק "אל תתקרב לשם אלפרד!, הם ילדים רעים" ואני כמובן לא מקשיב לאמא והולך אחר הצלילים הבוקעים מהמוסך ובאחד החריצים מביט בלהקה, חמישה גברים, הסולן גבוה במיוחד וחושב לעצמי: הם לא ילדים רעים, הם רק נשמעים ונראים ככה, הלוואי שיקבלו אותי ללהקה שלהם.

 

הרבה עבר על חברי להקת הווקמן מיום הקמתם, הרבה אבל לא מספיק, משהו בסיפור של הלהקה שלהם מאד קלישאתי בעיניי, חסר פיקנטריה שכזה וזה הופך אותם ללא מעניינים. לדעתי המוזיקה שלהם יותר מעניינת מהסיפור של הלהקה. ההתפתחות שהם עברו מאותו EP ראשון ב – 2001 ועד לאלבום האחרון Heaven שיצא במאי השנה, המחקר הבלתי פוסק של המוזיקאים שבהם מרתק אותי במיוחד והרבה מעבר לכך – הם מצליחים לרגש אותי בצורה שאני מתקשה להסביר ובכל זאת אנסה.

בתחילת דרכם השוו אותם ליו2 של ימיה הראשונים בשנות השמונים, סולן כריזמטי ליין בס-תופים דומיננטי ומראה ביבים ונבזי משהו. לאחר מכן תוך כדי ההשוואה ליו-2 הם ממשיכים להיטמע ברנסאנס של הפוסט פאנק והרוק'נרול בניו יורק, ברוקלין ליתר דיוק, ככל הנראה היה מאד קשה להתחמק מהזרם הזה והם עשו זאת בהצלחה רבה וממגנטת, הלהיט הכי גדול שלהם the rat הוא בעיניי הסמל של אותו זרם, השיר שמייצג הכי טוב של אותה תקופה. לבסוף הם התרככו, הפכו להיות מה שהם באמת, להקת רוק מסורתית, וינטג'ית, אמריקנה סטייל, חסרת יומרות, צנועה ומחבקת.

קשה מאד להעריץ להקה כזאת, שאין בה דמויות מעניינות וצבעוניות, שהיא פשוטה וחרוצה ודואגת להוציא אלבום כל שנתיים, קשה מאד להתחבר לאנשים טובים וצנועים, לדעתי רק בשל הסיבות הללו אני כן דווקא מצליח להעריץ אותם וגם עוד הרבה אחרים. אבל ואולי בעיקר בגלל המוזיקה שלהם, הם נחשבים היום לאחת מלהקות הרוק הטובות בעולם.

ליבי נכבש אל הנגינה הזאת שלהם המקצב המדוד האורגן שלפעמים מתלווה, כלי הנשיפה הפוערים את השריטות בלב המוכה, אינני יכול לשאת את כולה, היא יפה מידי בשבילי. יש משהו בניגון שלהם משהו עצוב ונוגה, איטי וסוער משהו מסודר אך גם שלוח רסן, מפויסת אך גם לא שלמה, אצילי ומגונדר ומנגד מפויחת ורעבה, חסרת מנוחה.

לא כל יום אדם זוכה לחוות פיזית את המוזיקה שהיא כמעט פסקול החיים בשבילו, לראות מקרוב את גיבורי הגיטרה שלו מכוונים אותה, את הסולן שמבקש שיגבירו לו את המוניטור ואומר "תודה" במבטא זר ויש כאלו אנשים שחווים אותה לפחות פעם חודש, אבל תמיד הם יזכור את הפעם הראשונה. במקרה שלי זאת הפעם הראשונה ואולי האחרונה, אין לדעת באמת מה יקרה.

כשאמות וזה יכול להיות בזמן ההופעה או מחר ובשנה הקרובה או אפילו עוד חמישים שנה. בלוויה שלי ארצה שינגנו את השיר If Only It Were True: "ראשי מלא בחלומות/זה לא חדש/ ואולי לחלום זה כל/מה שבן אדם יכול/אז אל תקראו לי/חלומי הוא לא הדרך/וכשימאס לי/אמות בחלומות עליכם."

השיר הנ"ל נועל את המיקסטייפ המיוחד שהכנתי עבור הגעת הלהקה ארצה ב – 14/08/2012 במועדון הברבי בתל אביב והוא מעין מדריך עשיר במיוחד של הלהקה והוא מתאים לאלו שלא מכירים אותה ובוודאי לאלו שכן.

אלפרד כהן

אפשר לשמוע ולהאזין ב – iCast

ולהוריד כאן

רשימת השירים

The Crimps: The Walkmen 2001

Revenge Wears No Wristwatch: Everyone Who Pretended To Like Me Is Gone 2002

Danny's At the Wedding: A Hundred Miles Off 2006

Woe Is Me: Lisbon 2010

Song for Leigh: Heaven 2012

Everyone Pretended To Like Me Is Gone: Everyone Who Pretended To Like Me Is Gone 2002

Thinking of a Dream: Bows and Arrows 2004

The Witch: Heaven 2012

Another One Goes By: A Hundred Miles Off 2006

Canadian Girl: You & Me 2008

New Years Eve: Bows and Arrows 2004

Weight on My Shoulders: Lisbon B Side 2010

Blue As Your Blood: Lisbon 2010

I Lost You: You & Me 2008

We Can't Be Beat: Heaven 2012

Passin' Through: Daytrotter Session 2008

Don't Forget Me: Pussy Cats 2006

If Only It Were True: You & Me 2008

פוסט 18

*

ציפורן חודרנית זה לא להיט, בכל צעד וצעד זה כאילו שאתה בועט בחבית עץ מלאה מים ענקית ועד ה – 5/8 היום בו הכירורג יעקור לי את הציפורן מהבוהן של רגל שמאל, אמדוד כל צעד ואתייסר מכאבים ואף אחד לא ישים לב כי לא אפסיק לחייך.

*

בימים אלו אני מארגן ערב שירה, למעשה זהו ערב הסיום של סדנת השירה של הליקון בה לקחתי חלק השנה. ימים אלו הזכירו לי לפני כמה שנים עוד שהפקתי סרטי סטודנטים כמה זה יכול להיות מורט עצבים להפיק דברים. הפעם זה שונה, בערב הזה אהפוך לחצי משורר, אקריא את שיריי לקהל שיבוא, החצי השני יתמזג עם הראשון ברגע שגם אפרסם אותם. פרטים בקרוב. מתרגש.

*

השבוע הסתיימה העונה השנייה של הסדרה The Killing והצפייה בשתי העונות היו מורטות עצבים ואם לדייק היו מעייפות. היו רגעים שויתרתי ולא רציתי לעקוב יותר, אבל משהו בתוכי היה חייב לפענח את הרצח וסוף סוף זה קרה. רמז: המשפט של צ'כוב עם האקדח במערכות די תופס כאן. אבל מי שעוד לא ראה יתקשה לנחש.

*

חברה טובה ניסתה לשכנע אותי השבוע, שאכתוב בלוג אוכל עם תמונות והגיגים. אולי הייתי קורא לו "תבלינים והגיגים" אמרתי לה שיש לי את הבלוג הזה – "הבלוג הסנטימנטלי של אלפרד כהן" והוא גורם לי למפחי נפש כי לא מספיק אנשים מבקרים בו. אנשים אוהבים יותר אוכל ועם תמונות זה יעבוד, תקשיב לי אלפרד. אף פעם לא הקשבתי לה, בינתיים אני עוד חושב על זה.

*

בשבת הבאה 21/07/2012 יחזור להופיע בישראל מוריסי, לא קניתי כרטיס, כי אין לי כסף ואני מתכוון להשתתף בכל הגרלה אפשרית על מנת לזכות בכרטיס וכן בכל זאת, ללכת להופעה. ב – 2008 קניתי שני כרטיסים והזמנתי איתי להופעה את הבחורה שהייתי מאוהב בה. היא לא הכירה כמעט מהשירים של מוריסי וחשבתי ברוב רומנטיותי ששיריו יגרמו לה קצת להתאהב בי,  מקסימום לחשוב עליי. בעיקר אני זוכר מההופעה הזאת שחוויתי עוצמות רגשיות בלי שום קשר לעלמה שהייתה לצידי.

*

ביום ראשון האחרון 08/07/2012 התחתן חברי הטוב והייתי הכי שמח בשבילו בעולם והאירוע עצמו היה מרגש ומשמח, למחרת קמתי שכל שריריי תפוסים, אחרי הכל רקדתי כמו משוגע ואני לא כל כך בכושר ואז השתלטה עליי מועקה ידועה – קשה לגבור על תחושות הבדידות ובכל פעם שאתה חושב שניצחת אותן הם חוזרות. זה לא טבעי לחיות לבד.

*

בבלוג הקודם שלי "מלווה מלכה" עסקתי הרבה בשאלות של אמונה ודת ואני עדין עוסק בזה – לומד להאמין בדרכי שלי. השבוע נתקלתי בקטע מתוך "לב הקבלה" מאת פרופ' דניאל מט בהוצאת עולם קטן. דניאל מט התארח בתוכנית של דב אלבוים שזה הקריא קטע מספרו:

התכלית מאת אברהם אבולעפיה

ואין תכלית נשיאת האישה לאיש אלא מפני החיבור

ותכלית החיבור – עיבור.

ותכלית העיבור – תולדה.

ותכלית זה – לימוד.

ותכליתו – השגה.

ותכליתה – קיום התמדת המשיג עם תענוג השגתו.

ובכן ידוע שהקבלה טוענת שזוגיות זה דבר חשוב, אולי הכי חשוב וברגעי הבדידות שלי העולים כגאות, אני די נוטה להסכים.

*

ולא נפרד בלי מיקסטייפ משובח עם מוזיקה מצוינת, איכותית וחוצת ז'אנרים.

אפשר להקשיב ולהאזין כאן

וגם דרך ה – iCast

ולהוריד כאן

רשימת השירים

  1. Frank Ocean – Pink Matter (feat. André 3000)
  2. Oddisee – You Know Who You Are
  3. Joey Bada$$ – World Domination
  4. John Fruciante – FM
  5. Saint Savior – Jennifer
  6. Merchandise – In Nightmare Room
  7. Hot Panda – Go Outside
  8. Deep Time – Clouds
  9. Taragana Pyjarama – Growing Forehead
  10. Dusted – Bruises
  11. Sonny and the Sunset – Dried Blood
  12. Neneh Cherry and the Thing – Dream Baby Dream

פוסט 17

השבוע סיימתי לקרוא את הארנבת עם עיני הענבר מאת אדמונד דה ואל, זה סיפור שבו המחבר עוקב אחר ההיסטוריה של אוסף הנצקה במשפחתו בסגנון המשלב פרוזה עם עיון לעיתים מרתק ולרגעים גם משעמם. הנצקה הם פסלים קטנים המיועדים לבגדים יפניים העשויים מעץ או שנהב בכל מיני צורות, של חיות בעיקר. המחבר יוצא למסע שורשים מיפן וצרפת דרך אוסטריה וחזרה ליפן במהלך כל מאה השנים האחרונות. כאמור הוא עוקב אחר אותם פסלונים קטנים שעוברים במשפחתו, על המעמד שלהם באילן היוחסין המעניין מאד של המחבר.

מתוך הארנבת עם עיני הענבר

תוך כדי הקריאה, הפריעה לי שאלה: לאיזה חפץ עבורי יש חשיבות, איזה חפץ ארצה שישמר ויעבור לדור הבא במשפחתי ולא מצאתי כזה. אין לי חפצים יקרי ערך ומשמעותיים. זה קצת העציב אותי, אבל לא ויתרתי לעצמי וחיפשתי חפצים שאני שומר. מצאתי קסטנייטות שקיבלתי פעם במתנה מחברה אהובה. מצאתי טבעת זהב שעליה חרוטה השם שלי בראשי תיבות ובאנגלית שקיבלתי מסבא וסבתא בבר מצווה. מצאתי את העטיפה של הקלטת הראשונה שקניתי, כרטיס להופעה של פול מקרטני ובקבוק של בירה נשר שיצא במהדורה מיוחדת לציון 100 שנים להיווסדה של תל אביב. התוצאות יותר דיכאו אותי מהשאלה למה אין לי חפצים יקרי ערך.

בלימודי הקולנוע שלי, השתתפתי בסדנת ארט אותה הנחה יואל הרצברג בה למדנו בעיקר את חשיבותם של החפצים בפריים הקולנעי, כיצד לבחור את החפצים שיתאימו לעלילה ובעיקר לדמויות. זכור לי שזה ריתק אותי במיוחד ולא ברמת הביצוע אלא ברמה הפילוסופית של הדבר. לכל אחד יש חפץ שמאפיין אותו שעוזר להגדיר את האישיות שלו ומשמש כלי נוסף במורכבות האין סופית של האנושות ואני אין לי חפץ כזה. תחושת ריקנות אפפה אותי ויצאה החוצה לחדר הריק מחפצים.

לא ויתרתי ושוב ניגשתי לחפש והפעם מצאתי זוג נעלים בלויות של אסיקס קלאסיק, נעליים שקניתי ב-2005 ולפני כמה שנים הפסקתי לנעול אותם ואז נזכרתי שלפני כמה שבועות, כתבתי שיר על אסיקס שכל כך רציתי שיקנו לי ההורים ולא קנו. אני לא נועל אותן יותר, אבל שומר עליהן, כנראה שזוג הנעליים הזה חשוב לי במיוחד. למה? אין לי מושג.

אסיקס כחולים/אלפרד כהן

אימי אפתה לי את כל העולם

אבל לא קנתה לי אסיקס.

ובלילות שלמים, במקום לפחד ממפלצות

תכננתי איך אני שודד את אמא שלי

ורץ למרכז החנויות החדש

וקונה לי אסיקס.

אבא הלך לעבודה אבא הלך למלחמה

והוא לא היה בבית

לבקש ממנו שיקנה לי אסיקס.

רציתי שערבי יהרוג אותו

ומשרד הביטחון ייתן לאמא קצבה

ויהיה לה מספיק כסף

לקנות לי אסיקס.

אלוהים מרחם על ילדי הגן

אבל שונא אותי

כי למרות כל התפילות

ובכל הכח מתפלל

לא קנו לי אסיקס.

החתולה ז'ורז' בת שלושה חודשים, ישנה בתוך האסיקס היחידים שהיו לי

מה שכן אני שומר מוזיקה, את המוזיקה שאני שומע ארצה להעביר לדור הבא, חבל שלא ניתן להחפיץ מוזיקה ולתת לשירים את הפיזיות שבחפצים .המיקסטייפ של השבוע מכיל בתוכו את להיט הקיץ הלא רשמי שעושה טווין שאדו ועוד 11 שירים מופלאים. כדאי ביותר!

אפשר לשמוע ולהקשיב כאן

או דרך ה – iCast

ואפשר להוריד כאן

רשימת שירים

  1. Twin Shadow – Five Second
  2. Exlovers – This love Will Lead You On
  3. Dent May – wedding day
  4. Dirty Projectors – Impregnable Questions
  5. Chain and The Gang – Free Will
  6. BEAK> – Yatton
  7. The Invisible – Wings
  8. Dexys – I'm Thinking of You
  9. Man Without Country – Foe
  10. La Grande Sophie – Quand On Parle de Toi
  11. The Amazing – Flashlight
  12.  Wymond Miles – Singing the Ending

פוסט 14

התחלתי לכתוב שיר והוא הולך ככה: אמא שלי אומרת שלא כל עוגה תצא טעימה/ אבל באמת/ היא לא אמרה לי את זה/ אמא שלי לא אמרה לי שום דבר כזה חכם/ אימי לא אפתה לי את העולם/ ובטח לא עוגה מסכנה/ ולמרות זאת/ בכל פעם שאני אופה עוגה/ אני חושב על אמא.

השורות הללו נכתבו אחרי סוף שבוע מטורף של הכנת פסטה בינונית ועוגת שוקולד מוצלחת במיוחד וכל זה מתגמד לעומת המיקסטייפ החדש והמעולה, שאין בו אף שיר אינדי פופ אחד!

אפשר להקשיב ולהאזין לו כאן

ואפשר ב – iCast

ואפשר להוריד כאן

רשימת השירים

  1. Screaming Females – Red Hand
  2. IS/IS – Shadow
  3. K-Holes – Frozen Day
  4. Black Devil Disco Club – Fuzzy Dream
  5. Omar Rodrigaz Lopez – Ocho
  6. Dana Buoy – Delicate Suitor
  7. Edamame – Dear Apparition
  8. Constrobuz – Sand Prism
  9. Father John Misty – Nancy from Now On
  10. The Walkmen – No One Ever Sleeps
  11. Anais Mitchell – Dyin Day
  12. Sun Kil Moon – Sunshine In Chicago

פוסט 13

…להביע את זה שאין מה להביע, אין במה להביע, אין ממה להביע, אין כח להביע, לא תשוקה להביע, יחד עם החובה להביע.

סמואל בקט

 לפני כמה שבועות כתבתי פוסט שעסק ברובו בסרט הדקומנטרי על וודי אלן ורגע לפני שפרסמתי אותו, החלטתי לגנוז אותו. את מי זה מעניין שאלתי את עצמי, למה שאנשים ירצו לקרוא את מה שאני כתבתי על וודי אלן ועל הכתיבה בכלל. כך נגנז לו פוסט שבעיקרו אני מתרגז על הסרט ועל וודי אלן בעיקר, מקנא בו ולא משום שהוא מצליח לכתוב יום יום וכל כך הרבה, אלא משום שבסופו של דבר המילים בדף של וודי אלן הופכים לסרטים שרואים לפחות מאות אלפים ברחבי העולם וזה מצליח לו כי הוא מוכשר וגם כי יש לו קצת מזל.

כמויות כתיבה זה עניין שמעסיק אותי מאד, אני תמיד סופר כמה כתבתי, עושה לעצמי מעין סיכום שבועי של מילים שכתבתי. בזמן הכתיבה הספירה הזאת לא מעסיקה אותי. זה קורה בין לבין שאני חושב על מה לכתוב, מוצא את עצמי מונה תווים, מילים ודפים. מכריז על זה כמו חייל שמונה הרוגים. השבוע למשל לא הצלחתי לכתוב כלום, הייתי עסוק מידי באייפד החדש שלי.

השבוע שהאזנתי לתכנית הרדיו עוד קצה המשודרת בימי ראשון בשעה 23:00 ב- רדיו 88 אףאם, מצאתי את עצמי מהרהר בשיחות המקסימות של קוואמי ונדב רביד על המוזיקה אותה הם מנגנים. ומבין עד כמה חסרות לי שיחות כאלו על מוזיקה, לא בהכרח מעמיקות אבל גם לא שטחיות ואז תקף אותי(כמו תמיד) חוסר הביטחון וטען בדיאלוג הפנימי הזה, שלא יהיה לי מה לתרום בשיחות כאלו ולרוב אני אשתוק ואוּבך מחוסר הידע שלי ומחוסר היכולת להגיע לתובנות מעניינות.

והשבוע מיקסטייפ מצויין! באמת!

 אפשר להאזין ולהקשיב כאן

וגם דרך ה – iCast

ולהוריד כאן

 רשימת השירים

  1. Royal Headache – Back and Forth
  2. King Tuff – Keep On Movin'
  3. TV Girl – Misery
  4. Gossip – Move in the Right Direction
  5. Magic Wands – Space
  6. Last Days of 1984 – Wave Life
  7. Preteen Zenith – Damage Control
  8. The School – It's Not the Same
  9. Guillemots – Up On the Ride
  10. Richard Hawley – Don’t Stare at the Sun
  11. Damon Albarn – The Moon Exalted
  12. Lavender Diamond – Moment of Laughter

פוסט 10

השבוע מאיזושהי סיבה שעוד לא הבנתי ביני לבין עצמי ואולי אלו היו סתם צירופי מקרים. נתקלתי בסיפורים מאחורי הקלעים של השירים. בדרך לביקור השבועי אצל סבתא בבאר שבע, האזנתי ברדיו ברשת ב לתכנית שהנחה מני פאר שסיפר אנקדוטות על שירים ישראליים קלאסים, אימת בראיון עם כותבי הפזמונים את המיתוסים שנוצרו עם השנים, כמו למשל השיר של דורון מזר אני חוזר הביתה שחיברה שמרית אור. עוד לפני זה קראתי במוסף גלריה של יום העצמאות כתבה עמוסה של בן שלו שציינה 30 שנה לצאת שירו האלמותי של זוהר ארגוב הפרח בגני ועוד לפני כל זה, ביום הזיכרון בפרויקט של גלי צה"ל המלחין שירים של נופלים ובו מן הסתם במהלך השידור מספרים את מה שעומד מאחורי כל שיר.

הכל התחיל בכלל ביום שלישי של השבוע בשידור של תחנת הרדיו האינטרנטית הקצה, בה קוואמי עשה ספיישל לקראת בואו ארצה, של המוזיקאי, מארק קוזלק ובו גם סיפר על מה עומד מאחורי השירים ולמרות שאני לא חובב גדול של קוזלק מצאתי את עצמי מתרתק למרשתת ובולע בשקיקה, כל מילה ומילה בסיפור מאחורי השירים של קוזלק.

כן, הסיפורים מאחורי השירים יכולים להיות מעניינים ומרתקים, מסייעים בהבנת השירים ומשרטטים מעין מפה של השיר, שבה הוא מצויין בנקודת ציון מובלטת ומסביבו שבילים ודרכים המובילים אליו. גם אני כתבתי שיר השבוע וגם לו יש סיפור מאחוריו. כתבתי אותו במסגרת סדנת השירה של הליקון התבקשתי לכתוב בלדה. לא הצלחתי להיצמד לחוקי המבנה שלה, אבל זו הבלדה שלי. הבלדה על השכן ג'ורג'.

השכן ג'ורג'

גם חולצה גם מכנסיים. כל בגדיו לבנים.

יוצא לחדר המדרגות, בכל פעם ששומע אי אילו רעשים.

מי אתה? שואל את הטכנאי של יס.

הו! אתה לא רואה אדוני, אני הטכנאי של יס.

אבל לא הזמנתי שום טכנאי של יס.

לא אתה אדוני, השכן ממול הזמין טכנאי של יס.

בשעת ערביים לפני שעת החדשות,

שוב שומע רעשים מוזרים בחדר המדרגות.

מי אתה? שואל את שליח הסושי.

הו! אינך רואה, אני השליח של הסושי.

אבל לא הזמנתי שום שליח של סושי.

לא אתה אדוני, השכן ממול הזמין סושי.

בבוקר מוקדם, בשעתם של האופים.

שוב יוצא לחדר מדרגות, לבדוק מי אלו המרעישים.

מי אתה? שאל את מחלק העיתונים.

הו! אינך רואה, אני מחלק העיתונים.

אבל לא הזמנתי שום עיתונים.

לא אתה אדוני, השכן ממול הזמין העיתונים.

בחצות היום באותם בגדים לבנים

שוב יוצא לחדר המדרגות והוא קצת נים ולא נים.

מי אתה? שואל את הרוצח השכיר.

הו! אינך רואה, אני רוצח שכיר.

אבל לא הזמנתי שום רוצח שכיר.

לא אתה אדוני, השכן ממול הזמין רוצח שכיר.

מדמם על רצפת חדר המדרגות.

בגדיו הלבנים המהולים בצבע אדום.

לא נשמעו עוד רעשים בחדר המדרגות.

מלבד רעשן של טיפות הדם בצבע אדום.


לא סיפור מעניין במיוחד עומד מאחורי הבלדה הזאת: לפני כחודשיים עברתי לדירה חדשה ובזמן המעבר בעודי מכניס את קופסת קרטון עמוסה לדירה החדשה יוצא השכן בדירה ממול ומתחיל לבחון אותי ואת מצבה של הדירה. זאת הייתה לפני כמה שנים השירה שהוא שכר והיא השתנתה לטובה אמר ואז התחיל להרצות את כל החסרונות שבה. היה לי קשה ובעיקר לא נעים להיפטר מנוכחותו הלא רצויה של השכן החדש.

בימים הראשונים שלי בדירה החדשה הגיעו אחד אחד הטכנאים למינהם להתקין לי את השירותים בהם אני משתמש ותמיד אבל תמיד השכן החדש בדירה ממול דאג לצאת ולהעיר את הערותיו וביניהם לגולל את סיפור חייו. עבר זמן רב מאז נתקלתי בשכן בדירה ממול ואני די חושש להיתקל בו שוב.

ויש גם מיקסטייפ משובח. בין השירים המצויינים יש שיר של ההרכב הניו יורקי סאקרס בשם ג'ורג', אבל זהו ג'ורג' אחר.

אפשר לשמוע ולהאזין לו כאן

ואפשר דרך iCast

ואפשר להוריד אותו

רשימת השירים

  1. Michael Yonkers with The Blind Shake – Carbo Hydro
  2. Ty Segall & White Fence – I Am Not A Game
  3. The Flaming Lips (feat. Bon iver) – Ashes in the Air
  4. Electric Guest – This Head I Hold
  5. Light Asylum – IPC
  6. Bikini – Canal Zone
  7. Allo Darlin' – Europe
  8. Suckers – George
  9. CALLmeKAT – Tiger Head
  10. Sébastien Tellier – My God Is Blue
  11. Super700 – Queen Of Inbetween
  12. Billy Bragg & Wilco – One By One