פוסט 81

מאה קלישאות

מצעד האינדי פופ הגדול 2015

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב למטה או כאן

אנחנו חיים בתקופה שהמהפכה האמיתית לא נמצאת במהפכה עצמה, המהפכה האמיתית היא ה-לא המהפכה. מכיוון שה-לא מהפכה היא המהפכה האמיתית אין בעצם חדשנות. לא כך לימדו אותי, לא כך חינכתי את עצמי ולכן מאד קשה לי עם התקופה הזאת שסותרת את כל מה שאני מאמין בו. לכן מצאתי את עצמי בשנים האחרונות מאד סובל כשאני מקשיב למוזיקה.

בשנת 2015 החלטתי להפסיק להתהפך והפסקתי לחפש את החדשנות ופשוט להקשיב. די מאסתי באכזבות של השנים האחרונות, ולכן דחיתי מעליי את כל הדחפים לחפש את החדשנות. השנה אמרתי לעצמי שאקשיב למוזיקה בצורה הפשוטה ביותר, הקשבה נטולת רבדים ומבוססת רגש והרשיתי לעצמי להתלהב מכל לחן קליט, מילים מצמררות או משפטים קלישאתיים, מצידי שיהיו מאה קלישאות בשיר אחד. הקשבתי למוזיקה מבלי לבקש ממנה "תחדשי לי" "תעשי מהפכה" זה עדין קשה לי ואני בסוג של תהליך, אבל כן השנה נהניתי הרבה יותר מוזיקה מהשנים הקודמות.

גם האינדי פופ שלשמו התכנסנו כאן, נמצא בתהליך והוא שונה מההגדרות הראשוניות שלו שהוגדרו אי שם בסוף שנות השבעים יחד עם הPאנק והפוסט Pאנק, הוא אמנם שומר על העקרונות שלו; עשייה עצמאית, הרמוני ומתוק יותר ופחות מסחרי מהפופ המיינסטרימי.  האינדי פופ של ימינו שואב לתוכו אלמנטים רבים מכל הז'אנרים הקיימים, הוא סופג לתוכו את כל המאפיינים השונים, הוא אקלקטי יותר. שיר אינדי פופ אחד הוא בעצם כמה וכמה שירים וכיון שכל יצירה מוזיקלית היום מאופיינת כך קשה מאד להגיד אינדי פופ ומצד שני הוא מאד מאד פופלרי.

ההבדל הוא שהאינדי פופ של ימינו לא מפחד מקלישאות ומשתמש בהם לרוב, אמברטו אקו סיים מאמר שלו על הסרט קזבלנקה כך: "שתי קלישאות מעוררות בנו גיחוך. מאה קלישאות נוגעות ללבנו, כי אנו חשים שהקלישאות מנהלות דיון בינן לבין עצמן וחוגגות את המפגש המחודש ביניהן. כפי שכאב עשוי לעורר הנאה, וסטייה עשויה להניב אנרגיה מיסטית, כך שיאה של הבנאליות עשוי לחשוף בפנינו שמץ מן הנעלה"
המשפטים האלו מגדירים בעיניי יותר מהכל את האינדי פופ של ימינו.
מצעד האינדי פופ הגדול 2015 - הבלוג הסנטימנטלי של אלפרד כהן

 קבלו את מצעד  ה-30 הגדול באינדי פופ  של הבלוג הסנטימנטלי!

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב למטה או כאן

מקום 30  Beirut – No No No

זאק קונדון הלא הוא "בירות" כבר נמצא בשטח כמה שנים טובות, ב2006-7 הוא סחרר אותי בשילוב הקברטי פופי שלו, לחנים קליטים וטקסטים חמודים. השנה  הוא הוציא אלבום לאחר שהתגרש מאשתו, אולי הוא היה צריך לחכות עם האלבום הזה עוד קצת, לשכוח מהרגש ולתת לו לדעוך כמאמר המשורר ואזלהמציא דברים חדשים. התוצאה: הוא די חוזר על עצמו ורק בשיר הזה הוא מגיע לרמות  המאפיינות אותו; פופ קברט עם טקסט קיומי ותוהה. החצוצרה שהיא הכלי הבולט בשירים שלו נמצאת שם לשחרר אותו קצת.

מקום 29 Beach House – Space Song

גם ביצ' האוס מתנגנים אצלי כמה שנים טובות וללא ספק אחת מלהקות הדרים פופ הטובות שיש אולי אפשר להגיד הטובה ביותר. האינטלגנטית והמרגשת ביותר ללא ספק. השנה הם הוציאו שני אלבומים שמוכחים עד כמה הם מנוסים, מעמדם בסצנת האלטרנטיב איתן ומעריכים אותם בכל מקום, למרות שתמיד יהיו כאלו שיטענו שהם מעצבנים. זהו שיר ביצ' האוסי טיפוסי, טקסט מרגש עם רפרור קטן לטקסט של סקוט פיצ'גרלד ואורגן מהפנט וממכר שעולה על כל השירים שהוציאו השנה.

מקום  28 Everything Everything – Spring / Sun / Winter / Dread

אחד מהדברים שיכולים אולי לייחד אינדי פופ מפופ למשל הוא דיסוננס בין המוזיקה לטקסטים וככה דואגים להסביר חברי להקת Everything Everything בשיר הזה; המלודיה מאד שמחה וחיובית לעומת המילים המעט קשות, מורכבות ומסובכות. דיסוננס שגורם לך אולי לא להקשיב למילים, להתעלם מהן ולזרום עם הקצב, אבל גם ההפך הוא הנכון להקשיב למילים, יותר מכך לקרוא אותם כמו שירה וברקע מזדמזמת לה מנגינה. ברוב המקרים השנה פשוט הקשבתי למוזיקה ופחות ניסיתי להבין על מה שרים. בכל מקרה, מדובר בשיר מעולה.

מקום 27 ?Farao – Are You Real

קרי יאנסון הנורווגית הוציאה את אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר של השנה, כשהיא מנגנת על כל הכלים באלבום מאורגן ועד כלי הקשה ונשיפה, מה ששבה אותי, זה השילוב של הפשטות עם מורכבות ווקלית. בשיר הזה היא שואלת "האם אתה אמיתי?" וזהו אין יותר טקסט ומביאה לידי ביטוי את היכולות המוזיקליות שלה, את השאלה היא שואלת בכל מיני טונים בלחן קליט ובהפקה מגוונת. האלבום מאד רבגוני ועשיר ועם זאת בוסרי, יכול מאד להיות שתתפתח פה מפלצת אינדי חדשה. אחד היפים של השנה.

מקום 26 Only Real – Can't Get Happy

נייל גלווין מגיע אלינו מלונדון, אחת מבירות המוזיקה הנצחיות. מקום היוצר אין ספור השפעות ורק צריך להקשיב, הייתי אומר שניל מאד מקשיב, הגשה קצת היפ הופית על גבול הגריים של מייק סקינר מהסטריטיס וההגשה ההעייפה משהו של ארצ'י מרשל הג'ינג'י(King Krule) הבריטי מצד אחד ובק של שנות התשעים מצד שני,  אבל הרבה יותר רך ומלודי, זאת אומרת יותר פופי, אבל לא פופי שמח, אלא מצוברח, מיואש ועייף וכשהפופ הופך לכזה הוא יוצר תחושה של ניכור קל ואפילו מעט זלזול והתנשאות וזה גם סוג של פופ שאני אוהב והשנה את Only Real במיוחד.

מקום 25 Ellie Goulding – Don't Need Nobody

בשנה שעברה הייתה זאת טיילור סוויפט שגרמה לי להיות מעט מחובר לעולם הפופ למיינסטרים, אני יודע שזה אולי נשמע מתנשא אבל אין לי מושג מה קורה שם בשדות המיינסטרים, אני רק יודע שאדל הוציאה השנה אלבום חדש(מי זאת לעזאזל אדל?). אלי גולדינג, חברה טובה מאד של טיילור סוויפט(לפי הויקפדיה שלה) גרמה לי לרקוד כמו הייתי מתבגר. אהבתי את כל האלבום. פשוט פופ טהור וטוב, לא מתחכם או מתיימר ובעיקר ככה אני חושב מאד מודע לעצמו, שזה אחד מהחסרונות הכי גדולים של כוכבי פופ בימינו – חוסר מודעות עצמית, לא כך אצל אלי גולדינדג.

מקום 24 Tama Impala – The Moment

בשנים האחרונות הנאו-פסיכדליה מאמץ לעצמו אלמנטים פופיים יותר ויותר ובמיוחד בשדות האקלטיים האלו של האינדי, Tama Impala האוסטרלים עושים את זה הכי טוב אולי. השיר הזה שזכה אצלי לאינספור השמעות בשבועות מסויימים השנה, הוא הכי אינדיפופי שיש וכמעט לא מזהים פסיכדליה אבל זה שם ב-DNA של הלהקה וזה מורגש. לדעתי המהלך הזה מבורך והחיבור בין שני הז'אנרים מרענן ומחדש אותם.

מקום 23 BC Camplight – Just Because I Love You

בלדה פופ מתקתקה מרירה בארוקית בנוסח שנות ה-60. השיר הזה יצא אי שם בתחילת השנה ויצא שאני חוזר אליו די הרבה, בעיקר בלילות ובעיקר בגלל המשפט "רק בגלל שאני אוהב אותך, זה לא אומר שאני אוהב אותך" מה זה אומר? אין לי מושג, אפשר כמובן להתפלסף, אבל דווקא כאן התכוון המשורר להשאיר את זה סתום ולעשות פארודיה בשנקל על משפטי אהבה סכריניים של שירי פופ מאותה תקופה.

מקום 22 San Cisco – Just For A Minute

רביעיית אינדי פופ מאוסטרליה, קיימים כבר מ-2009 נשמע כי מאד מושפעים מדאפט פאנק, לפחות בשיר הזה ששמעתי מלא פעמים השנה. במשך יותר משתי דקות הקצב אחיד ומונוטוני, מתקתק פועם בקצב איטי של פעימות הלב ואז מגיע גיטרה חשמלית ומעוותת במעט את הכל, לא משתלטת על המודוס הכללי של השיר, אבל הנוכחות שלה מורגשת והופכת את זה לאחד משירי האינדי פופ של השנה שלי.

מקום 21 Christopher Owens – I Love You Like I Do

השיר היחיד שכאיסטופר אוונס לא שר באלבום שלו עצמו והוא אחד מהשירים הכי מקסימים ששמעתי השנה. כריסטופר אוונס מספר כי את השיר הוא כתב לעצמו ורוצה שישירו לו אותו ולכן נתן לזמרת אחרת לשיר אותו. מאד קשה לכתוב או ליצור בשביל עצמך, מסיבות של צניעות בעיקר ועל אף שזהו לא מהלך שמצביע על אדם עניו ונחבא אל הכלים, אני מכבד מאד את המהלך הזה רק בגלל שיצא שיר ממכר שאפשר לשיר לבד מול המקלחת, מול המראה ולאישה שאתה אוהב שוב ושוב ושוב.

מקום 20 The Mynabirds – Shake Your Head Yes

זה מתחיל  מינימליסטי עם זמרת שיש לה קול חצי עייף וחצי שאומר "אני יודעת מה אני רוצה מעצמי אבל אין לי כח לכלום"   אחר כך בחצי השני של השיר ההפקה מורגשת יותר ונוספים עוד כלים אבל זה לא גורע אלא להפך הופך את השיר הקטן והפשוט הזה למורכב יחסית לשיר פופ כמובן והכי חשוב יש זמזום ממכר; טאם טאם דאם טאם דאם, שזה לא פשוט בכלל ליצור והכרחי מאד בשירי פופ.

מקום 19 Silicon – Personal Computer

אפשר לאפיין את 'סיליקון' הפרויקט של קודי נילסון(האח של רובי נילסון מ-Unknown Mortal Orchestra) כפרוייקט אלקטרוני-גרובי עם נגיעות של Fאנק, אבל יותר מהכל הוא פרוייקט אינדיפופ מבריק בעיקר (אבל לא רק) בגלל הנושאים של השירים שמתעסקים במערכות יחסים בינו לבינה, בינו לבין עצמו בעידן הדיגיטלי, העתידני של המחשבים. לכאורה נושא שחוק להתעסק בו, אבל רובי נילסון עושה כאן מהלך של הפוך על הפוך וטוען שאפשר עוד להתעסק בנושאים האלו ולאורך כל האלבום הוא עושה את זה בהצלחה ממכרת. personal computer הוא מהבולטים באלבום.

מקום 18 The Memories – Love to Break Your Heart

אחד הדברים שמבדיל שיר אינדי פופ לפופ הוא בצורה שבה הוא מוגש, בדרך כלל באירוניות ובמודעות עצמית לפעמים בזלזול ולפעמים צריך ליצור ניגודים בין טקסטים מטופשים וקלישאתיים לשירה עייפה עם קולות נמוכים ולא אופיניים. "הזיכרונות" זה פרויקט צד של חבר'ה שאוספים קלטות טייפ מכל מיני סוגים מוזיקה ודיבורים חסרי תכלית וזה מאד ניכר במוזיקה שלהם, הם משלבים את האופי בסאונד של קלטות טייפ עם הרעיונות של מוזיקת אינדי פופ. למען ההגינות השיר הזה יצא בדצמבר 2014 אבל הוא ליווה אותי ב2015.

מקום 17 The School – He's Gonna Break Your Heart One Day

עם השפעות נכונות(מגנטיק פילדס) וקול נשי רך במיוחד גיטרות מעט שוגייזיות, זה כל מה שלהקת אינדי פופ, צריכה ויש את זה בהחלט ל-The School מה שכן חסר לה זה האלמנט הזה החשוב שנקרא "הזרה" הם לא ממש מיוחדים ושונים מהרכבים ואמנים אחרים, אבל עושים את זה בצורה מגניבה וחיננית והשיר הזה במיוחד.

מקום 16 Mac DeMarco – Just To Put Me Down

כבר שנים אני מחפש מישהו חדש להעריץ, מישהו עכשווי מהעשור הנוכחי, שנולד בסוף שנות השמונים, שנות התשעים ולא כך כך הולך לי עם זה אבל מק דימארקו הכי קרוב לזה, הוא מגניב ושובב וכותב שירים מבריקים. הוא כמו מוריסי אבל עם הרבה יותר שובבות ופחות פלצנות. השנה ראיתי אותו בפסטיבל פרימוורה בברצלונה וזה ריגש אותי כך כל שהקהל שר איתו את המילים של השירים, אליל נוער ממש! אני הכי קרוב להעריץ אותו, אקשיב לכל דבר  שלו שייצא(בי סייד, דמו וכד') והשיר הזה לדעתי הכי טוב שיצא לו השנה.

מקום 15 (Jamie xx – Stranger in a Room (ft. Oliver Sim

כשג'יימי אקס אקס הוציא עם The xx ב-2009 את אלבום הבכורה שלהם. הוא נשמע הכי חדשני שיש ויחד עם ג'ימס בלייק(מהצד של הסול) הנהיגו את הצליל המונטוני-רפטטיבי-מינמליסטי. כולם רצו לעבוד איתו, הוא הכוכב החדש של הסצינה והשנה הוא סוף סוף הוציא אלבום משלו והוא כל כך טוב, ממשיך את אותו קו של להקת האם שלו אבל מלביש עליו עוד רבדים מוזיקליים ועיבודים עשירים יותר, זה הכי קרוב לthe xx ולכן השיר האהוב עליי מהאלבום.

מקום 14 The Danger Boys – Special Girl

כשאתה באינדיפופ אתה למעשה שם קצוץ על כל חוקי הז'אנר, אם להיות כנים כולם היום שמים זין על החוקים וכל אחד יכול לשלב בשירי של שלוש דקות כמה וכמה ז'אנרים. כמו במקרה הזה של ההרכב האמריקאי הצעיר והפוחז הזה, החולשה שלהם שהם מעט מנסים להיות מגניבים ברוב המקרים זה מצליח להם, במיוחד בשיר הזה; גיטרות ואורגן אייטיזי שקופץ פה ושם ומקצב פיפטיזי שנותן את הטון לכל אורכו של השיר. כאמור מלא צלילים וחיות מטורפת.

מקום 13 Hot Chip – Easy To Get

הוט צ'יפ היא אחת משתי הלהקות שאני הכי אוהב בעולם(הראשונה היא פרנץ פרדיננד ונציגות שלה תגיע בהמשך) מאד קשה לתייג אותם כיוצרי אינדיפופ, הם יותר אמני אלקטורניקה, דאנס, Fאנק לבן ואפילו קצת סול. (קצת כמו פרינס בגישה שלהם למוזיקה)  אבל בנוסף לאינטלגנטציה הנשפכת מהקלידים שלהם, הם יצרני להיטים, בכל אלבום שלהם אפשר לשמוע כזה, אפשר לקבוע שיש להם אוזן לפזמונים קליטים וממכרים. אהבתי את השיר הזה במיוחד בגלל האזכורים לדאנס של שנות ה-90 ההאוס המאוחר יותר, ההאוס האירופאי היותר פופי באופיו. תקופה שנמצאת כרגע מאד באופנה וזה מגניב שכך.

מקום 12 Satellite Stories – Round and Round

השיר הזה שמגיע אלינו היישר מפינלנד תמיד מזכיר לי שיר של גלוריה אסטפן משנות ה-80 אני לא יודע בדיוק איזה, לא ממש רוצה לדעת ויכול להיות שאני טועה בכלל וזה לא שיר שלה, זה לא משנה כל כך. האווירה זה מה שחשוב בשיר הזה ולפעמים זה כל מה שצריך, משהו נוסטלגי שירחף מעליך, ניחוחות של פעם שלא יעלו שום זיכרון, טראומה או אירוע מכונן. שיר קטן שלוקח אותך במכונת זמן ועושה לך טוב על הנשמה.

מקום 11 Tobias Jesso Jr. – Bad Words

לטוביאס ג'סו ג'וניור מוונקובר מקנדה יש קול עדין-עדין ויחד עם הפסנתר בהקלטה מלוכלכת, אתה מתקרב הכי צמוד שאפשר למילים של השיר, לתחושה שהוא מעניק, לעצב ולגעגוע בעיקר לחרטה. המילים עצמן קלישאתיות אפילו החרוזים לא מבריקים במיוחד, אך כאמור טוביאס עושה את השיר הקטן והשקט הזה למצמרר ולרוב גורם לי להזכר בסיטאציות דומות ולהזדהות כמובן. בדקה 3:27 של השיר מגיע השיא; ספק כחכוך בגרון של טוביאס, כמעט נחנק מרגש האהבה הקשה, ספק כיוון של אמצעי ההקלטה(ברור שזה כחכוך בגרון, אבל נוצר ספק קל) המבוכה שבתוך השיר הופכת אותו ליותר משיר פופ רגיל.

מקום 10 Molly Nilsson – Bunny Club

בעשור הראשון של המאה ה-21 שוודיה הייתה מעצמת אינדי פופ העולמית שמות כמו ינס ליקמן, פיטר ביורן וג'ון ודה נייף, השפיעו על כל יוצר אינדי פופ בעולם. אבל הם התבגרו ודור התחלף, דור שכנראה פחות הקשיב לאבבא בילדותו. מולי נילסון התגלתה לעולם עם ההמנון Hey Moon ונשארה ככל הנראה לבד לייצג את האינדי פופ השוודי בעשור הנוכחי. האלבום שהוציאה השנה הוא מצוין והכי שלם שלה וממשיך באותו קו של מלודיות קליטות מתקתקות חינניות על גבול הסכריניות והפקה דלה. השיר הזה הוא דוגמא מעלפת מתוכו.

מקום 9 Grimes – Easily

אם מאק דימארקו הוא הזמר שאני הכי קרוב להעריץ, אז גריימס היא הכי הזמרת שאני הכי קרוב להעריץ. השיר Oblivion שיצא לו בשנת 2011 הוא כנראה שיר העשור שלי. אבל אנחנו מדברים על 2015 וגריימס הוציאה אלבום פופ כל כך מושלם בעיניי בגלל שהיא מצליחה ליצור מורכבות טקסטואלית והפקתית יחד, היא נותנת לך להרגיש שהיא עובדת עליך; אתה שומע שיר עכשיו שיר פופ "כן כן שיר פופ זה מה שאתה שומע, לא יכול להיות אתה אומר לעצמך" זה מה שהיא עושה. מורכבות אליטיסטית לצד רוח שטות שכונתית, ועם המון תעוזה. התנגשות שמאד אופיינית לז'אנר. זמרת האינדיפופ הכי גדולה של השנים האחרונות.

מקום 8 Soko – Peter Pen Syndrome

אני מאד אוהב את סטפני סוקולינסקי הצרפתייה פולנייה שחקנית הקולנוע והזמרת, אני פחות מכיר אותה מהסרטים שלה, יותר מכיר המוזיקה שלה. יש משהו מאד אינטליגנטי בטקסטים שהיא מתעסקת איתה, באירוניות ובעודף מודעות עצמית. השנה היא הוציאה את השיר הזה, ככל הנראה השיר שהכי הזדהיתי איתו, באופן די מוזר אני חייב לציין, זה לא שיר אהבה או שיר זיכרון, זה שיר שמספר על סינדרום פיטר פן על הצורך הזה להיות ילד כל הזמן ולא לגדול, לא להזדקן לא להשתייך לאסכולות מיושנות ולהשקפות סטגנציות באופיין. נכון אי אפשר להישאר ילד ולהתפתח כל הזמן, אבל מוזיקה טובה ומוזיקה חדשה ועדכנית תמיד תשאיר אותי הילד. מוזיקה היא פיטר פן בהרבה מובנים.

מקום 7 Chvrches – Keep You On My Side

אם אתה לוקח את האלבום הזה ושם אותו במכונת זמן ושולח אותו לשנות השמונים התשעים, העשור הראשון של שנות האלפיים הוא יהיה מעולה ויתקבל נהדר ויאהבו אותו כולם. קשה היה לי לבחור שיר מהאלבום החדש של Chvrches את כל השירים אני אוהב. נראה שבחרתי באופן את האקראי שיר למצעד האינדי פופ שלי. ככה זה מרגיש לי בחיי. זהו אלבום שמזקק לתוכו את כל הידע הפופי של ארבעת העשורים האחרונים ומוגש ברעננות עכשווית. תמיד יש אלבום או שיר שקשה מאד להסביר למה אוהבים אותו, האלבום הזאת הוא דוגמה מצויינת. באינדי פופ לפעמים לא צריכים הסברים.

מקום 6 Part Time – Honey Lips

נדמה לי שיש פחות גרסאות כיסוי, אמנים לא מבצעים שירים של אחרים, פעם זה היה מקובל יותר והיום מאיזושהי סיבה שאני לא ממש מבין, כבר פחות. אני הכי אוהב לגלות במקרה שאת השיר שאני הכי אוהב להקשיב לו הוא בעצם שיר של אמן דיסקו מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים המוקדמות – בוב צ'אנס שאת המקור לא מצאתי באף יוטיוב, אלא רק דגימות מהשיר מאיזה אתר שמוכר את האלבום שלו. Part Time להקת אינדיפופ המשלבת אלמנטים מלוכלכים מסצינת הלו-פיי עם סימפולים מסרטי אנימציה מטופשים של שנות השמונים עושים קאבר מושלם שהופך לאחד משירי השנה שלי כמובן ובכלל כל האלבום המגוון הזה ממש מומלץ.

מקום 5 Majical Cloudz – Silver Car Crash

אחד מהשירים הכי עצובים של השנה ושל התקופה האחרונה בכלל, מהשירים האלו שהם בעצם חרב שמכניסים לך לתוך הלב בהילוך איטי ואין שום דרך להתחמק – זוהי להבת חרב דוקרת משסעת וחותכת דטרמיניסטית משהו .זהו שיר אהבה שאדם שר לאהובה לאחר שהם מתו בתאונת דרכים, הטקסט מצליח לבטא נקודת מבט של בן אדם רגעים אחרי שמת, יחד עם המוזיקה והשירה של הסולן, אני מוצא את עצמי מתפרק לחתיכות ונגזר לקרעים ולרגעים אני אפילו מת כמו הדובר בשיר.

מקום 4 Susanne Sundfør – Fade Away

בדקה 1:47 יש פייד מהיר ואז נשמע קולו של פעמון ומתחיל הגשר המוזיקלי בין הבתים והפזמון או להפך. אני אוהב רגע קטן בשיר גדול, צליל אחד מתוך מכלול המנגינה שלא נשכח, שכאילו אני מחכה לו, מצפה לו, לא יודע בוודאות שיגיע ועם זאת יודע שהוא שם. הפעמון הקטן הזה בשיר של סוזן סאנדפור זה כל מה שצריך משיר שיקשיבו לו שוב ושוב ויש כמובן את שאר הדברים, אבל את הצליל הזה הוא כמו העוגיות מדלן של מרסל פרוסט, צליל שהוא כולו זכרונות וסיפורים.

מקום 3 FFS – Johnny Delusional

פרנץ פרדיננד (הלהקה שאני הכי אוהב בעולם) התחברה ללהקה הותיקה ספארקס והוציאו יחד בשיתוף מפתיע למדי אלבום אינדי פופ מושלם, האלבום שהקשבתי לו הכי הרבה השנה. הטקסט של השיר הזכיר לי טקסטים של המחזאי חנוך לוין, שגיבוריו התעסקו רבות במושאי אהבה בלתי מושגות. הוא בטח היה קורא לו "יוני דמיוני" שיר על אדם שלא מוותר על האהבה שלו ובאובססיות מקווה שמושא אהבתו תאהב אותו בחזרה בסופו של דבר. אחד מהרגעים היפים ביותר של השנה במוזיקה עבורי הגיעו בשני המשפטים שמגיעים בסופו, שהם בעצם שאלות רטוריות: "האם זה יהיה נורא שלא תהייה מוזיקה/ האם זה יהיה נורא שהיא לא תרצה אותך קרוב". הוא אוהב אותה כמו המוזיקה ולא יכול לדמיין את החיים שלו בלעדיה.

מקום 2 Unknown Mortal Orchestra – Multi-Love

כשראיתי את הלהקה מנגנת את השיר זה בלייב, רגע לפני שיורדים וחוזרים להדרן, הבנתי שמובן בהמנון ואני אגזים כי זה כיף להגזים – המנון של דור! ללא ספק יתלווה לפסקול של העשור. מעטים המקרים בהם מתאחדים להם סיפור אישי מוזר ועצוב למנגינה משובחת ולהרכב הניו זילנדי זה קרה. סיפור אהבה משולש בין גבר נשוי(הסולן)ללסבית לבין אשתו והרצון הזה לחיות ביחד, המחשבה שאהבה תגבר על כל מחסומי הנורמות, מלווה את השיר הזה וכנראה את כל השלבים ביצירתו והפקתו והפיכתו לפזמון בלתי נשכח.

מקום 1 Swim Deep – One Great Song and I Could Change the World

אחת לשנה בממוצע יוצא שאני כמעט מפסיד את האלבום הכי טוב שיש, את השיר שיכול לשנות לי את העולם וככה היה עם swim deep דילגתי מעל קיומם, דפדפתי אותם בדפי האינטרנט לעזאזל ואז קרה מה שתמיד קורה, שמעתי אותם איפשהו והבנתי שזה בדיוק מסוג האלבומים שאני אוהב – מלאי פאתוס עם מוזיקה גדולה מהחיים. מעין שילוב מפלצתי בין Happy Mondays ל – Stone Roses ובכלל כל האלבום מושפע מאד מהתקופה הזאת מהמדצ'סטר המשלב דאנס, פסיכדליה ורוק. וסווימ דיפ קצת לוקחים את זה לכיוני האינדיפופ של שנות האלפיים ויצא להם אלבום מגוון, ססגוני, שונה מכל אלבום אחר ומאד עשיר ורב צלילים והשיר הזה הוא בהחלט סוג של שיר שנה!

מודעות פרסומת

פוסט 48

סיכום תשע"ג במוזיקה

המושגים 'מוזיקה אלטרנטיבית' ו'מוזיקת שוליים(אינדי)' הלכו זה לצד זו במרוצת השנים כמו אח ואחות, המוזיקה שנוצרה בשוליים היוותה אלטרנטיבה למיינסטרים, אולם בשנים האחרונות, ההגדרות קצת היטשטשו ונוצר קושי מסוים לקבוע מה הקשר ביניהם, קשר הדם הידלדל במידה רבה. דוגמה בולטת, אסף אבידן שמקליט את השירים שלו בצורה עצמאית לחלוטין, אך המוזיקה שלו איננה נחשבת אלטרנטיבית כלל. המושגים ביסודם פשוטים וברורים, אך בתקופה בה ההגדרות הם כבר לא חלק מהמשחק, נוצר סוג מסוים של בלבול, אבל הגדרות הן חלק מהדי אן איי שלנו, אנחנו רוצים שהדברים יהיו לנו בהירים, שלא נלך לאיבוד.

אנסה ברשותכם לצייר מפה של המוזיקה בישראל ובעולם: יש כידוע לכולם את המיינסטרים שהוא לצורך העניין כביש אילון, הדרך ברורה השלטים מכווני הדרך גדולים באותיות קידוש ולבנה, קשה מאד להתבלבל ובצד קיימים שולי הדרך, בדרך כלל הם צרים, כשלרגע סוטים מהכביש בדרך הראשית גלגלי הרכב נרעדים קלות כסוג של אזהרה ומיד חוזרים לכביש הראשית.

אלא שקרה דבר בשנים האחרונות ואותם שוליים התרחבו, מהדרך הראשית יהיה קשה מאד להבחין בכך, צריך להפעיל את הדמיון ולהפסיק לפחד, אם ממשיכים לנסוע בשוליים נכנסים לעולם רחב, עמוס וגדוש, עולם מלא בהפתעות ובעיקר יצירתי ופורה. זה כמו להיכנס לרציף הדמיוני תשע ושלושת רבעי בתחנת קינג קרוס בלונדון.

עד לפני חמש שנים פחות או יותר, כל מה שנוצר בשולי הדרך, שאף בצורה זו או אחרת להגיע לדרך הראשית, להתנגן במערכות הסטראו של כל הרכבים, להיכנס לפלייליסטים דרקוניים ולהיות נאהבים. לא עוד, כלומר עדין רוצים להיות נאהבים וכמה שיותר, אבל אין שום דבר רע בשוליים, הם רחבים יותר ונותנים מקום עצום וכל מה שנותר הוא זה ליצור.

במוזיקה הנוצרת בשוליים יש מקום לכולם, מפופ קיטשי ורך ועד למטאל חוצב להבות ואכזרי, כולם יכולים ליצור, כולם יכולים להתבטא. החוק היחיד שקיים שם, זה להיות יצירתי, לחשוב מחוץ לקופסא, לטשטש כל מה שהיה מוכר עד עכשיו.

על כל זה חשבתי שהכנתי את רשימת השירים שהכי אהבתי שיצאו בשנה העברית הזאת, לכל השירים מכנה משותף – הם נגישים ויכולים בקלות להתנגן בכל מי שנוסע בדרך הראשית המטאפורית הזאת, אבל ככל הנראה הם לעולם לא ימצאו את עצמם שם וזה לא כבר לא מצער בכלל, כאמור בעוד שהדרך הראשית נשארת באותם המידות, השולים גדלים ומתפתחים, פושקים עצמם ללא גבולות.

מלבד היותם שירים נגישים, הם שירים שעוסקים בצורה זו אחרת בטשטוש הגבולות, הליכה במרחב מעושן ולא ברור, קצת מפחדים והרבה מיואשים, חוסר הבהירות הזה תוך כדי צעידה בשטח ללא סוף גורם לדכדוך ולאכזבה. הסביבה הקפואה מסביב, ממררת את הנפש של המוזיקאים בשוליים, אבל זו רק התובנה שלי. הם לא צריכים לפחד יותר. הייתה זו שנה מופלאה, קסומה ונהדרת ורבת כישרון, רק שימשיך כך.

Windows_7_-_Gloomy_autumn

נעבור למצעד:

מקום 10: אבי עדאקי –ללכת

עאדקי שר על התנועה קדימה בחיים לעבר יעדים מוחשיים ומטאפוריים, אך החזרתיות של שם הפועל "ללכת ללכת ללכת" למעשה מתארת הליכה במעגלים, כשהליכה מסוג כזה לעיתים תוקעת אותך ולא מקדמת לשום מקום, כי בכל פעם שיוצרים מעגל, גם מסתכלים על המעגל הקודם שיצרנו ואולי זו הדרך הנכונה להתקדם. בשיר אישי ומרגש ובקול מכמיר מצליח עאדקי לבנות שיעור קטן על החיים המכיל בתוכו את המיאוס האופייני שלהם, אך גם מעט תקווה.

מקום 9: ריאו – אולי

כשהשיר הזה יצא בתחילת הקיץ, שיתפתי אותו בעמוד הפייסבוק שלי תחת הכותרת – "להיט קיץ" ועוד איזה להיט. אור אדרי וזואי פולנסקי יוצקות לתוך השיר הזה שפע של כישרון. הסינטיסייזר כאילו היו סימפול של שיר משנות השמונים, כך גם המילים, אך אווירת הרטרו הזו דווקא יוצרת משהו רענן ומקורי. אין בשיר הזה אלמנטים ממכרים האופייניים לשירי פופ – זה הקסם שלו, הוא גם מרקיד וגם נעים להקשיב לו בתנוחת פרקדן עת מפזרים אנחנו את כל המחשבות.

מקום 8: שי נובלמן – אין לה אוויר

קשה מאד שלא להבחין במאפיינים הרליגיוזיים שבשיר, פעמונים של כנסייה, מואזין, בת אלוהים. כל מי שגר ביפו לא יכול שלא להרגיש את זה, הקדושה יוצרת גודש והמטען הרליגיוזי הזה יוצר מחנק, תעוקה נפשית ופיזית. ומכאן השם של השיר – 'אין לה אוויר'. העלמה המתוארת בשיר בת האלוהים בלי הילדים מרמזת אולי למרים אמו של ישו וגם בצורה מטאפורית על יפו עצמה, אולי לסתם עלמה יפואית. שי נובלמן מושח במוזיקה שלו בתזמור מושלם שיר פופ מורכב וקצת נוגה ויחד עם זאת קליט וסוחף. שיר מבריק.

מקום 7: Polar Pair – Fantasy Love

הסצנה האלקטרונית בישראל פורה מזה הרבה זמן ואולי היצירתית ביותר מבין כל הז'אנרים. האלבום של השנה בז'אנר הזה הוא של נדב רביד ומלכיאל גרוסמן הלא הם Polar Pair שיצרו תלכיד ותמהיל מושלם של כל תתי הז'אנר האלקטרונית באשר הם. Fantasy Love הוא שיר על שאט הנפש מאהבה פנטסטית לא ממומשת הגוררת אותנו לתקוות שווא ועם זאת אנחנו זקוקים לזה, צריכים את זה לא בורחים מזה כל עוד אנחנו קיימים. אבל מה אני מנסה לנתח אותו, זה שיר בכלל לרחבת הריקודים או בווליום גבוה בתוך החדר. מהשירים האלו שאפשר לרקוד אותם ולאבד את עצמינו לדעת אבל גם להקשיב להם בו זמנית

מקום 6: יהוא ירון – אהובתי אמת צרופה 

לא ברור לי מי מושא האהבה בשיר האפל המקדיר והחשוך הזה של יהוא ירון. הטקסט שלו בונה דיכוטמיה ברורה של אור וחושך בין מושא האהבה לשאר העולם; אהובתו אמת מוחלטת בעוד שהעולם – חושך. הלחן מחזק מאד את העמימות של שאר העולם, את האכזריות שלו ואת הפחד שהוא יוצר ורק קולות הרקע זורקים מעט אור על אהובתו. שיר אהבה מוזר ביותר ומכאן קסמו, כמו להתהלך בתוך עשן.

מקום 5: אנטיביוטיקה – אפוריזם

אחת משאלות היסוד של הפילוסופיה הקיומית היא המוות, האם כדאי לחיות או לא כדאי לחיות. השיר הזה של אנטיביוטיקה קצת לועג לשאלות הללו, לועג לפילוסופים ובאותה העת גם קובע בעצמו כי המוות הוא אי הבנה. השימוש במאפיינים ניו וויביים השטוחים והרזים של שנות השמונים החשוכים; ליין בס תופים, אורגן, קול סולן עמוק, תורמים באמת לאווירה הפילוסופית/ביקורת על, של הטקסט היוצא מן הכלל הזה.

מקום 4: רייסקינדר – הבלדה לחשמלאי רכב

רייסקינדר שר על חשמלאי בגוף שני, הוא בעצם שר על עצמו, הוא שר עלינו, למעשה הוא לא באמת שר, הוא מדקלם – הוא משורר. בשיר הוא מתאר את המצוקות והחרדות של האדם הפשוט, זה שלא יכול להחזיק כרטיס אשראי, אבל רוצה לחלום ולנשום בסך הכל עשן בתוך מציאות מרוסקת, מעוכה וחסרת תקווה. זהו שיר המתאר ייאוש בצורה הכי טובה ששמעתי בשנים האחרונות ולא בגלל שאפשר ליפול לתוך הדיכאון, להפך אתה מביט בו במראה, אתה לא מזדהה עם החשמלאי רכב הרצוץ, אתה מביט בעצמך במראה מרוסקת וזה יותר מפחיד. השיר הכי בועט של השנה.

מקום 3: דורון בוטניק – היא

דורון בוטניק הוא מפלצת של מוזיקה וכישרון, הוא הוציא וממשיך להוציא אלבומים בקצב מטורף. 'רוח חזקה' בעיני הוא האלבום הטוב שלו ומהטובים שיצאו השנה, הוא אלבום סולידי ואינטימי מאד. מאופיין בו האיפוק, תכונה שנראית ההפך הגמור מבוטניק ובזה טמונה עוצמתו של האלבום. 'היא' הוא שיר אהבה של אדם נואש ובודד שאהבה בשבילו היא כל עולמו, היא האמצעים ליצור אומנות והיא גם החיים עצמם; הציור, השיר או הקיום שלו בעולם. במעין שיר בלוז עם כלים רבים: פסנתר, קלרינט, סקסופון וכינור, אי אפשר שלא להרגיש את הכאב.

מקום 2: שני קדר – בחריץ הדק שנותר

לפעמים שמשהו יהפוך להיות מושלם, חסר גרוש ללירה והגרוש הזה מכיל בתוכו יותר משאר המרכיבים והגרוש הזה הוא כמו החריץ הדק שנותר, שם נמצאת האמת או כמו ששרה שני קדר: כל האחרים, כל הברירות וכל האפשר. אחד מהטקסטים הכי משובחים שנכתבו למוזיקה בשנים האחרונות. והמוזיקה היא כמו דו קרב במערבון בו הגיבור רץ בסיומו כשהוא רכוב על סוס כמובן אל תוך אופק לא ברור והוא לבד. נדירים המקרים שבו הטקסט והלחן יוצרים משהו חדש, מחשבות חדשות, התרגשויות מגוונות; השיר הזה מצליח לעשות את זה.

מקום 1: קמה ורדי – ForgetMeNot

שיר השנה שלי הוא מתוך אלבום השנה שלי. קשה היה לי לבחור שיר אחד מתוכו שעשה לי את זה יותר מאחרים ובכל זאת זה ה-שיר:

היכולת של קמה ורדי ליצור עלילה וסיפור בתוך שיר קצר יחסית, גאונית בעיניי, מלבד זאת היא גם מצליחה להכיל בתוך שיר אחד כמה וכמה רגשות מתוך סקאלה שלמה וכמעט נוגעת בכולם: זיכרון, פחד, אכזבה, געגוע, אהבה, תקווה. בכל האזנה לשיר, מרגיש לי שאני יוצא למסע חיים בכל מיני מקומות שנעים מיער שכוח אל הנושק לכפר נידח עוד יותר או אפילו בתוך מטרופולין ענקי ודחוס באנשים.

קמה ורדי היא מספרת סיפורים אמיתית, המשרתת נאמנה את הפולק. קולה מנגן וחודר לתוך כל זיכרון שיצרתי, לתוך הווה בהתהוותו, לתוך הלב שלי. האלבום והשיר הזה בפרט היחידים השנה שנגעו בי וחשפו אותי לרגשות שלא חוויתי  ויותר מהכל להתבוננות מחדש לחוויות הפנימיות והכי אינטימיות שלי.

להתראות בשנה הבאה,

אלפרד כהן

פוסט 44

מיקסטייפ חודש מאי 2013

כל הדיוט יודע שתפקידה של המוזיקה לרגש אותנו, ללוות אותנו ברגעים שמחים ועצובים, לתרגם תחושות לצלילים, לשמש פסקול לזיכרונות, לחזק את מעמדם של רגעים נצחיים ולהפוך אותם לאלמותיים, להחיות עדויות של חיים קודמים שחיינו.

אנחנו דורשים הרבה מהמוזיקה, בין אם במודע ובין אם לא. לאחרונה, כשנכנסה בי רוח הגותית, פלצנית אפילו, שאלתי את עצמי מה דורשת המוזיקה מאיתנו.

בחודשים האחרונים גיליתי שאני מתרגש ממוזיקה יותר מבשנים קודמות. מה כבר השתנה בי?
אני מקשיב למוזיקה באדיקות כבר שנים והיא מלווה אותי בהתפעלות והתלהבות.

בכדי לענות על השאלה הזאת, בחנתי כמה שירים שאני אוהב במיוחד לצד שירים חדשים ושירים שחברים המליצו עליהם ולא הכרתי. האזנתי להם בכמה מצבים שונים; לבדי כשאני על הספה, מול שולחן העבודה, רוכב על אופניים, נוסע באוטובוס או כשאני בחברת אנשים. דרשתי, כאמור, לגלות מה פזמונים אלה מבקשים ממני.

הגעתי למסקנה אחת (עמכם הסליחה, לא היה לי זמן רב להעמיק בנושא): המוזיקה דורשת מהמאזינים לה שיהיו נתונים להשפעה רגשית, רוצה לאמר, שייגשו להאזנה עם גירויים פעילים; כדוגמא, יותר מכל הייתה המוזיקה רוצה שתהייה עצוב ויחד עם זאת מאוהב. דרישה מעט חוצפנית, חשבתי לעצמי, למה שיוצר ידרוש ממאזין דבר כזה?

אבל מה קורה כשאינך מגורה מהסביבה ונסיבות חייך אינן מרגשות? האם אתה מחפש את הבערה והלהט בשירים? זה מה שקרה אצלי בשנים האחרונות. לא היה קיים בי כל עניין ושוטטתי בעולם כאילו היה ישימון. אולי זאת הסיבה שלרוב התאכזבתי מהמוזיקה. לא ויתרתי עליה, חלילה, אך היא הפסיקה לטלטל את קיומי. כשהקשבתי לשירים, הגירויים לא היו קיימים.

כמובן שאני מחפש דברים נוספים בזמן שאני מקשיב למוזיקה וחווה אותה מהיבטים היסטוריים, סוציולוגיים ואפילו פילוסופיים ואני תמיד מחפש איך היא יכולה לחדש לי. ככל הנראה היחסים שלי איתה בכל זאת מבוססים על רגש. אחרי הכל, כך גיליתי, אני אדם כזה – רגיש.

artists-are-sensitive-1

 

באסופת השירים הנוכחית יש קצת מהכל: שירים מרגשים, שירים מרקידים וגם כאלה שקצת גורמים לחשוב או לתהות בחודשים האחרונים אני ניגש להקשיב למוזיקה עם רגשות חזקים ועוצמתיים שלא קשורים בה, חלקם מחרחרים וחלקם מלהיבים.

אתם מוזמנים להקשיב.

 

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

רשימת השירים

  1. Savages – Shut Up
  2. Small Black – Free at Dawn
  3. Shannon And The Clams – In The River
  4. AM & Shawn Lee – Automatic
  5. Dungeonesse – Shucks
  6. Kisses – Having Friends Over
  7. Jamaican Queens – Water
  8. Primal Scream – Goodbye Johnny
  9. Vampire Weekend – Step
  10. Halasan Bazar – Live Without Love
  11. Mark Kozelek & Jimmy LaValle – 1936
  12. Majical Cloudz – Impersonator
  13. Dear Reader – Cruelty On Beauty On
  14. Brighter Later – The Woods
  15. Dirty Beaches – This Is Not My City

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

פוסט 39

המוזיקה קודם כל

פורסם גם בבלוג של אינדיבוק

לפני כמה זמן נכחתי בהרצאה שהעביר איש הרדיו ומבקר המוזיקה בועז כהן, שעיקרה עסקה בהשפעת השירה ( poetry) במוזיקה וברוק'נרול בפרט. הוא בחן טקסטים של בוב דילן וניק דרייק והוכיח שהם ראויים להיקרא – שירה. הוא טען, בצדק, שבוב דילן היה הראשון שהעניק חשיבות לטקסט המולחן עם שירו Like a Rolling Stone שפרץ למעשה את הגבולות בין שירה למוזיקה פופולארית, ולהפך. האחת שוחחה עם השנייה ומאז נמצאות במערכת יחסים מורכבת ומתמשכת. האם טקסט מולחן יכול להיקרא שירה? האם טקסט מולחן לתוך ז'אנר מוזיקלי נחות (פופ או רוק'נרול) כביכול להיקרא שירה? אני טוען שכן.

ההרצאה של בועז כהן עסקה בעיקר במוזיקה ובשירה של אמצע המאה ה-20, שנות ה-60 וה-70 ליתר דיוק. אני רוצה לסקור עבורכם את השירה החדשה במוזיקה של המאה ה-21 המכובדת ומעוררת השראה לא פחות מאותם שירים קלאסיים שהפכו בינתיים לנכסי צאן ברזל וכבודם במקומם מונח.

יש שיגידו שמערכת היחסים בין השירה לבין הקוראים שלה היא האינטימית ביותר מבין כל האומניות, האדם קורא אותה לבד בחדר לאורה של מנורת לילה זולה, או באמצע נסיעה שכולם מסביבו זרים, אדם קורא אותה במיטה לפני השינה. אך שירה היא גם מעבר לכך, אמנם קל לה ליצור אינטימיות ומגע עם הקוראים, אבל היא גם חייבת לעמוד ולדבר ולא בכדי המשוררים כותבים אותה במשקלים ובחרוזים, המילים הם הפרטיטורה וקורא השיר הוא המנצח של המילים, אם זה בתוך חדר, פאב, אולם אירועים או בתוך המוזיקה.

ת.ס אליוט כתב "סבורני שמשורר עשוי להפיק רווח מלימוד מוזיקה.. הריתמוס מוליד את הרעיון של השיר." הוא שאף ליישם את השירה במוזיקה. לפני אליוט, במאה -19, כתב המשורר פול מארי ולרן מסה שנושאת את שם המאמר הזה – "המוזיקה קודמת לכל" ובה הוא מסביר את החשיבות של המשקל על התכנים של השיר. רק המוזיקליות בשיר תסלול את דרכו לקוראים ולהרבה קוראים. באמצעות שני המשוררים החשובים הללו אפשר ללמוד ולהסיק, שמוזיקה היא האומנות הקרובה ביותר לשירה ושתיהן צריכות לדור בכפיפה אחת עם השנייה.

tumblr_mfojg0Y2km1qdj023o1_500

אבות ישורון

לפני שאגש לפרט ולהסביר על המשוררים החדשים במוזיקה של המאה – 21 אסביר שתי תופעות בולטות המאפיינות את העשייה ב15 שנים האחרונות. האחת – התרחבות השוליים; בעוד שהמרכז נותר ללא שינוי, המוזיקה הפופולארית, כלומר המיינסטרים, התקבע במהלך השנים הללו מבלי שיושפע ממה שקורה בשולי הדרך. תרמו להרחבת השוליים, נגישותה של הטכנולוגיה שגרמה לכך שכמעט כל אחד יכול ליצור מוזיקה וכך קרה שבשנה האחרונה הוקלטה פי 2 יותר שירים מכל שלושים השנים האחרונות. בעוד שהמיינסטרים נתקע ונשמע כמעט אותו דבר, השוליים רחבים הרבה יותר, יצירתיים יותר, רב גוניים, ניסיוניים, אבל גם, בניגוד לשוליים של המאה ה-20, נגישים לאוזן.

זה מוביל אותי לתופעה השנייה – "הרטרו-מאניה." בספרו של סימון ריינולדס הנושא את אותו שם, נטען שהמוזיקאים של המאה ה21 יכולים לשמוע כמעט את כל המוזיקה שאי פעם נוצרה ובכל הסגנונות מהבארוק, דרך האוונגרד הרוסי ועד להיפ הופ של האייטיז בארצות הברית, בשונה לחלוטין מהיצע המוזיקה לו נחשפו למשל פול מקרטני וג'ון לנון שגדלו על מה ששודר ברדיו הבריטי ובאוספי התקליטים הצנועים של חברים ומשפחה. החשיפה הזאת גורמת לכך שנוצרים שירים בכל הסגנונות ואין זרם אחד או שניים שמובילים. יש מפץ גדול של סגנונות ותתי סגנונות וכולם מעתיקים, משכפלים, מסמפלים את מה שכבר המוזיקה יצרה לאנושות עוד קודם. מדובר בכאוס מוחלט אך בכאוס מלא כישרון, תשוקה ועושר בלתי נפסק של מוזיקה טובה.

שתי התופעות הללו, הרטרו-מאניה והרחבת השוליים, גורמות לכך שכל שיר יישמע לנו שיר מוכר, כל מהלך מוזיקלי בתוכו מעביר בנו תחושות נוסטלגיות וסנטימנטליות ואלמנט הזיהוי הזה מקרב אותנו מאד לשיר. אבל מה בעצם השתנה? מה מייחד את העת הזאת? היכן בא לידי ביטוי האלמנט הכי חשוב באומנות – ההזרה? לדעתי, התשובה נמצאת במילה הכתובה, בטקסט המולחן. הפזמון או השיר שמתורגמים לכלים מוזיקליים מצליחים לשמר את ההזרה במוזיקה של המאה ה – 21.

המשוררים החדשים

נתחיל ב – 2002 בברמינגהם אנגליה, מייק סקינר מקים את להקת The Streets ומוציא את אלבום הבכורה שלו. אלבום שהוא אבן דרך ומסמל בהרבה אופנים את הטקסטים של התקופה. המהלך שעושה מייק סקינר בחיבור בין הספוקן וורד, לבין ההיפ הופ והגאראז' הבריטי יוצר מפץ תודעתי במוזיקה. הוא מכניס לטקסטים מונחים טכנולוגיים של אותה התקופה, כמו פלייסטיישן וסמסים ושר על ההתמודדות האדם הקטן מול השפע שמציעה לו התקופה, טקסטים עם נינוחות אורבניים, קורטוב של ביקורת, זורק אור על הרגעים הקטנים בחיים ומעצים אותם בפילוסופיות רחוב זולות. בשירו : Has It Come To This? הוא כותב : " אנחנו במשימה, תומכים במטרה / חתום על עצומה / גייס את כל החכמה / אדם ב"היי" נותן לך מוזיקה במתנה / האדון וילדיו / מתבגרים טיפשים וחצופים / בוא גשם או שלג הבודהה בזרימה / אתה לא יודע? / עמוד בפינה ס'תכל במופע / כי החיים נעים לאט."

מייק סקינר השפיע רבות כאמור על כותבי הטקסטים במוזיקה שיבואו אחריו, אך גם תרומתו ניכרת בצורה שבה הוא מגיש את הטקטס ורבים אחריו חיקו אותה.

בינתיים בניו יורק ארצות הברית מתחיל להקליט מוזיקה, המפיק המוזיקלי והכותב, בעל הלייבל DFA ג'ימס מרפי, האדם הכי חשוב של המוזיקה במאה ה – 21 הג'ון לנון והבריאן וילסון של תקופתנו אם תרצו. כל זה אחרי גיל 30, זקן מידי בשביל התעשייה הזאת, אך חכם מידי בשבילה. הוא קודם כל כותב מחונן, בשנות ה – 90 הציעו לו לכתוב לסיינפלד אבל הוא סרב כי רצה להמשיך לעסוק במוזיקה, אותה החל ליצור רק ב – 2002. חמש שנים מאוחר יותר הוציא את אלבומו השני עם להקתו LCD Soundsystem ומתוכו ההמנון של הדור – All My Friends. בשיר הזה, שהוא מעין פואמה, הוא שואל בייאוש "היכן כל חבריי הלילה?" ומבטא את הבדידות בצורה העדכנית ביותר. זה מעין שיר תשובה לשירם של הביטלס With a Little Help from my Friends שיוצא נגד הגישה ההיפית המזויפת וכאמור כותב על התקופה שלנו, העצבות הזוהרת, החיפוש האובססיבי אחרי האמת והרצון לקבל תשובות מיידיות.

בין היתר הוא כותב בשיר : " ואם השמש תזרח, אם השמש תעלה, אם השמש תזרח / ואני עדין לא רוצה למעוד בדרך הביתה / אז המתוקים שבזיכרונות שלנו / יחזיקו אותנו עומדים בדרך הנכונה." והכל בקצב של של Pאנק-Fאנק המנוגד לחלוטין לתחושה הכללית של השיר, כי שירה חייבת גם לרקוד. לפני שנה הוא הודיע שלא יכתוב עוד שירים ויתמקד בהפקה מוזיקלית ואני מאד מקווה שלא יעמוד בהצהרה הזאת שלו.

בשוודיה באותה תקופה מתחילים לצוץ עשרות להקות פופ עצמאיות שמחויבות למילה הכתובה וגם לז'אנר וכאילו ממשיכות את דרכה של להקת ABBA המיתולוגית. היוצר המוביל הוא ינס ליקמן, שלתוך מלודיות מתקתקות ועל הסף הקיטשיות שופך טקסטים שנונים, בעלי הומור ומודעות עצמית שגובלים בגאונות. בשירו: The Opposite Of Hallelujah הוא כותב: " הרמתי צדף/ כדי להמחיש את חוסר הבית שבי / אבל סרטן זחל מתוכו / הפך אותו לריק עבורי." ינס ליקמן הוא עוף מוזר בתעשיית הפופ השוודית העצמאית. ככותב טקסטים שנון הוא מרים את עצמו מעל לכולם, שכותבים על אהבה ואכזבה והרבה לה לה לה, ינס לא מתבייש להשתמש באותם אלמנטים של שירי פופ קלילים, אך תמיד מוסיף להם ערך מוסף.

כאמור בוב דילן היה זה הראשון שייחס חשיבות לטקסטים במוזיקה שלו והוא הושפע מיוצרי פולק ובלוז ששרו את המציאות הקשה והדלה שלהם. התוספת שלו הייתה בפואטיקה העשירה שלו תוך כדי שיח ודברים עם עולם השירה והספרות המודרניים. בארצות הברית של השנים האחרונות התחיל ליצור ג'סטין ורנון בלהקת Bon Iver והוא מעין שילוב הכמעט הבלתי אפשרי של בוב דילן, ניק דרייק ולאונרד כהן. הגיטרה של דילן, הקול של דרייק והמלודיות של כהן יצרו מיני מפלצת של משורר מוזיקה. באלבומו השני הוא שר מתוך המסע שעשה בעיירות באמריקה, לדוגמא בשיר Hinnom, TX הוא כותב : " שמש של שלום / טוב, היא מסחררת ומערבלת / אתה רק מגדיר אותה / זרים מתפזרים במעברים נמוכים של הרוח / בצלילי הדגל המתנופף." רוב הטקסטים שלו אניגמאטיים בעיניי, אך קסומים באותה מידה.

אחרונה היא אמנדה פאלמר: אמנית צבעונית, אקסצנטרית וחסרת פשרות. התחילה את דרכה בלהקת הרוק-קברט the Dresden Dolls והמשיכה אחר כך לקריירת סולו ניסיונית ומעט אוונגרדית. היא גייסה למשל יותר ממיליון דולר מגולשים ומאזינים למימון אלבומה האחרון וידועה בביטוייה החריפים נגד כל מי שמתנגד לה. מעבר לכך, הטקסטים שלה מאד רגישים ומחוררי נפש. בשירה Another Year היא כותבת: " מזג האוויר הופך את הטריקים שלי לחלודים / אני מהנדסת גרועה / גם ככה קשה מאד בחורף / חושבת שאחכה עוד שנה / ואני בת עשרים ושש / בגיל שמונים ושלוש סבתא נפטרה / זה עוד הרבה זמן, אם אפסיק לעשן / חושבת שאחכה עוד שנה.

*

בשנים האחרונות השירה עוברת תהליך זהה למוזיקה, השוליים מתרחבים ונכתבים המון שירים בעיקר בגלל הנגישות הטכנולוגית והפלטפורמות הרבות שהיא מציעה, החל מבלוגים, רשתות חברתיות ועד כתיבת מסרונים. המבקרים, כמו במוזיקה, טוענים שאבדה הדרך, שהאמנות גוססת ונמצאת בחיפוש עצמי. האמת, אני קצת מבין אותם, קשה מאד לעקוב אחר כל השפע. יחד עם זאת בין כל השפע הזה נמצאים יצירות איכותיות נפלאות. הפחד הכי גדול שלי הוא שהן ילכו לאיבוד ובעוד עשור, דור אחר יקום, יסתכל אחורה ויגלה דף ריק. כל האמנים של התקופה הזאת לא יהיו עוד.

הטענה המרכזית בספרו של ניסים קלדרון "יום שני- על שירה ורוק אחרי יונה וולך" אומרת שהשירה הפכה להיות מעין קליקה של אלו שמומחים בה וכיאה לקליקה, שאר העולם לא מגלה בה עניין. לכן, בשנים האחרונות היא מוצאת את עצמה ברוק ובמוזיקה בפרט. הרשו לי לא להסכים עם הקביעה  או ההנחה הזאת, ראשית כי המוזיקה המיינסטרימית כבר לא מנגנת שירה, רחוק מזה, הטקסטים עלובים עד כדי פאתטיים. שנית, השירה עדין עומדת יציבה איתנה ומקורית ואיתה גם המוזיקה רק שהן נמצאות בשוליים התרבותיים של האדם הפשוט שמלכתחילה קשה לו לצרוך אותן. הבעיה היא אחרת: החברה האנושית הפכה להיות אדישה לתרבות, הפכה להיות עצלנית ומסתפקת בעיקר ממה שמוכר.

ניסיתי להציג מספר אמנים שהמילה הכתובה שלהם חשובה מאד ביצירות המוזיקליות שלהם ואותם טקסטים יכלו להיקרא אצל כל חובב שירה במיטה מול מנורה זולה או בכל מקום שמקיים ערבי שירה. דעתי היא כדעת ת.ס אליוט: שירה יכולה לקבל המון מהמוזיקה, ולהפך, ושתי האומניות הללו יכולות ליצור את הדיאלוג המרתק ביותר.

אסיים בציטוט מתוך מסה שכתב סרן קירקגור בשנת 1846 שרלוונטי מאד לתקופה שלנו: "אנשי העת הזאת העייפים מצלצול פעמוני ההתלבטות נחים להם בינתיים בעצלות מוחלטת. מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מוכן ושנון על שהותו במיטה." ככותב שירים וחובב מוזיקה גדול עצוב לי לשמוע את המבקרים הללו שהורגים לי את המילים והשירים ובמקום להקשיב ולחפש ולגלות דברים חדשים הם פשוט מתעלמים. קראו שירה, הקשיבו למוזיקה!

  • כל תרגומי השירים נכתבו על ידי

פוסט 36

Rayskinder – Kosmi 2013

הטענה המרכזית במאמר הקצר של חוקר התרבות והמוזיקולוג פרופ' אריאל הירשפלד 'הגיג על שירה' שהמוזיקה אינה שירה הן אינן אומרות אותו הדבר בדרכים שונות. כל אחת מייצגת דרך לבטא תחושה או רעיון. השירה ממונה על החכמה בעוד שהמוזיקה אוחזת ברגשות. "המוזיקה היא לשמוע בלבד..והשירה היא לדבר באמת…המוזיקה היא להיות ..והשירה היא לעוף". אני מרשה לעצמי לחלוק על דבריו של פרופ' אריאל הירשפלד וטוען שמוזיקה ושירה הן יותר מעוד חברות טובות ויותר מאחיות וקרובות משפחה. השירה יכולה לעוף הכי גבוה ולמרחקים בלתי נראים כמעט בעזרת המוזיקה ולהפך, המוזיקה מרגשת יותר ובועטת יותר, כשהיא מנגנת שירה.

במובן מסוים הירשפלד מחזק אמרה מפורסמת של ויקטור הוגו שאומרת שמוזיקה מבטאת רגשות שלא יכולים להתבטא במילים אך גם לא יכולים להישאר דוממים. ושוב אני מוצא את עצמי לא מסכים עם ההפרדה הזאת בין שתי האומניות האהובות עליי ולדעתי הן חייבות להתחבר יחד, במיוחד בעת הזאת, היצירות הטובות ביותר הן אלו שמשתמשות ממרכיבים אחרים וזרים לא אופינים לה, למשל השירה מהמוזיקה והקולנוע מהציור.

האלבום החדש של רייסקינדר 'קוסמי' יכול להדגים במעט את הטענה שלי שמוזיקה ושירה יכולות להגיד את אותו הדבר באותו הזמן. כן שרייסקינדר הלא הוא אסף עדן, הוא קודם כל משורר, הפואטיקה שלו משתמשת בשפה רזה אפילו אנורקסית, בשילוב של הומור, מודעות עצמית ואירוניות. אותם אלמנטים פואטיים מתורגמים למוזיקה שלו ואולי אפילו להפך, המוזיקה Lo-Fi, הלא מכוונת, המלוכלכת, הרפטטיבית, האלקטרונית, המסומפלת והדלה באמצעים, הוא מלביש לתוך הטקסטים שלו.

האלבום משלב את כל הז'אנרים בטראשיות גאוניות הוא נע בין פופ לבלוז ומערבב את הכל במעין היפ הופ פסיכדלי ואלקטרוני. הבחירה הזאת שלו מבטאת בצורה בולטת ביותר את הטקסטים אותם הוא שר או מדבר, לא ניתן רק להקשיב למוזיקה שלו אלא צריך גם להתייחס וכל אחד יעשה זאת בדרכו שלו אם בהומור ואם לעומק, זה פתוח לכל פרשנות. יחד עם זאת, רייסקינדר לא הורג את עצמו כיוצר ונותן לשירים את החופש המוחלט למאזין, הוא נוכח-נעלם, הקול שלו שכאילו עושה דווקא, שיכול גם מאד לעצבן אוזניים עדינות משאיר אותו שם יחד איתי ועם כל מי שמקשיב לו.

המבנה של השירים שלו מאד ברור – הם קצרים, חדים ומדויקים, יכול מאד להיות שיש בהם משהו עצל, "זרוק", לא מלוטש ולא גמור, אבל זה הסגנון שלו והוא נאמן לו מאד והוא משרת את מה שהוא רוצה להגיד או רוצה שאנחנו המאזינים נרגיש. הבחירה במילים מאד מדויקת ומשרתת את המוזיקה, את הדרך שבה רייסקינדר מציג אותה.

 1872060239-1

"שלוש שנים בלי כרטיס אשראי"

רייסקינדר מקדיש חלק נרחב באלבום למוזיקת/שירת מחאה, בשירים 'בלדה לחשמלאי רעב' ו-'משהו בכיס' ו-'זר לא יבין זאת' מייצגים אדם אבוד, מיואש ופשוט בתוך חברה מקולקלת שלא ניתנת לתיקון; "ראיתי את העתיד וזה כאילו יש לי משהו בכיס / או שאין לי משהו" המשפט הזה הוא הדיבור האמיתי שמעניקה השירה אבל אם הוא היה נאמר בלי המוזיקה שמתלווה אליו או רק נקראת בתוך כתב עת וספר שירה הוא היה הולך לאיבוד, ריק מתוכן, משפט כזה לא יכול לעוף שהחומר שלו הוא רק דיו על דף.

"אופס! הערפל שופך את הספק והמונה דופק"

בשאר האלבום מתעסק רייסקינדר במרירות ובעצב בחיים שלו כמעין פילוסוף עייף המשתעשע בעצלנות עם המחשבה, אבל גם כאדם רגיל מן השורה. השיר 'קוסמי' הוא אחד משירי הפופ המדליקים ביותר ששמעתי לאחרונה, הוא קצת הזכיר לי את שירים של המוזיקאי, סט בוגארט מההרכב Hunx and His Punk רק שהוא מלווה בשלוש זמרות רקע ולהקה בדרך כלל ומה שגרם לי לחשוב שיהיה מעניין לשמוע את רייסקינדר עם מקהלה, זה יכול להיות מרתק.

אפשר להכניס את רייסקינדר לאיזור הספוקן וורד, הוא עומד לבד על הבמה עם מכשיר שמוציא ממנו את הסימפולים לשירים שלו, כמו משורר שעומד עם דף שירים שמוציא את המילים שסימפל מהנשמה שלו, אך הוא גם מוזיקאי וגם סופקן וורד וגם משורר – אמן מוכשר שמשתמש בשקי הכלים של המוזיקה והשירה ויוצר אמירה אחת ברורה וחדה ועם זאת גם מאד משעשעת ואירונית.

פוסט 33

דורון בוטניק – רוח חזקה 2012

 את האלבום 'רוח חזקה' דורון בוטניק העלה לבאנדקאמפ בתאריך 26/12/2012  בזמן התהליך המופלא הזה של להתחבר למוזיקה שלו, דורון בוטניק החוצפן הספיק להוציא עוד אי.פי ועוד אלבום עם הרכב אחר – Gazer M. חייב להיות יותר זריז בפעם הבאה. אני מקנא במוזיקאים , במהירות הזאת שהם יכולים לרגש, במיידיות, בנגישות הנסללת בקלות בלתי נסבלת מהיוצרים לתוך זה שחווים אותם ולמרות כל זאת, המוזיקה היא נצחית, לאלבום טוב אנחנו יכולים להקשיב גם עוד 20 שנים מעכשיו ובמהלך כל הזמן הזה.

מעניין אם דורון בוטניק, יקליט שירים בעשרים השנים הבאות, אני מאד מקווה שכן, בטוח שיהיו אלבומים שאני לא אתחבר אליהם, כי הבן אדם מתייחס לז'אנרים מוזיקליים כמו צייר עם מכחול ובכל פעם הוא טובל את המכחול בצבע אחר ובחומר אחר. השיר "היא" ככל הנראה מדבר על אהובה שהרסה את החלום ואת המכחול של הצייר, אבל יש בו גם שיר אלמנטים ארספואטיים: "רציתי לשחק איתה משחק, רציתי להחזיק אותה חזק". את המשפט הזה אני מבין בשתי האופנים.

ראיתי את דורון בוטניק מופיע לפני כמעט שלוש שנים באינדינגב עם להקתו אינגה דינגו, להקה עתידית שהוקמה בשנת 2377 להקה צבעונית אוונגרדית ובעיקר מטורפת, אני מודה הטירוף הזה השאיר אותי מול הבמה בהופעה שלהם ולא ללכת לרבוץ באיזה אוהל או לפנות לבמה השנייה שהאינדינגב מציע. עם הזיכרון הזה, האימאג' שתקוע לי בראש התחלתי להאזין לאלבום של דורון בוטניק ואחריו לשאר הדברים שהוא עושה ומסתמן שמדובר בבן אדם רגיש במיוחד, אבל אל תגלו לו שאמרתי את זה.

למשל, השיר 'כל כך יפה' שמתכתב באיזשהו אופן עם 'אחלה חמודה' של בני בשן, שני השירים הללו משתמשים בשפה הרזה והישירה הזאת ויוצרים שירי פופ מבריקים וגם בעיקר קומיים, אבל אם לבחור בין ההומור המודע לעצמו של בני בשן לבין ההומור האפל והמת של דורון בוטניק, אז ברור שאני מעדיף את האופל והעושר המוזיקלי של 'כל כך יפה' זה הרבה יותר מעניין.

באלבום הזה תמצאו שלל סגנונות מוזיקליים, מפולק ובלוז, אלקטרוני עד פופ וקברט, והגשות מינימליסטיות לצד מלודרמטיות, דורון בוטניק הוא סוג של נווד שמתחפש ומידי פעם ומתחכך עם שרשראות הזהב של האלפיון העליון. רק העצבות, שברון הלב והבדידות והטקסטים הפשוטים מאחדים את הכל ליצירה אחת שקשה מאד לא להתחבר אליו, להבין אותו, להתנתק מהפרסונה המטורפת של בוטניק. כשהוא שר בשיר האחרון :"כל מה שאני רוצה, למצוא אותך ואיפה את, איפה את".

butnik

שאלתי את בוטניק כמה שאלות, במייל כי גשם ולא יוצאים מהבית.

החלטתי ללכת על הקטע של תשובות קצרות.

האחרון שלך, אלבום חורף? יש דבר כזה מוזיקה לחורף?

יש… והתמצית שלה זה דאמי של פורטיסהד.

כתבת אותו ממקום של כאב אישי, או ממקום שמתבונן על הכאב?

הכל מהכל, אתה יודע…

כמה זמן לוקח לך להקליט אלבום, ספר על התהליך

את האלבום הזה התחלתי בדצמבר לפני שנתיים, יש אלבומים שאני עושה ביום או בשלושה ימים..

(האלבום 'משהו משובח' הוקלט ב – 3 ימים . )

הייתי מגדיר אותך מולטי ז'אנר או רב סגנונות, איך אתה היית מגדיר את עצמך?

מולטי ז'אנר… לגמרי.

על איזה מוזיקה גדלת ועל איזו מוזיקה היית רוצה לגדול?

גדלתי על אביב גפן ואוואנגרד ואני רוצה לגדול על Meshuga

מה אתה אוהב יותר להופיע או להקליט אלבומים?

הכל מהכל… הכל מהכל

איפה היית רוצה להופיע ועם מי?

הייתי רוצה להופיע ברוסקילדה עם אינגה דינגו.

את מי היית רוצה ללמד מוזיקה?

אנשים שרוצים לעשות מה שאני עושה.

איפה אפשר לראות אותך? צפויים אלבומים נוספים בקרוב?

אפשר לראות אותי מסתובב בתל אביב, ירושלים, קיבוץ מענית וקיבוץ גבעת חיים מאוחד וקיבוץ גן שמואל…

האלבום הבא זה אלבום של 30 יוצרים שונים שאני הפקתי והוא נקרא We Still Have Time

האלבום אחריו יהיה אלבום פופ אוטנטי שנקרא Lost Thoughs

יש עוד רשימה ארוכה של אלבומים שעתידיים לצאת…

ורציתי לציין שעניתי על השאלות בעירום מלא מול המסך"

*

אם היה לי הכסף והזמן הייתי רוצה שדורון בוטניק ילמד אותי מוזיקה וזאת בתנאי שנעשה את עירומים כמובן. אין ספק שהאישיות שלו יכולה לגרור אותי לזה. בשנת 3024 אתחיל ללמוד מוזיקה ורק מקווה שאעמוד בקצב היצירתי והמטורף שלו.

לפני סיום, הערה קטנה: אני לא חושב שיש דבר כזה מוזיקה לחורף, מניח שיהיו כאלו שיחלקו עלי, מוזיקה על כל סוגיה אפשר להקשיב בכל זמן או מזג אויר, אבל האלבום 'רוח חזקה', הכי מתקרב להגדרה של אלבום חורף! אתם חייבים את האלבום הזה.

פוסט 32

Toro Y Moi – Anything in Return 2013

כל הז'אנרים ותתי הז'אנרים המשתייכים למוזיקה האלקטרונית הם הביטוי המדויק ביותר שיכולה לתת המוזיקה לזרם באומנות – הפופ ארט; השימוש באלמנטים פופולאריים בצלילים הקליטים, השכפולים, הסמפולים והחזרתיות. כך מאופיינות לרוב יצירות אומנות המשתייכות לזרם הפופ ארט, כך גם יוצרי מוזיקה אלקטרונית מתבטאים, יוצרים את האומנות שלהם. אנדי וורהול הסביר שכל פחית בפחיות המרק שלו היא שונה מזו שלידה, למרות שהיא נראית בדיוק אותו דבר, לדעתי ולפי הבנת האוזן שלי, כך גם אמנים אלקטרונים מתייחסים לביטים שלהם.

צ'אז באנדיק, אמריקאי בן 26 הוא Toro Y Moi (השור ואני בתרגום חופשי) הסביר בראיון מקדים לקראת צאת אלבומו החדש Anything in Return שהוא רצה לעשות אלבום פופ, לקחת את כל מה שפופולארי ולתת לו את הפרשנות שלו והאמת, אחרי הקשבה רצופה של יותר משלושה שבועות, אין לי בעיה לקבוע שיצא לו אלבום פופ מרשים ומרגש כאחד.

מלא דברים יכולים לרגש חובב מוזיקה, אחד הדברים המרגשים זה לעקוב אחר אמן או אמנית מתחילת דרכם, להתלוות אליהם בכל פעם שיוצא אלבום, בכל פעם שהוא מתארחים בתוכנית לייט נייט שהיא, בכל פעם שהם מקבלים ידיעה/ביקרות בבלוג מוזיקה אזוטרי או חשוב ולהיות שם ביום שהוא מוציא את האלבום הכי טוב שלו, ביום שהוא זוכה להכרה. הרשו לי לרגע להיות החזאי המדופלם ולנבא ש – 2013 הולכת להיות השנה של צ'אז באנדיק.

ב – 2010 יצא אלבום הבכורה המעולה שלו ומאז בכל שנה הוא מקפיד להוציא אלבומים. משהו בין הצ'ילוויב לבין הדרים פופ, כך אפשר להגדיר את המוזיקה שהוא עשה, עד האלבום הזה שבו הוא באמת משתמש באלמנטים יותר פופיים, בטקסטים יותר נגישים, בסמפולים שהאוזן הבלתי מזוינת שלי לא מזהה מה מקורם, אבל אני די בטוח שזה מגיע ממקום אחר והכי חשוב, הוא יודע לנצל את היכולות הקוליות שלו שמעניקות לשירים מגע גרובי ולטיפה רכה שיותר לקוחה מעולם הסול והנשמה. מעבר לכך אפשר גם לזהות אלמנטים של ג'ז מודרני והאוס החבויים להם בין הביטים למעברים. כל זה מעשירים ומחממים את האוזניים ובעיקר מענגות אותן בצורה בלתי רגילה

אין קטעים חלשים באלבום, יש יותר חזקים וחזקים פחות, יש כאלו שממכרים וכאלו שפשוט טובים, כאלו שאתה יכול לרקוד אותם, גם אם אתה סטטי במצב ישיבה וכאלו שיכולים לרגש אותך ואם קצת להיות מלודרמטיים – מרטיטים אותך. מוזיקה שמציפה רגשות או מעלה זיכרונות או יוצרת רצף אסוציאציות גם מצליחה להזיז לך את הגוף המתרפס או השרירי במקרה שלכם, היא המוזיקה המושלמת בעיניי, אין יותר מוצלח מזה שהגוף של על כל איבריו והנפש שלך על כל מרכיביה מצליחים להרגיש והאלבום הזה הוא בהחלט דוגמא מצוינת.

toroymoi-anything

"אם אפול לשינה / אל תשחררי / כי חש בחולשה." זה הפזמון וכמעט הטקסט היחיד בקטע Rose Quartz שחוזר על עצמו וחוזר על עצמו בחלק השני של השיר, שמתחיל כמו המנון האוס, גלואו פיי סוחף של רחבות הריקודים ואז מגיעה הבקשה/תחינה הזאת שכאמור חוזרת על עצמה ובלתי אפשרי להיות אדיש כלפיה, גם אם היא בסה"כ נמצאת בקטגוריה של הרדודים בבקשות של האנשים.

Cola, הוא השיר השישי וכיאה למוזיקאי פופ המתכתב עם הפופ ארט בוחר לתת את הכותרת לשיר שמתעסק בחומריות המצויה ביחסים, אהבה בסופו של דבר היא עניין בר חלוף כמו פחית קולה, המוזיקה והאמנות הופכים אותה לנצחית. רוב הטקסטים באלבום מתארים תחושות של מערכות יחסים, אין בזה שום דבר פסול, אחרי הכל צ'אז באנדיק רצה להשתמש בחומריים פופולאריים ואין יותר פופולארי מאהבה.

גם השירים So Many Details , Say That, Studies, Cake חזקים וממכרים וכמו שכבר אמרתי כל קטע באלבום מעולה וקשה לי לבחור שיר אחד בולט, כבר שלושה שבועות מאז שדלף ואני בכל פעם מתמכר ומתאהב ומפתח אובססיביות לשיר אחר.

 ולמרות כל זה, קיים לי חשש, שאשכח את האלבום הנהדר הזה, יעברו חודשים, העונות תתחלפנה, אכיר אנשים חדשים, אתאכזב מחברים ותיקים ובתיקיית "אלבומים 2013" תתמלא בעוד עשרות אלבומים, אם לא מאות והשירים האלו ישכחו, אבל ככה זה אני, היפוכונדר של רגשות, בכל פעם שיש משהו טוב, אני לא מאמין שהוא קיים וזו קנוניה של האנושות בכדי להתל בלב שלי.

פוסט 31

סיכום 2012 חלק 5 – שיר השנה of MontrealAuthentic Pyrrhic Remission

 חלק 1 אוספים

חלק 2 אלבומי/אי.פי בכורה

חלק 3 ותיקים שצריכים לפרוש או להמציא את עצמם מחדש

חלק 4 שירים שהשתלטו על כפתור הריפיט

 ברמת העיקרון לא מאמין במוזות, לא מאמין בדבר הזה שיגרום לי לכתוב ולא מחכה שתנוח עליי אחת כזאת שתיפול עליי מההר, שתקפוץ לבקר בזמן שיושב לכתוב, אני שייך לאסכולת שחושבת/טוענת שמי שרוצה ליצור – שיצור ויעבוד קשה, לא מאמין בבחורות האלו ששרות על ההר ומפעילות את הרגש שלי ליצור. אבל אני כן מאמין ב – "דּוּאֶנְדֶה", מונח שפיתח פרדריקו גרסיה לורקה מהמיתולוגיה הספרדית, שזה גובלין והוא סוג של מוזה אבל אפל ומגיע מעולם הטירוף, מגיע ממאבק ומהרס עצמי.

ניק קייב הסביר פעם שהדואנדה במוזיקה מבטאת את הכאב האמיתי והמצמרר ביותר של מוזיקאי שיוצר אותה. קווין בארנס הלא הוא אוף מונטראול יצר את האלבום האחרון מתוך הדואנדה שלו, וחשים אותה לאורך כל האלבום ובאה לידי ביטוי בצורה המושלמת והמרגשת בשיר האחרון והנועל של האלבום – Authentic Pyrrhic Remission

ובכן, הדואנדה של קווין בארנס היא הכאב, שיברון הלב מאהבה, ההרס של כל האיברים מהצער. ארנסט המינגווי כותב משפט יפה בספרו "איים בזרם"(שתרגם יפה אהרון אמיר) שמסביר למה אי אפשר שהכאב ידעך והצער יעלם: "…אם מצליחים לרפא אותו במשהו, שהוא פחות ממוות, רוב הסיכויים הם שזה לא צער אמיתי" הכי קרוב למוות בריפוי הצער והעלמת הכאב ,זו יצירת אומנות ולכתוב שיר, לפסל, להסריט, לצייר את הכאב שלך זו הדרך הכי קרובה להיפטר ממנו וגם איכשהו להישאר בחיים. שיר השנה שלי שר את הכאב מעלה אותו על מיתרי הקול, מנגן אותו, פורט אותו ומתרגם אותו לפרטיטורה. מנסה להרוג אותו שלא יהיה עוד צער – שיעלם לנצח הכאב.

tumblr_maxs4b69A51qehjcio1_400

אתחיל את הניתוח הקצר שלי בשיר דווקא מהאמצע, בדקה 4:00 בדיוק, קווין בארנס שר: 'בכל פעם שמקשיב ללב שלי, אני רק נפגע' ואז מתחיל החלק השני של השיר; האינסטרומנטלי הארוך, מנסר, קודח, מייגע ומייסר, יש לומר אוונגרדי, קטע מוזיקה שמושפע מאד מיצירות מודרניות של תחילת המאה ה-20 שנמשך יותר משש דקות עם אלמנטים של קטעים פסיכדליים היפיים משנות ה-60. בנוסף להשפעות הללו, מחולק השיר בדרך בה מחולקים שירים ערביים קלאסיים, בהתחלה קול הזמר ואז מגיעים הכלים המוזיקליים שמתרגמים את משמעות המילים ששר הזמר, אם כי יש כאן מעט שבירה של התבנית המסודרת הזאת ואחרי 4 דקות של שירה בקצב האינדי פופ/פסיכדלי מגיעים כאמור, דקות קשות להאזנה הממשיכות לבטא את הרעיון המרכזי של השיר והאלבום בכלל – החרדה ההולכת וגוברת שהופכת את מהלך החיים לבלתי נסבלים.

ואז מגיע החלק האחרון בדקה 10:40 קווין בארנס לבד על הפסנתר, מסכם את כל מה שעבר עליו בעקבות הקלטת האלבום הזה, מתאר את החוויה של להיות בן אדם בודד וכואב הוא מדמה את הרגש הזה לאדם בגלות, לפליט בארץ נוכרייה, לניצוד בחלומותיו שלו, לאדם זר בביתו שלו, אונהיימליך ממש – חרד לקיומו בעולמו הפנימי. אי אפשר שלא להרגיש, זה בלתי נמנע כמעט וזה הולך ומתחזק מהקשבה ולהקשבה. השיר הזה הפך אותי השנה למזוכיסט ומכור לכאב.

ונחזור להתחלה, שנשמעת כמעט בכוונה כמו עוד שיר של אוף מונטריאול, עם מעט לה לה לה, מתחילה כשקווין בארנס עושה פרודיה על צעקה שנובעת מסבל, מעט קלילות מחשבתית ומוזיקלית כהכנה להתפתחות השיר באמת, כמו הייתה השלב הראשון של מערכת יחסים, ההתאהבות המעוורת אך גם מחזקת, הקלות הזאת שגורמת לנו לרחף מעלה מעלה ומבלי לשים לב כשנופלים זה הכי כואב בעולם, מתרסקים לרסיסי רסיסים מבלי שקיימת בנו היכולת לאסוף אותם.

ב-8 בחודש ינואר 2012 שמעתי אותו לראשונה, שנה של התמסרות לכאב ולאובדן ולמרות שאני בעצמי לא חוויתי כאב דומה בשנים האחרונות ואלמנט ההזדהות ביצירה לא היווה פקטור בהתמכרות והבנה של השיר הזה, הוא היה כולו שלי ואני חושב, אולי טועה שקווין בארנס לא רצה שיזדהו איתו, אלא רצה רק שיקשיבו לו, להקיא את הכאב בדרך הכי אותנטית שיש, שהמאזינים יהיו השקית של הקיא, הייתי השקית הזאת כל השנה.

במובן מסוים השיר הזה הוא גם אלבום השנה שלי ולמרות שהוא מבטא רק רגש אחד, מהלכיו המוזיקליים יוצרים מכלול שהוא גדול מהרגש הזה, הם מבטאים אותו בכל מיני דרכים וסגנונות. נכון שזה בא לידי ביטוי לאורכו של האלבום, אבל רק השיר הזה באמת עושה את זה הכי טוב.

שיר השנה שלי!!!

ולפני שאפרד מהשנה הזאת, הכנתי עבורכם עוד מיקסטייפ של שירים מעולים מהשנה הזאת, שירים שנזכרתי (וכועס על עצמי מאד ששכחתי) בהם בעקבות שצף הסיכומים בבלוג וספירה, תיהנו! נתראה בשנה הבאה

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

 

רשימת השירים

Ariel Pink's Haunted Graffiti – Driftwood

Grimes – Colour of Moonligh

Killer Mike – Untitled

Joey Bada$$ – Survival Tactics

Big Boi – CPU

Porcelain Raft – Shapeless & Gone

ERAAS – At Heart

Dirty Projectors – Impregnable Question

Amanda Palmer – Grown Man Cry

Cody ChesnuTT – Don't Follow Me

Patrick Watson – Lighthouse

Cate Le Bon – Through The Mill

Frank Ocean – Pink Matter

Rufus Wainwright – Sometimes You Need

Susanne Sundfør – When

פוסט 30

סיכום 2012 חלק 4 – שירים שהשתלטו על כפתור הריפיט

 חלק 1 – אוספים כאן

חלק 2 – בכורה כאן

חלק 3 – ותיקים שאכזבו/צריכים להמציא את עצמם או לפרוש כאן

 

 

אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ

אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ

לְהַגִּיד לָךְ לְהַגִּיד לָךְ

אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ

לְהַגִּיד וּלְהַגִּיד וּלְהַגִּיד..

חדווה הרכבי

בשנת 1993 כשהייתי בן 12 מתבגר באר שבעי, נהגתי להאזין לתוכניתו של עופר נחשון 'קופסת הלהיטים' ברשת ג' באחת התוכניות עופר עלה לשידור נרגש וכמו אחוז דיבוק, בידו הסינגל החדש של הפט שופ בויז – גו ווסט, אותו הוא ניגן במשך חצי שעה רצוף!!, פעם אחר פעם אחר פעם ואז חזר לנגן אותו בסוף התוכנית. לא הבנתי מה עשה עופר נחשון בשידור הזה, הבנתי שהוא מתרגש והשיר הזה הוא באמת מעולה, אבל איכשהו עופר נחשון לימד אותי שזה בסדר להקשיב לשיר בריפיט, רכשתי ממנו דפוס התנהגות מטורף אבל נעים ומאז בכל שנה יש מלא שירים שפשוט משתלטים על הכפתור הזה בנגן ולא עוזבים אותי, יותר נכון אני לא עוזב אותם. בכל פעם שזה קורה לי(וזה קורה לי הרבה) אני נזכר באותו שידור של עופר נחשון והוא אירוע מכונן מבחינתי בצורה בה אני מקשיב למוזיקה.

התחלת השיר הזה של חדווה הרכבי "אני רוצה רק להגיד לך" מבטא אולי הכי טוב כיצד אני מרגיש בזמן שנלכדתי להקשבה לשיר מסוים בלופ אינסופי. לא אחת יוצא לי ללחוץ על כפתור הריפיט שבנגן על שיר שהתאהבתי בו והוא יכול להתנגן לאורך כל הלילה, לאורכה של כל הנסיעה מתל אביב לבאר שבע ובחזרה, שיר אחד ויחיד במשך שעתיים לפחות, מעין תחושה שכזו שהשיר רוצה להגיד לך משהו ואסור לי להפסיק להקשיב לו. הרי זה מטורף, איך אפשר להקשיב לשיר אחד למשך כל כך הרבה זמן? משתי סיבות שגם קשורות זו בזו; האחת, אובססיביות רק אנשים בעלי נטייה כפייתית מסוגלים לעשות זאת, השנייה, חרדת נטישה, איפשהו אני מרגיש שהשיר המעולה הזה ינטוש אותי, כאילו לא חוויתי אותו מספיק בזמן אמת ולמעשה אני מותח את זמן החוויה שלוי בהקשבה שלו ומחבר בין כל הזמנים, העבר הווה והעתיד. ברגעים מסוימים השיר הזה הוא הדבר היחיד שהוא סוג של משענת, היחיד שאני יכול לאחוז בו ולסמוך עליו, היחיד שיכול לרכך את הפחדים והכאבים של הנפש שלי. שירים כאלו, אני רוצה להגיד לכם, רוצה להגיד לכם, קוראות וקוראים, הם המתנות הכי מתוקות שמעניקה לי המוזיקה.

לאסטלאסט

Twin Shadow – Five Seconds

אם הייתי מדרג באופן מסורתי את הסיכום שלי, השיר הזה היה מגיע למקום השני(המקום הראשון בשבוע הבא) משום מה זה מביך אותי לסכם בצורה הזאת, בתמונה המצורפת לפוסט אפשר לראות לפי ה –  Last FM שאת השיר הזה שמעתי הכי הרבה פעמים השנה והוא להיט היסטרי!

Thieves like Us – Maria Marie

יש לי חולשה לכל מוזיקה שיוצאת משוודיה, לא מתחבר לכל הדברים שמגיעים משם, אבל אני בהחלט מקשיב, ההרכב הזה כבש את הנגן שלי עם השיר המדליק הזה.

By The Sea – Alone Together

השיר הכי טרי ברשימה הזה, אבל בשבועיים האחרונים הוא לא עזב אותי, יותר נכון אני זה שלא שחררתי ממנו, אפילו בזמן כתיבת שורות אלו אני מקשיב לו שוב ושוב, הם מגיעים מאוסטרליה ועושים פופ אסקפיסטי לפי הגדרתם, הם בהחלט מצליחים לגרום לי לברוח מהכל.

Chairlift – Take It Out On Me

השיר הזה יצא בתחילת השנה וככל הנראה ישאר איתי לעוד הרבה זמן, אחד משירי הפופ הטובים של השנה. כשהשיר מגיע לדקה 2:09 מתחיל הסולו סינתי הכי טוב ששמעתי מזה הרבה זמן ואני מחכה לו בכל הקשבה וחוזר לחכות לו תמיד.

The Shins – The Rifle's Spiral

האלבום הקודם של השיינס צרוב לי בזיכרון, הוא יצא בזמן שעברתי לתל אביב. האלבום החדש שיצא השנה, פחות אבל את השיר הזה כנראה אני לא אשכח מהר.

Divine Fits – For Your Heart

מדובר בהרכב סופר גרופ שחברים בו מלהקות ספון וולף פרייד, הקול המוביל בשיר הזה הוא של דן בוקנר שהוא אחד מהקולות האהובים עליי במוזיקה, מעבר ליכולות הממכרות שלו, הוא מצליח להגיש את הטקסט בכנות מדהימה.

John Frusciante – In My Light

האי.פי שהוציא ג'ון פורשיינטה לפני האלבום, הוא לא פחות ממעולה והשיר הזה הוא מבריק.

Richard Hawley – Don't Stare at the Sun

ריצ'ארד האלווי, הצליח השנה לחזור ולרגש אותי, בקולו אפשר לזהות מעט מן האלמנטים הקלאסיים של פרנק סינטרה ומעט מהאלמנטים המודרניים של מוריסי וכך הוא מגיש את שיריו המולחנים למלודיות חמות ועוצרות נשימה.

Craig Finn – Rented Room

בטאמבלר שלי אפשר למצוא תרגום פרי עטי לשיר המופתי הזה של סולן ההולד סטדי, כהוכחה להתמכרות שלי לטקסט המשובח שלו, אחד משירי השנה שלי.

The Walkmen – Song for Leigh

הווקמן, היא הלהקה הכי אהובה עליי בעולם. בהופעה שלהם בארץ הייתי בשורה הראשונה ולקח לי כמעט שבוע להתאושש ממנה, השנה הם הוציאו אלבום מעולה, טוב יותר מקודמו, אם כי שינו קצת גישה והם יותר רכים ובוגרים, יותר "הורים" עכשיו כנראה הגיל עושה את שלו, השיר הזה מוקדש לבת של הסולן.

Beach House – Myth

עוד שיר מתחילת השנה, לביץ' האוס יש הרגל להוציא אלבומים בתחילת השנה והשירים שלהם לא עוזבים אותך במהלכה. השיר הזה זכור לי בגלל הפעמון המצטלצל לו בתחילת השיר כמו כנסייה ביפו בכל שעה עגולה וכמובן בגלל הקריאה הקורעת את הלב של הסולנית – Help to make it!!

Jens Lekman – I Know What Love Isn't

נסיך הפופ השוודי, ינס לינקמן, הוציא השנה אלבום מעולה בו הוא ממשיך באותה אירוניה מודעת לעצמה, בסרקזם עדין על זוגיות ואהבה וכמוהו כמוני, אני יודע מה אהבה היא לא.

Frankie Rose – Pair Of Wings

סולנית להקת ויואן גירלס הוציאה אלבום מהפנט, השיר המלאכי, כמו חלום, אבל שורט כמו במציאות, במיוחד בגלל השורה: הראה לי את הצלקות שלך, אראה לך את שלי.

The Antlers – Zelda

האי.פי של האנטלרס שהוציאו השנה, מכיל את השירים הכי טובים שהם כתבו מאז שקיימים לדעתי, את השיר הזה ניגנתי ברוב הזמן בלילה, הסולו גיטרה בין הבתים גרד לי את הלב בעצבנות ורק האורגן שמתלווה אליו בהמשך מרכך איכשהו את כאב הבדידות החזק הזה שהשיר מדבר עליו.

SoKo – First Love Never Die

שירים הם לפעמים ה – voice over שלנו, אחרי הכל זה מביך לשמוע את עצמינו מדברים לעצמינו והשירים עושים את זה במקומנו, סוקו הייתה הקול הזה שלי ואיכשהו, לרוב באכזריות מזכירה לי שהאהבה הראשונה שלי עדיין איתי.

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

רשימת השירים

Twin Shadow – Five Seconds

Thieves like Us – Maria Marie

By The Sea – Alone Together

Chairlift – Take It Out On Me

The Shins – The Rifle's Spiral

Divine Fits – For Your Heart

John Frusciante – In My Light

Richard Hawley – Don't Stare at the Sun

Craig Finn – Rented Room

The Walkmen – Song for Leigh

Beach House – Myth

Jens Lekman – I Know What Love Isn't

Frankie Rose – Pair Of Wings

The Antlers – Zelda

SoKo – First Love Never Die

פוסט 28

 סיכום 2012 חלק 2 – אלבומי בכורה

חלק 1 – כאן

בשבועות הקרובים יציינו בעולם המוזיקה ובתרבות בכלל יובל לצאת אלבום הבכורה של הביטלס – Please Please Me, אלבום שסלל את הדרך לארבעת חברי הלהקה לקריירה מוזיקלית עשירה, מגוונת ובעיקר משפיעה, אלבום שהוא אבן דרך במוזיקת הפופ, הג'נסיס שלה, אלבום שיצר תפיסות אחרות במוזיקה ובתרבותו… כאן אני עוצר, יש אין ספור דרכים לתאר את האלבום הזה ואת החשיבות שלו מן הסתם נחשב לאחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר בהיסטורית הפופ, האם השנה יצאו אלבומי בכורה טובים ומשפיעים? אנסה בקצרה לענות על השאלה הזאת.

לא הצלחתי להסביר לעצמי, את האובססיביות למוזיקה חדשה ולאמנים חדשים, אני תמיד מחפש את השם שאני לא מכיר, אולי בתת מודע שלי, אני רוצה להיות חלק מההיסטוריה בהתהוותה, כמו אבא שלי בשנת 1963 ואולי בגלל שאמנים חדשים המוציאים אלבום בכורה מביאים איתם רוח חדשה, צעירה וחצופה והם גורמים לי באמצעות המוזיקה שלהם לשמר את התחושות הללו בתוכי, להמשיך לפתח אותם אצלי.

בעשור הראשון של המאה ה – 21 יצאו אלבומי בכורה משובחים ביותר, שסחפו אחריהם לגלים של טרנדיים מוזקליים, שכיוונו את הרוח מחדש, להקות ואמנים כמו ארקייד פייר, סטרוקס, וויט סטרייפס, ליברטנס, ארקטיק מנקיס ומעל לכולם ג'ימס מרפי, יצרו סאונד רענן וסוחף לצד אופנות מוזיקליות חדשות כמו למשל הניו פוסט Pאנק, Pאנק-Fאנק ועוד.

השנה, כמו בשנה שעברה, אני מרגיש שהמושג הזה של 'אלבום בכורה' הולך ודועך, פחות ופחות יוצאים אלבומי או סינגלי בכורה שמשפיעים ומשנים כמו עד לפני כמה שנים ולא בגלל שהדרכים לפרסם מוזיקה ולהקשיב לה, השתנו עם השנים ולא משום התחזקות מעמדם של הבלוגים ורשתות חברתיות על המוזיקה, לדעתי זהו תהליך עמוק יותר, אולי פסיכולוגי/סוציולגי/פילוסופי – אנחנו נרתעים מהחדש והחדש, נרתע מעצמו מזה שהוא כזה. אולי אנחנו בדור שמחפש את עצמו, את הזהות התרבותית שלו, שמתעסק במהות, פחות מנסה לחוות ריגושים ופחות עוד יותר מנסה להיות בהתהוות. אנחנו דור שחווים התחדשות ושינויים בתהליכים טכנולוגיים ולאו דווקא רוצים לחוות את אותן תחושות וחוויות בתרבות שאנחנו צורכים, לדעתי זה יכול ללכת במקביל ועם השנים אפילו יתאזן והכף תוטה לטובת חידושים תרבותיים.

ולמרות זאת, גיליתי השנה כמה אמנים חדשים שהצליחו לרגש אותי, שהצליחו לפתח אצלי מערכי ציפיות שרק מחכים לאלבום השני, מחכים להתאהב ולהעריץ ובמקרה הגרוע – להתאכזב.

sports1

מתחילים(למטה אם תגללו תמצאו איך להקשיב לשירים הנבחרים)

The Barbaras – Flow

מדובר בלהקה שכבר רצה כמה שנים ואפילו הספיקה לעבוד עם ג'יי ריטארד המנוח ורק עכשיו הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, גאראז' פופ משובח וסוחף! השיר הזה בין היתר אחד משירי השנה שלי.

The Orwells – In My Bed

ממשיכים בגאראז' פופ, ז'אנר שחביב עליי במיוחד, והפעם להקה צעירה מארצות הברית, כמה בלוגים השוו אותם לארקטיק מנקיז ולא מצאתי כל כך הרבה דמיון, השיר הזה היחיד מהאלבום ששווה התייחסות

Black Marble – A Different Arrangement

צמד מברוקלין, בירת האינדי של זמננו. האלבום שלהם, הוא אחד מאלבומי השנה שלי, צמד נגני סינטיסייזרים בלו פיי, רוכבים על גל הניו וייב משנות השמונים, אבל פחות אפלים ממנו

Calvin Love – Treasure Hunters

הבחור הזה מקנדה, פעיל מוזיקלית מגיל 13 ואני מניח שלא כל כך הולך לו, האלבום שלו מציג גאראז' עם נגיעות אלקטרוניות והכל בלו פיי, יהיה לו קשה מאד לפרוץ לדעתי, אך בכל זאת יש במוזיקה שלו מעט אלמנטים ממכרים.

The 2 Bears – Work

פרויקט של ג'ו גודארד מהוט צ'יפ שלדעתי צריך להיות הדבר העיקרי שהוא עושה, רמז לפוסט הסיכום הבא שיכלול את רשימת הותיקים שהוציאו השנה אלבום. אלבום הזה של 'שני הדובים' עולה על החדש של הוט צ'יפ בכמה דרגות, מוזיקה אלקטרונית פופית אינטליגנטית. אחד מאלבומי השנה שלי.

Solange – Lovers In the Parking Lot

סולאנג' אחותה של ביונסה ולפי הדברים הראשונים שהוציאה עד עכשיו, יותר מוכשרת ממנה. מוזיקת פופ Fאנקית סקסית במיוחד, אחד האלבומים הכי צפויים לשנת 2013

Kindness – Anyone Can Fall in Love

השיר הבא הוא מאלבום הבכורה הכי טוב של השנה לדעתי. אלבום של האמן אדם ביינברידג' שמשלב ברגש Fאנק והאוס, מוזיקה חמה וקרה ועושה סלט טעים באוזניים, אם יש מישהו שאני מצפה לאלבום הבא שלו זה קיינדנס.

Lana Del Rey – Blue Jeans

נראה לי שכולם מכירים את אליזבת גראנט, עננים כבדים של הייפ אפפו אותה עוד לפני שנשמע השיר הראשון והמשיכו גם אחרי צאת האי פי הראשון, בדרך כלל הייפ גורר איתו אכזבה ואלבום הבכורה שלה ארוך ומייגע חוץ מכמה שירים שכבר הוציאה בעבר, האלבום לא ממש שווה התייחסות ועדיין היא מסקרנת אותי מאד.

Daniel Rossen – Silent Song

דניאל רוזן, הוא חבר להקת גריזלי בר ודפרטמנט אוף איגל והשנה הוציא אי.פי קטן, לדעתי האי פי של השנה, דניאל רוזן התעלה על ההוצאה של להקת האם שלו וחיבר חמישה שירים משובחים, היה לי קשה לבחור שיר אחד ממנו, ממליץ מאד וגם לעקוב אחריו.

Matthew E. White – Big Love

על מתיו אי. וויט כתבתי פוסט שלם, עוד בתקופה שחשבתי לעשות את זה באופן קבוע, היה לי ספק אם להכניס אותו לסיכום הזה, כי נותרו שאריות בודדות מהאלבום הזה בתוכי, עדין יכול מאד להיות שאאסוף את כולן או שאמצא דרך אחרת לאכול אותו.

Wymond Miles – Singing the Ending

ווימונד מילס, עוד יוצר יוצא להקה (The Fresh & Onlys) גם במקרה שלו מתעלה על החברים שלו בלהקת האם שלו, אם דיוויד בואי היה מתחפש לרוברט סמית' מהקיור, הוא היה נשמע ככה, אם זאת האלבום כולו לא סוחף ויש לו דרך ארוכה ליצור משהו יחודי עבורו ויש סיכויים לא רעים.

Halls – I'm Not There

סם האוורד הוא לונדוני בן 21 שגילית ממש במקרה, לאחר שהתעלמתי ממנו לחלוטין בבלוגספירה ואין לי מושג למה, אלבום הזה שלו, הוא קסם וכישוף יחד, מתכתב בצורה מעניינת עם ג'ימס בלייק, אך יותר דרמטי ממנו. הלילות של אוקטובר העצוב שלי, היו דוממים בלעדי הפסקול שלו.

Jessica Pratt – Streets of Mine

השנה הזאת כמעט ולא שמעתי פולק, שזה ז'אנר מתקשה להתחבר אליו, אך כשיש יש שילוב של טקסט וקול, קשה לי מאד להתעלם, בשיר הזה היא מזכירה את בוב דילן, כאילו הייתה הצד הנשית שלו ובמהלכי הגיטרה שלה יש מן הניק דרייק וזה שילוב מאד מעניין.

Mirel Wagner – Despair

הסביבה והמוצא של אמנים מעניינת אותי מאד, מיראל ווגנר היא ממוצא אתיופי שגרה בפינלנד ועושה פולק מסורתי, כמו ג'סיקה פארט מאלבומי הפולק של השנה!

Chris Cohen – Solitude

כריס כהן, הוציא את אלבום שהוא למעשה המנון לאנשים הבודדים והשיר הזה הוא המייצג, לבודדים אין כל כך הרבה סיבות לבכות, כי אין מי שיפגע בך, אבל כמישהו זורק איזה ספוט או מציב מראה לבדידות שלך, אתה מתחיל לבכות, כי אתה מבין שהבדידות, שאתה מכור לה ורגיל אליה, פוגעת בך כל כך חזק. אחד מהאלבומים הטובים של השנה.

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

ולהוריד כאן

רשימת השירים

  1. The Barbaras – Flow
  2. The Orwells – In My Bed
  3. Black Marble – A Different Arrangement
  4. Calvin Love – Treasure Hunters
  5. The 2 Bears – Work
  6. Solange – Lovers In the Parking Lot
  7. Kindness – Anyone Can Fall in Love
  8. Lana Del Rey – Blue Jeans
  9. Daniel Rossen – Silent Song
  10. Matthew E. White – Big Love
  11. Wymond Miles – Singing the Ending
  12. Halls – I'm Not There
  13. Jessica Pratt – Streets of Mine
  14. Mirel Wagner – Despair
  15. Chris Cohen – Solitude