פוסט 73

MAY 2015 MIXTAPE

אני אוהב להקשיב למוזיקה מהטלוויזיה, אני אדייק, לא מערוצי המוזיקה השונים, אותם מעולם לא סבלתי גם בימי אם-טי-וי הזוהרים של תחילת שנות ה-90 בתקופת התיכון הפוחזת ומשוחררת כל רסן. ברור שצפיתי בכל הקליפים והתכניות, כחלק מנוהל חיים שגיבשתי לעצמי של מתבגר מעודכן ומגניב, אך לא נחצבו מערות של רגעים המנפיקים זיכרונות בלתי נשכחים. העדפתי להקשיב דרך הדיסקים והקסטות. אני ממשיך לדייק, בעצם אני אוהב להקשיב למוזיקה שבוקעת מתוך הטלוויזיה וזה בעיקר מסדרות. שם אני מגלה מעבר לסיפורים המרגשים, המשעשעים או המותחים גם שירים, קטעי מוזיקה מופלאים. דברים שבחר היועץ המוזיקלי או היוצר של אותה סדרה.

גם דרך הקולנוע אני אוהב להקשיב למוזיקה, יש סרטים עם פסקולים מדהימים ומגוונים. למעשה לאחרונה בשנים האחרונות אני יותר מגלה מוזיקה חדשה, כזאת שלא הכרתי ולא בהכרח חדשה, דרך הטלוויזיה או הקולנוע ופחות ממה שאפשר להגדיר שהוא מקובל, כלומר מהרדיו, שלו לפחות עבורי כבר אין מה להציע , פרט כמובן לתחנות רדיו אינטרנטיות(רדיו הקצה למשל) או אוספים שיוצרים אנשים מכל העולם בערוצי הסטרימניג כגון סאונדקלאוד ומיקסקלאוד.

may 2015 mixtape

הפסקול המורכב משירים תופס יותר ויותר משקל ונפח בסרטים ובסדרות בשנים האחרונות, פחות מלחינים מוזיקה עבור אותן יצירות. מתחילת שנות ה2000 "הסקור" דרך הקולנוע העצמאי האמריקאי ועד לערוצי הכבלים באמריקה,  אותה יצירה מוזיקלית המלווה את התמונות הרצות הופכת שקטה ושקטה יותר כמעט בלתי מורגשת, חלפו להם הימים של מישל לגראן, מקס שטיינר והנרי מנציני. הסקור הפך דומם כמעט, יותר אותנטי וראליסטי. כמעט ואין מקום לתזמורות שלמות המבטאות רגשות או מגבירות סצינות מתוחות במיוחד. אני אוהב יותר את הסרטים או הסדרות השקטים מבלי שאיזה יצירה מתלווה, אני אוהב להקשיב לסאונדים האמתיים, המוזיקה במקרים של סקור מפעילה מינפולציות זולות ביותר, עליי זה לא עובד. אני לא במתח, אני לא בשנות השישים צופה בסצנת הסכין במקלחת בסרטו האלמותי של היצ'קוק. זה מגוחך ונהנים להסתכל על זה רק מהמקום הנוסטלגי והמעריך קלסיקות. אם הסרט הזה היה מצולם היום, לא הייתה מתלווה אליו המוזיקה של ברנרד הרמן. היצ'קוק לא היה נותן לזה לקרות.

כיוון שקל יותר לעשות סרטים והיצע המוזיקה התרחב עם השנים, פחות פונים למלחינים שילחינו יצירה שלמה ויותר באים לידי ביטוי טעמם המוזיקלי המשובח של בימאים ועורכים וברוב מהמקרים של יועצי המוזיקה, שזה אולי חלום חיי להפוך ליועץ מוזיקלי של סדרות או פרסומות, להמליץ על השיר המתאים והמגניב ביותר. כששני חושים הראייה והשמיעה מתאחדים, נחקק הרגש ובעקבותיו הזכרון. כך נוצר הערך המוסף של סדרות טלוויזיה, מעבר כאמור לסיפור ולמבע הקולנועי – באים לידי ביטוי אלמנטים נוספים בתרבות ובעיקר המוזיקה.

השאזם עובד אצלי שעות נוספות כשאני צופה בסדרות ופתאום אחד הגיבורים מנגן שיר מהרדיודיסק ברכב, או שהבימאי החליט ללוות את הסצינה בשיר. דוגמאות טובות אפשר למצוא  בסדרות מהשנים האחרונות: הסופרנוס, שוברים שורות, עמוק באדמה. יש כמובן יוצאים מן הכלל, משחקי הכס אבל זה ממש יוצא מן הכלל. אחרי שהשתזמתי אני כמעט מייד ניגש למחשב לחפש איזה אלבומים אפשר להוריד מאותו אמן או להקה – כך אני מגלה מוזיקה חדשה. זאת התחושה הכי קרובה לימי הרדיו בהם חיכינו לשדרן שיגיד את השם של השיר והזמר. הרגע הזה שהשיר והמידע עליו הופכים להיות בבעלותיך. השיר שייך לך. ואתה עושה הכל שיהיה שלך וימשיך להיות כזה לנצח נצחים.

אפשר להקשיב כאן או למטה
אפשר להוריד כאן

רשימת שירים

  1. Thee Oh Sees – Turned Out Light
  2. Crocodiles – Kool TV
  3. Eula – Meadows
  4. Torres – New Skin
  5. The Megaphonic Thrift – Slower
  6. Django Django – Life We Know
  7. Bop English – Trying
  8. Miami Horror – All It Ever Was
  9. The Horn The Hunt – Watching the Waves
  10. Holly Herndon – An Exit
  11. Elvis Depressedly – Rock 'n' Roll
  12. Mikal Cronin – I've Been Loved
  13. Victor Villarreal – Wade and Beware
  14. Patrick Watson – In Circles
  15. Unknown Mortal Orchestra – Puzzles
מודעות פרסומת

פוסט 68

December 2014 MIXTAPE

לפחות פעם אחת בכל פעם שאני מקשיב למוזיקה, אני תוהה ביני לבין עצמי האם ז'ורז' החתולה שלי יודעת להקשיב למוזיקה, זאת אומרת האם היא אוהבת את מה שאני שומע ואיזה סגנון מוזיקלי היא מעדיפה, האם היא אוהבת להקשיב למוזיקה, מה מוזיקה עושה לה?. אני מביט לעברה בכל פעם שאני מתלהב משיר, בכל פעם שאני מאוכזב ממשהו שהורדתי ומבטה אותו מבט. וזה מוזר מאד, היא בטח לא חרשת, היא מגיבה לה כשאני קורא לה או מזנקת לחלון בכל פעם שנשמעים משק או שאון כנפי היונות או עופות אחרים המתעופפות להם בשמי דרום תל אביב. עם השנים למדתי לזהות בה כל מיני סוגים של מבטים; הרעב, המאוכזב, הכועס, הלא מרוצה, ה-תנקה לי כבר את השירותים, העייף והמבט האהוב עליה של "עזוב אותי בשקט"

לפעמים הייתי רוצה לזהות תגובה כלשהי, שתזוז לפי הקצב, שתרים את האוזניים, שתכשכש בזנב, שתיילל, איזה סימן קטן שבקטנים להבין מה מוזיקה גורמת לה להרגיש, אבל כלום ושום דבר. למרות שזה מייאש, כאמור, בכל פעם שמתנגנת מוזיקה בחדר, אני אמשיך להביט בה ואנסה להבין מה היא מרגישה.

בדקתי את העניין בגוגל וגיליתי כמה דברים; הראשון – הצלילים שמפיקה המוזיקה לרוב, מחקים קצב של פעימות לב של האדם ולא של מינים חיים אחרים. אותם צלילים מותאמים לאוזן שלנו ולא של חתולים או קופים למשל. בניסוי שנערך בשנת 2009 חיברו מוזיקה עם מלודיה וקצב שונים, האדם שהקשיב לה סבל מאד בעוד שהקוף הראה סימנים של הנאה.

ציפורים לדעת מדענים וכמה הדיוטים למינהם מפיקים מוזיקה נעימה והיא ערבה לאוזנו של האדם כמו לציפורים בדיוק באותה רמה, יש אנשים שמסוגלים להקשיב ארוכות לקולות הציפורים וגם אני מוצא בקולות הללו משהו מענג. גם דולפינים למשל נהנים מלהקשיב למוזיקה, אפילו לזו שאנחנו שומעים. אם לסכם את החלק הקצר הזה אפשר לומר שיש חילוקי דעות בין החוקרים האם שאר סוגי החיות יכולים להנות ממוזיקה כמו שהאדם יכול. המחלוקת היא בעיקר נאה סביב השאלה האם הגדרה של מוזיקה יכולה להיות ביולוגית/פיזולוגית או שמא רק אנתרופולוגית/סוציולוגית.

פןסט 68

 

הדבר השני שגיליתי ויותר נראה שיהיה מתאים לחתולה שלי, הוא מוזיקה שהולחנה במיוחד עבור חתולים על ידי היוצר דיוויד תייה. הוא הגיע למסקנה לאחר שהלחין כמה סוגים של מוזיקות שהאוזן החתולית זהה בהרבה מובנים לאוזנו של האדם. נרגש מהתגלית קראתי לז'ורז' לשבת לי על הברכיים, בהפתעה גמורה(בדרך כלל אני מגרש אותה משם) קפצה לשבת ומבטה הפך נינוח ומרוצה. חיכיתי שתסיים להתמתח, להתנקות עם הלשון בכל מיני איברים ושתתמקם. אז לחצתי על כפתור הפליי בקטעים המוצעים באתר של המלחין והתחלתי להקשיב יחד עם ז'ורז' וקיוויתי לראות תגובות לא מוכרות ביחסים שלי איתה. האכזבה הייתה קשה, ז'ורז' לא הגיבה כלל, ניגנתי שוב ושוב את הקטעים והיא בשלה – שלווה ובטוחה על ברכיי מבלי כל תגובה שנראית שונה. אחר כך השתמשתי במניפולציות רגשיות זולות וגרועות והראיתי לה שאני נהנה מאד מהקטעים ואז כמובן להפך, סובל מהם והיא עדין נשארה בשלה.

מאד מעניין אותי לדעת מה אחרים חושבים על המוזיקה שאני אוהב, זה מסקרן אותי נורא. אם אוהבים או לא ומה בדיוק וזאת הסיבה כנראה שאני מחזיק את הבלוג הזה. אז החודש הקשבתי למוזיקה מצויינת!! והכנתי לכם אוסף שירים נהדר, אז הקליקו הקשיבו!

אפשר להקשיב כאן
אפשר להוריד כאן

רשימת השירים

  1. Eight Rounds Rapid – Kicks
  2. Straight Arrows – Can't Stand It
  3. Paul Cary and The Small Scarys – Born With A Tail
  4. Cassie Ramone – Joe's Song
  5. Black Whales – Tiny Prisms
  6. Shrapnel – Sinker/Stinker
  7. Los Angeles Police Department – 1,000 Leagues
  8. Jack Ladder & The Dreamlanders – To Keep & to Be Kept (feat. Sharon Van Etten)
  9. Oh Alexandra – Organelle (Little Organ, My Heart)
  10. Sylvan Esso – Wolf
  11. Bass Lions – Be Your Man
  12. Elisa Ambrogio – Kylie
  13. Ormonde – Snake
  14. The Decemberists – Carolina Low
  15. D'Angelo and The Vanguard – Really Love

פוסט 67

קיפאון
(The Best of 2014)

המאה ה – 17 התאפיינה בקיפאון שכלי בתחום הרפואה הרשמית. תרופות למחלות בקושי התגלו, מחקרים רפואיים נפסלו או לא התקבלו, כך במשך 100 שנה כמעט רופאים טיפלו בחולים שלהם כשהם מתבססים על ידע קדום ונחשל. זה לא שהמדע לא התפתח, הרופאים פשוט לא קיבלו אותו, חששו ממנו וכך למשל מחקרים על מחזור הדם או חיסונים נגד אבעבועות זכו להתעלמות וכאמור לחוסר הכרה. חולים זכו לטיפול פרימטיבי ומסתמך בעיקר על שיקויים ורוקחות עתיקה המבוססת על אמונות טפלות, קוסמות ימי בניימית וידע המסרב להתפתח. עם זאת, חשוב לציין שהיחס אל החולים באותה תקופה השתפר, התנאים הוטבו לטובתם(שני חולים במיטה במקום ארבעה למשל), כי אחרי הכל אנחנו מדברים על הצלת חיים. השיטות אמנם מיושנות אך היחס הרבה יותר חדשני ומבין.

על אף שזה לא יהיה הוגן או מדויק מצידי להשתמש באופייה של התקופה המדוברת כמטפורה למוזיקה במאה ה-21, אחרי הכל חלפו להם רק 15 שנים, בכל זאת יש הרבה מן המאפיינים של קיפאון חשש והתבססות על ידע קודם במוזיקה של יוצרים בימים אלו. כמאזין נוצרת אצלי תחושה דומה ומוזיקאי של ימינו הוא כמו הרופא ההוא של המאה ה-17 שהעדיף להשתמש במוכר באין ספור ויראציות במקום בחיסון החדיש נגד אבעבועות. אבל מציע את הטיפול הקדמוני שלו בתנאים טובים ומעודכנים יותר. 2014 במוזיקה הייתה שנה שממשיכה לחזק את המגמה הזאת, פחות יצירות ניסיוניות, חוקרות ונועזות ויותר הסתמכות על צלילים מוכרים וחיזוקם של ז'אנרים בולטים כמו היפ הופ, רוק ודאנס למשל.

best 2014 pic

הקיום על כל היבטיו; הביולוגיים, הפיזיים, הנפשיים ועוד, אינו נייח, הוא נמצא בהשתנות מתמדת, הוא כל הזמן בתנועה והרומנטיים יגידו בתוך מסע. גם כשאנחנו נעצרים משהו אחר בתוכנו נע וזע אם במחשבה או שמא זה יהיה רכב שחולף על פנינו. לכן כשמשהו נעצר, תחושות מוזרות מתלוות לכך, יצופו בינינו לבין עצמנו תהיות רבות אבל בעיקר תהייה זו הביקורת כח שמתחזק. ננסה להבין מי ומה לא מתפקדים במערך הזה של הקיום שנתקע והתאבן. ההיסטוריה מלמדת אותנו שתקופות קפואות יכולות להימשך שנים ואפילו עידנים, משהו נשחק בגלגלי הכרכרה הנוסעת ונחה לה.

סליחה על המטפורה הנוספת, בהקשבה למוזיקה כמו בנידותו הטבעית של קיום אני מחפש בעיקר להתפתח ולגלות דברים חדשים, לנסוע בכרכרה ולהיחשף לרחובות שכף רגלי לא דרכה או אישון עיניי לא ראה. וכאמור כשאני מזהה שמשהו נתקע, הצד הביקורתי שבי לא יכול לנוח לגמרי, אני מחפש אשמים, מנסה להבין את הגורמים לכך. ההאזנה משנה לשנה בתקופת הקיפאון הזאת הופכת קשה יותר, היא לעתים מפריעה לי מאד פשוט להתרגש ולהיסחף בצלילים הנוגים או המקפיצים.

2014 הייתה שנה מרגשת במיוחד, כשחיצי הביקורת בעיקר נחו, פחות חיפשתי מה לא בסדר. מצאתי את עצמי מתענג ממוזיקה מצוינת, שומע בחזרתיות אובססיבית שירים בודדים ומהלל אלבומים שלמים מעל דפי הוול של הפייסבוק שלי. הרבה מן המוזיקה ששמעתי השנה תלך איתי לשנים הבאות וזאת בהשוואה לשלוש השנים הקודמות, כמות המוזיקה הטובה ששמעתי השנה עולה על זו שהקשבתי לה בשלוש השנים שחלפו וזה נתון מדהים מבחינתי, כאילו דווקא ההכרה במצב הצבירה של קיפאון הפשירה אותי והפכתי לדימוי נדוש של אהבה גדולה מהחיים מספר שיר השירים(מים רבים לא יכולים לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה)

עצבות קלה תקפה אותי בזמן כתיבת שורות מסכמות אלו את חווית המוזיקה של השנה, האם יהיה עליי לוותר לגמרי על רבדי הסקרנות, החפשנות, הבשורה והמהפכנות ואפילו אקצין ברמה של טירוף קל ואשאל האם עד סוף חיי נגזר עליי רק להתרגש מרבדים סנטימנטליים ונוסטלגיים ממוזיקה. האם כל מה שנותר הוא לקנא בשנות השישים השבעים השמונים והתשעים של המאה הקודמת שחוו תהליך וגילוי מתמיד ביצירות מוזיקליות??

אסכם באחד משירי השנה שלי, 'שעות חדשות' של אלקסיס טיילור(הוט צ'יפ) שמבטא בעיקר את מה שאני רוצה להרגיש כל הזמן. שתומצא שעה חדשה ביממה, שתיווצר משמעות נוספת לקיום שלנו, הרי בשביל זה אנחנו מקשיבים למוזיקה וצורכים אומנות. עם זאת השיר עצמו איטי, רומנטי, בלדה ענוגה ומתרפקת שכזאת. כן, קוראות וקוראים, עם המאבק הזה, בין החדשנות לרגש, אמשיך להקשיב למוזיקה גם בשנה הבאה ועד יום מותי.

 

30 הגדולים!!

אפשר להוריד כאן
אפשר להקשיב כאן

 

30.Kindness – Geneva

29.Alice Boman – Waiting

28.OBN IIIs – No Time for the Blues

27. together PANGEA – Offer

26. SKATERS – Miss Teen Massachusetts

25.How to Dress Well – Words I Dont Remember

24.Taylor Swift – All You Had To Do Was Stay

23.Lacrosse – The Key

22.La Roux – Sexotheque

21.CEO – Mirage

20.Ought – Today More Than Any Other Day

19.Gord Downie, The Sadies, And The Conquering Sun – Crater

18.Dum Dum Girls – Cult Of Love

17.Pixies – Greens and Blues

16.Alexis Taylor – New Hours

15.Literature – Chorus

14.Sisyphus – Rhythm of Devotion

13.Hamilton Leithauser – Bless Your Heart

12.Metronomy – Monstrous

11.Music Go Music – Inferno

10.Sun Kil Moon – Micheline

09.Ariel Pink – Lipstick

08.Caribou – All I Ever Need

07.The Afghan Whigs – Algiers

06.Julian Casablancas + The Voidz – Dare I Care

05.The New Pornographers – Born with a Sound

04.Future Islands – Like the Moon

03.Röyksopp & Robyn – Monument

02.Mac DeMarco – Chamber of Reflection

 

01. The War On Drugs – Eyes To the Wind

אני כמעט ולא מקשיב למילים של השיר הזה, הן לא מעניינות אותי בכלל. פה ושם אני קולט מילה או משפט ומפתח אותה באסוציאציה חופשית לסיפורים שאני בודה מתוכי ברובם שונים לגמרי מהשיר עצמו. ההתנגשות בין מילה לצליל  המתלווה לה מולידה אצלי בדיונות רבים. השיר הזה במהלך השנה האחרונה ברא אצלי עולמות ופנטזיות שלמים.

הוא הגיע אליי ממש במקרה, בקסמו של כפתור השאפל של נגן האייטיונס בשעת לילה מאוחרת, המחשבות מדומדמות מעורפלות, שלב החלימה מוכן להיכנס לפעולה. אז התנגן לו השיר הזה ויומיים אחר כך הוא לא הפסיק להתנגן. ככה זה ברוב המקרים שיר השנה, הוא מרחיב לך את הלב, הוא הופך לפסקול של תקופה שלמה, הוא שלך.

פוסט 64

September 2014 Mixtape

פעם לפני המון שנים התכתבתי במייל עם אדם שאני מאד מעריך, כולכם מכירים אותו, אושיית תרבות שכזאת. פניתי אליו כי רציתי שיקרא דברים שאני כותב, אלו היו אז רשימות על מוזיקה; ביקורות של הופעות, אלבומים, שירים, תופעות ומגמות. הוא תמיד קרא הכל ותמיד אהב והגיב בהתלהבות. ואז באחד המיילים הוא שאל אותי, האם אני כותב על עוד דברים, מוזיקה זה טוב זה נחמד, אני צריך שתכתוב על דברים אחרים(אפשר לנחש את המקצוע שלו על פי התשובה שלו) עניתי לו שכן ומייד ניגשתי לכתוב טקסטים קצרים על כל מה שמעסיק אותי בערך, ובעיקר על אוולות ועוולות חברתיות. לטקסטים האלו הוא לא הגיב, אולי כי הם לא היו טובים ולא היה לו נעים לבקר, אני יכול להבין את זה. חזרתי לכתוב לו על מוזיקה והוא הגיב מייד, אלא שהפעם הוא שאל מה אני רוצה בעצם? להיות מבקר של מוזיקה? עניתי לו: "כן, אני מחכה שיגלו אותי, אני רוצה שתגלה אותי" הוא ענה במשפט אחד: "אל תחכה לאף אחד" וכאן הסתיימה ההתכתבויות ביננו. רציתי אחרי המייל הזה להפסיק לחכות שיגלו אותי ולהתגלות אך לא משנה מה עשיתי מאז ועברו לא מעט שנים, טבועה בי המנטליות הזאת שמישהו יגלה אותי.

נזכרתי בסיפור הזה כי החודש יצא לעולם ספר השירה הראשון שלי "אינדיפופ נונסטופ" (אפשר לרכוש כאן או כאן) ומאז אני מחכה שיגלו אותו, יתוודעו אליו, שיקראו בו, שיתרגשו, שיתעצבנו, שילגלגו, ממתין לכל תגובה שתבוא, לכל חשיפה באשר היא. תהיתי ביני לבין עצמי מדוע בחרתי דווקא בפועל הזה "להתגלות" ולא למשל בלהיחשף, אחרי הכל כתיבת ספר או כל אומנות אחרת באשר היא מקורה בחשיפה אם פנימית ואם חיצונית אבל אני, מעבר לחשיפה, רוצה שיגלו אותי, שימצאו אותי ויכירו בקיומי.

לצד הצורך העז בהכרה, התגלות היא גם סוג של גלות עבורי, לעקור את עצמי מתוכי. להוציא את עצמי מהמקום המוכר והמגונן הזה של הגוף ושל הנפש אל העולם, לנוע ולנדוד בו תחת סכנה קיומית ואולי להתגעגע הביתה. ברגע שמישהו מוצא או חושף אותי אינני שייך יותר למקום שלי. אין ספק שמדובר ביצר הרפתקנות והגלות הזאת היא לא אותה גלות במובן הלשוני וההיסטורי שלה. אני מוכן לקחת את הסיכונים. תגלו אותי כבר! קחו אותי מעצמי לאלפיים שנה!
article-2486251-006BC91F00000258-340_634x433

יום יום אני עוסק בלגלות דברים חדשים, בעיקר במוזיקה, אין יום שאני לא מוצא מוזיקה חדשה ומעניינת ולא רק חדשה, מכל התקופות. אין נפלא מזה; ההתלהבות, ההתרגשות המחקר שמתלווה לזה; מאיזה מדינה הלהקה, מה הגיל של החברים בה, מה המשמעות של הטקסט, את מי הם מזכירים איך הם פועלים בשדה הזה של הז'אנר או בכל שדה אחר ואפילו סתם ללא סיבה כי ממש כיף לרקוד על פי הקצב. מוזיקה חדשה מגלה דברים על עצמי ועל מה שקורה לי בחיים.

אני גם אוהב לגלות דברים חדשים על אנשים שאני אוהב ובעיקר דרך מוזיקה; שיר ששולחים לי, שמקדישים לי, להקשיב יחד לשיר שאחר אוהב ולהבין מה זה גורם לו, לתהות למה הוא שומע את זה, למה הוא מקשיב לזה יחד איתי. מוזיקה מגלה המון על אנשים, רק צריך להקשיב.

אפשר להקשיב מכאן
אפשר להוריד מכאן

רשימת השירים

  1. Trance Farmers – Betty Bop
  2. White Reaper – Ohh (Yeah)
  3. Dirty Lungs – Untitled
  4. SW/MM/NG – All I Want
  5. The History of Colour TV – Split Blood
  6. Luke Haines – Cerne Abbas Man
  7. Owen Maercks – Heart Transplant
  8. Hamish Kilgour – Rave Up (For the Yellow Dogs)
  9. Pocketknife – Push of Love
  10. Rich Aucoin – I Am Sorry
  11. King Tuff – Staircase of Diamonds
  12. Barbarisms – Backwards Falconer #2
  13. Perfume Genius – No Good
  14. Tweedy – Wait for Love
  15. Julian Casablancas + The Voidz – Human Sadness

פוסט 63

August 2014 MIXTAPE

אני דואג לסבתא, אני דואג להאכיל את החתולה בבית ואת הדג זהב במשרד, אני דואג מהמינוס בבנק (אבל לא ממש) אני דואג לשמור קצת על המשקל, אני דואג לשמור על שקט כשצריך, אני דואג לשמור על הניקיון. אני דואג מהמלחמה, אני דואג בקרבתם של אנשים מפוקפקים. לפעמים אני דואג לרצות כל מיני אנשים ואני דואג שיהיה לך טוב ברוב הזמן. אינני דואג לשמור על כללי הניקוד או הפיסוק ואני לא דואג לשכנים ממול, אני לא דואג לגהץ את החולצות המכופתרות שלי ולעיתים אין בי דאגה לאיש מלבדי. אני דואג לא ליפול במדרגות ודואג עכשיו שתרצי אותי יותר.

דאגה מהמקום של חשש או חרדה , הינה סוג של מנגנון המשמשת לנו כהתרעה ושומרת עלינו. כולנו דואגים כל הזמן, אם פחות ואם יותר. ברוב המקרים הדאגה לא מודעת, כן שהשתרשה היטב בשגרת חיינו. אם דאגה הופכת למודעת היא הופכת אותנו למשוגעים, לא מסוגלים לדעת מה באמת מאיים עלינו ולמה באמת צריך לשים לב. אז אל תדאגו זה מגיע לבד.

tumblr_n7mug3F3d91qf7r5lo1_500

האם מוזיקה גורמת לנו לדאוג, האם הצלילים יכולים ומסוגלים לעורר בנו תחושות דומות של דאגה. חשבתי על זה קצת לאחרונה ולא הצלחתי לענות על זה, אני חושב שלא. מוזיקה לא גורמת לדאגה, עם זאת יש מנגינות שגורמות לי לפחד ולחשוש, אך לא מצאתי דוגמא אחת שהצליחה לגרום לי לדאוג. אחרי כמה חיפושים פניתי לטקסטים המתחברים לצלילים וגם שם ברוב המקרים הם מרגיעים אותנו; "אל תדאגי ילדה" "אין מה לדאוג" זה נכון שיש "מקום לדאגה" אבל ברוב המקרים מוזיקה תקח אותנו למקום מבטחים, תחבק ותלטף.

שתי דוגמאות לשירים שקפצו לי לראש בזמן שחשבתי על זה היו; שירו המרגש של מייקל קיוואנוקה הדאגה והחשש תמיד שם ואין טעם להתמודד איתם, הם הולכים לצידו במאבק היומיומי. לעומתו סטיבי וונד מציע דרך אחרת להתמודד אותם קשיים בשירו היותר נודע Don't You Worry About 'Bout A Thing הדרך שמציע וונדר יותר מקובלת, כי למה לה למוזיקה להוסיף לנו מחשבות שליליות לראש ולהפוך אותנו לחרדתיים. באמת למה? אבל לפעמים מענין אותי ההפך; מוזיקה שגורמת לי לדאוג.

יכול מאד להיות שבמצב תודעתי חד ומזוכך טקסטים בשירים יכולים לגרום לנו לדאוג, זה קורה בעיקר כשנוצר אפקט של מראה, אתה מבין משהו על עצמך ועושה חשבון נפש ומתחיל כמובן לדאוג. אבל סאונד וצליל ככל הנראה לא יכולים לגרום לנו לדאוג, בעיקר בגלל שהם מפרישים את הדופימין חומר שתאי המוח פולטים וגורם לנו בעיקר להנות ולהתענג.

אז כן אין שירים שיגרמו לכם לדאוג, אבל יש במיקסטייפ החודש שירים מצויינים, ברובם מלאי אנרגיה, ככה יצא כי קיץ אני חושב ואני ממליץ לכם להקשיב. מוזיקה טובה באחריות!

אפשר להוריד כאן

רשימת השירים

1. OBN IIIs – No Time for the Blues
2. Spider Bags – Back With You Again In The World
3. Twin Peaks – Making Breakfast
4. Mystic Braves – Valley Rat
5. People Get Ready – Jealousy
6. Lia Ices – Tell Me
7. The Projects – Cold Fusion Experiment
8. The Murder City Devils – Don't Worry
9. Literature – New Jacket
10. The New Pornographers – Born with a Sound
11. Music Go Music – Inferno
12. Bishop Allen – Start Again
13. Caribou – All I Ever Need
14. Sinkane – Son
15. Peter Escott – Every Afternoon Is Holy

אינדיפופ נונסטופ – המוזיקה שמאחורי המילים

פוסט 60
אינדיפופ נונסטופ – המוזיקה שמאחורי המילים

כתב בוריס ויאן בפתח דבר של 'צל הימים' "רק שני דברים חשובים באמת: האהבה, בכל צורה, עם בחורות יפות והמוזיקה של ניו אורלינס או של דיוק אלינגטון. השאר היה צריך להעלם, היות שהשאר מכוער" המשפט הזה מלווה אותי שנים רבות. האהבה לבחורות ולמוזיקה מלווה אותי אף יותר. היא התחילה מגיל שש – הזיכרון הראשון שלי, בו אני נודר את הנדר שלי לדוד שמואל ומבטיח שלעולם לא אפסיק להקשיב למוזיקה, תמיד אשאר מעודכן. המוזיקה תהייה שם עד יום מותי. כמובן שלא אלו היו המילים שאמרתי, אבל רוח הדברים דומה ועוד איך דומה.

ספר השירה הראשון שלי הוא ברובו על אהבה למוזיקה ומכאן שמו 'אינדיפופ נונסטופ' אך כאמור לא רק אהבה למוזיקה יש בו, כלומר המוזיקה מבטאת כאבים, זכרונות ילדות, אהבה לסבתא ולנשים בחיי. אני כותב תוך כדי הקשבה למוזיקה ולעיתים קרובות מילים נולדות ממני בחיכוך הזה של המלודיה עם השירה של האמן.

לפעמים אפילו מצאתי את עצמי גונב או שואל מילים ושורות שלמות לתוך השירים שלי, כאילו היה חלק בלתי נפרד ממני. בכל שיר ניהלתי דיאלוג של גניבה/השאלה/השראה בין המוזיקה לבין הטקסטים שלי. הם משוחחים איתי כאילו היו האדם הקרוב ביותר אליי עלי אדמות.

המוזיקה מלווה את כולנו בדרכינו הפתלתלה של החיים, לכל אחד יש שיר שמפרפר לו את הנשמה, לכל אחד יש שיר שהוא לא מסוגל להקשיב לו יותר כי הוא מציף אותו בכאב ואנחנו תמיד נקשיב לה, גם אם לא נקשיב לה. המוזיקה קודמת לכל, היא הייתה שם קודם. הצלילים שאנחנו מפיקים והסאונד שאנחנו שומעים. המוזיקה הולידה את השירה ולכן כל שיר שלי הוא מעין הבעת תודה. סוג של לא הייתי מגיע לאן שהייתי מגיע.

צילום: נטע דרור

צילום: נטע דרור

הספר ייצא בחודשים הקרובים בהוצאת פרדס ואתם יותר ממוזמנים לקחת חלק ממנו בפרוייקט מימון ההמון שלי. אני ממש קרוב לגיוס כל הסכום שדרשתי ואני יותר מאשמח אם תשתתפו.  וניפגש בהשקה!

מקדיש לכם באהבה

מוזיקה

1.

הַבֹּקֶר

הִשְׁמַעְתְּ לִי

אֶת בַּאךְ וְסָאטִי

אֲפִלּוּ אֶת רוֹבֶּרְט ג'וֹנְסוֹן

שׁוּם דָּבָר לֹא הָיָה

אִינְדִי פּוֹפּ

2.

הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁתַּקְשִׁיבִי אִתִּי

לְמוּזִיקָה

לְכָל הַשִּׁירִים הַחֲדָשִׁים

שֶׁאֲנִי מוֹרִיד.

 

לֹא יָכוֹל לְהַקְשִׁיב לְמוּזִיקָה

לְבַד.

 

The Smiths – Please Please Please Let Me Get What I Want

תמיד זה היה שיר ערש בשבילי, כזה שאני שר לפני השינה, גם שאני לא באמת שר את זה לפני השינה. מתפלל לאלוהים שבשמיים שמשהו יקרה, שאני אקבל את מה שאני רוצה. רוב הפעמים זה לא עובד ככה, אבל זה תמיד טוב להתפלל.

Farid El Atrach – Dayman Ma'ak

פריד אל עטרש היה הגיבור של סבתא שלי, הצורה בה הוא שר נצרבה לי בזכרון, יותר מזה המבט המזוקק בעיניה של סבתא, בכל פעם ששמענו אותו בבית. ככה למדתי לאהוב.

Om Kalthoum-Amal Hayati

אום כולתום הייתה גיבורה, אישה חזקה מושא לקנאה. בטח סבתא שלי רצתה להיות זמרת, מעולם לא שאלתי אותה בעצם אבל המילים וקולה היו חזקות מכל רצון שהוא להיות משהו בחיים, הם היו החיים. באחד מערבי השירה הראשונים שנכחתי בחיי, שמעתי את המשורר אלמוג בהר מצוטט משיר שלה. במקרה שלי אני מצוטט אותו מצוטט אותה.

David Bowie – Absolute Beginners

אני לא זוכר כמה מילים גנבתי מהשיר הזה, אבל הן פזורות לכל אורכו של הספר. השיר שאני הכי אוהב של דיוויד בואי.

LCD Sondsystem – New York I Love

ג'ימס מרפי האיש שמאחורי לסד סאונדסיסטם, הוא ככל הנראה האיש שאני הכי מעריץ בעולם. פעם רקדתי ואלס לצלילי השיר הזה, מהתמונות היפות של חיי.

אריק איינשטיין – קח לך אישה

סיפור האהבה שלי עם אריק איינשטיין, מתחיל מהילדות ונמשך עד עכשיו. ביום שהוא מת כאילו הסירו חלק מגופי, השיר הזה לכד אותי מכל השירים שהשמיעו אז, הוא התחבר לתחושות שלי באותם ימים – הכמיהה לבית.

Art Brut –  Modern Art

ארט ברוט היא אחת מהלהקות האהובות עליי, אדי ארגוס הסולן הוא משורר בעצמו. לקחתי את המילים של השיר הזה ועשיתי מהם פראפרזה לעולם השירה העברי המודרני.

רם אוריון – תדברי איתי בשקט

לשירים יש את הכח של נבואה המגשימה את עצמה. השיר הזה של רם אוריון מהאלבום "האחרון" הגשים את עצמו אחד לאחד. בפרק שלם שאני מקדיש לבחורה שאהבתי, מתחיל בציטוט מהשיר הזה שאת המילים שלו כתבה הסופר דורית רבינאן.

Erik Satie – Gymnopédie No

אני אוהב שמשמעים לי מוזיקה שלא הכרתי, שמכירים לי סגנונות שלא נחשפתי אליהם, זה ממלא אותי. כמו במקרה הזה של אריק סאטי. השמיעה לי אותה אהובה בבוקר יום שבת ואני נמסתי בזרועותיה.

Robert Johnson –  Stones In My Passway

את רוברט ג'ונסון הכרתי כחלק ממחקר שאני עושה לעצמי, מחפש מקורות השראה של מוזיקאים שאני אוהב. אבל גם אותו למדתי לאהוב מאותו בוקר שבת של אהבה.

Ennio Morricone – The Good, the Bad and the Ugly Theme

ככל הנראה הפסקול שאני הכי אוהב, של אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים.

Amanda Palmer – Astronaut

בצעירותי אהבתי ללכת להופעות לבד ולהכיר אנשים חדשים, עם השנים קשה לי מאד ללכת לבד, אני תמיד מנסה לשכנע חברים וחברות לבוא איתי, אפילו במחיר של כרטיס. בהופעה של אמנדה פאלמר בארץ השנה, הלכתי לבד וכל הזמן(שלוש שעות הופעה) דמיינתי אותה לצידי.

Twin Shadow – Five Seconds

כל כמה זמן תופס אותי שיר ולא משנה מהן הסיבות אבל הוא תופס אותי ולא מרפה ואני מקשיב לו בריפיט מטורף באובססיביות – חייב להקשיב לו שוב ושוב כדי להבין, כדי שהוא לא יברח ממני. ב – 2012 זה קרה עם השיר הזה של טווין שאדו. לילה אחד בחיפה ולא משנה איך הגעתי לשם, כתבתי את אחד השירים האהובים עליי.

Billie Holiday – Gloomy Sunday

הסיפור מאחורי השיר הזה כל כך מרתק. כתב אותו המשורר ההונגרי לאסלו יאבור. בילי הולידי הקליטה ביצוע שלו בתחילת שנות ה-40 שיר על התאבדות וכאב בלתי פוסק. בזמנו השיר נאסר להשמעה מהחשש שהוא יעודד אנשים להתאבד, מגוחך אבל אמיתי.

Jean Francois Alexandre – Sur Le Pont d'Avignon

בסרט 'אהבה' של מיכאל האנקה שרה אחת הדמויות את השיר הזה שלא הכרתי ולכן פניתי לאינטרנט. הסיפור מאחורי גשר אביניון ריתק אותי וכתבתי עליו שיר על אדם מבוגר שהתאלמן מאשתו ומפזר את אפרה בגשר.

 

תתמכו(אם בא לכם) כאן

תקשיבו כאן!

פוסט 59

May 2014 mixtape

ראשית לפני הכל, בימים אלו ממש אני מגייס כסף בהדסטארט בכדי שאוכל להוציא את ספר השירה הראשון שלי 'אינדיפופ – נונסטופ' אז אם בא לכם לקחת חלק בכל צורה שהיא תלחצו כאן ועל זה ארחיב בפוסט חגיגי במיוחד בעוד שבועיים בערך.

השנה היא 2004,  עבדתי כמחלק עיתונים, הייתי סטודנט לקולנוע שנה ראשונה. ניצבו בפניי שתי אפשרויות להכנסה; למלצר ולעבוד בשעות האחרונות של היממה או לחלק עיתונים ולעבוד בשעות הראשונות של היממה – בחרתי בשנייה, פחדתי מחיי הלילה. בדיעבד זאת הייתה כמובן טעות אבל לא בוכים על קפה שנשפך. הייתי קם יום יום בשלוש וחצי בבוקר ובשעה ארבע כבר התחלתי לחלק לכל מנויי מעריב דאז את העיתון. עבדתי כל כך מהר ויסודי, רק רציתי לסיים את החלוקה, לחזור להתרחץ ולישון שעה לפני השיעור הראשון במכללה.

נזכרתי בתקופה הזאת בגלל השיר החדש  5AM של המילטון לייטהאוזר(סולנה לשעבר של להקת הווקמן המצויינת) בחמש בבוקר הכל קורה, מתחיל יום נגמר יום; אחרוני הבליינים מדדים דרכם חזרה לביתם, ראשוני המשכמים צועדים לעבודה, ריחות אלכוהול נמהלים בריחות השוקולד של מאפיות. קולות תפילת שחרית מבתי כנסת נשמעים לצד קולות מוזיקה רועשת הבוקעת ממכוניות. נשיקה פרידה של זוג אוהבים חדש לצד נשיקה שהפכה לשגרה של תחילת יום מאהוב או אהובה. הכל באותו הזמן ההתחלה והסוף.

במשך שנה שלמה חוויתי את השעה הזאת, את הפרולוג והאפילוג מבלי לדעת מה קרה באמצע. גם לא היה לי זמן לנסות לדמיין מה קרה שם, השעה הזאת הקסימה אותי במובן מסוים. המפגש הזה של ראשית מול אחרית לא יוצר משהו חדש כדרכם של רגעי קסם אחרים, הוא גם לא מציף או יוצר תובנות חדשות. הוא שם לרגע ורק אלו שמסתכלים מהצד, כמו מחלקי העיתונים למשל יכולים להבחין בו.

5am-google-images-yahoo-image-search

ניסיתי להקביל מפגש כזה בהקשבה למוזיקה והתקשתי מעט. להקשיב לאלבום חדש או לשירים שלא שמענו מעולם לא בהכרח מעבירים בתחושות סיום של משהו ולהפך להקשיב לשירים מוכרים ומרגשים, כאלו שאנחנו מכירים בעל פה ותמיד חוזרים אליהם אם ברגעי משבר או רגעי אושר לא בהכרח עושים את הפעולה ההפוכה. אולי כשמקשיבים לגרסת כיסוי של שיר שאנחנו כל כך מכירים מאמן שאנו לא ממש מכירים ומגלים אותו – יכולות להיווצר תחושות של התחלה וסוף. לדעתי זה הכי קרוב בהרגשה לשעה חמש בבוקר.

חמש בבוקר היא שעה מצוינת לסיים בילוי, השמש עוד לא בשיאה ואפשר לחוות רגעים אחרונים של לילה. אני גם אוהב להתחיל את היום בשעה הזאת לפעמים, לעיתים נדירות ביותר, אבל כן לקום בשעה הזאת ולחוש את השקט ולהתחבר לעצמך במובן הכי מלא שיש.

אפשר להקשיב מכאן

אפשר להוריד מכאן

רשימת השירים

  1. Ought – Today More Than Any Other Day
  2. Le Butcherettes – Your Weakness Gives Me Life
  3. Paul Heaton – Some Dancing to Do
  4. The Soundcarriers – Entropicalia
  5. Klaus Johann Grobe  – Les Grecks
  6. Gruff Rhys – Liberty (Is Where We'll Be
  7. Röyksopp & Robyn – Do It Again
  8. Lily Allen – Hard Out Here
  9. Leisure Cruise – Livin' It Up
  10. Yann Tiersen – Slippery Stones
  11. Lykke Li – Never Gonna Love Again
  12. Sharon Van Etten – Taking Chances
  13. Nick Mulvey – Juramidam
  14. Conor Oberst – Time Forgot
  15. Hamilton Leithauser – 5 AM

אפשר להקשיב מכאן

אפשר להוריד מכאן

 

פוסט 53

לא בבית – סיכום 2013 

בדרך כלל נזכור את האירועים המשמעותיים שקורים לנו במהלך השנה, אין טעם לזכור את כל האירועים הקטנים האלו המטרידים או הרגעיים שקרו לנו בדרך. משמעות יוצרת זהות והיא נוצרת משני כיוונים; האחד מתוכינו והשני מהסביבה הסובבת אותנו. ובכן, האירועים המוזיקליים המשמעותיים שהשפיעו עליי השנה היו הקאמבק של הלהקה שאני הכי אוהב בעולם – פרנץ פרידננד, הפסקת הפעילות של הלהקה השנייה שאני הכי אוהב בעולם – הווקמן ופעילות בלתי פוסקת של חברי הלהקה השלישית שאני הכי אוהב בעולם – הוט צ'יפ. זה כאילו שחזרתי לחיות ואז הפסקתי ובין לבין אני פועל בכל מיני שדות הקרובים לבית. ככה ממש ככה, כדימוי המדויק ביותר, עברה עליי השנה; התאהבתי ואז התרסקתי ואז קמתי לתחייה ובין לבין אני עושה כל מיני דברים שקורבים לליבי, אך הם לא באמת אני, הם לא הבית.

זה לא שאין לי בית, אני תמיד מחפש אותו גם כשהוא ישנו. במובן מסוים כל המחשבות שלנו מתנקזות לשם, כל האירועים נובעים מתמונת בסיס אחת שהיא העוגן, התמונה של החדר בתוך הבית שלנו כשאנו יושבים וקוראים בו, מקשיבים למוזיקה, מעשנים, אוכלים, מביטים מבעד לחלון או דואגים לנקיונו. כך גם עם מוזיקה אנחנו תמיד נחזור ללהקות שהכי אהבנו, שנמצאות עמוק בתוך התודעה שלנו, הן הנוף בתמונה הזאת שכל הזמן משתנה. ולפעמים, אנחנו מוסיפים פרטים, רהיטים או חפצים חדשים, האמנם?

בשלוש השנים האחרונות אני מבחין בתופעה מעניינת, כמעט ולא פורצים לתודעה אמנים חדשים ומבטיחים, לצורך ההשוואה, בעשור הקודם בשלוש השנים הראשונות 2000-2003 פרצו הסטרוקס, יה יה יה'ס, הסטריטס, לסד סאונדסיסטם, וויט סטרייפס ועוד ועוד(דמיינו את עצמיכם בלי המוזיקה שלהם, אי אפשר). אנחנו נשארים לרוב עם התמונה המוכרת, עם אותם האמנים הוותיקים פחות והוותיקים יותר, פה ושם מצטרפים ומצטופפים, אבל לא לקדמת הבמה. זה קורה בעיקר בגלל שתי סיבות; האחת, השוק השתנה, הרוב מקליטים בצורה עצמאית ומפיצים את עצמם עצמאית, הדרך להגיע לצרכן המוזיקה המצוי קשה יותר, כן שהוא למד עם השנים להתבסס על טעמו האישי המוכר והאהוב ופחות להיות מושפע מאחרים כדוגמת ביקורות מוזיקה, חברת תקליטים שדוחפת אמנים חדשים וכד'. הדיאלוג יצרן-צרכן הפך בשנים האחרונות ליחסים מעוותים של שליט ונשלט; האמנים, חברות ההפקה, הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות משועבדים לטעמו של הצרכן.

הסיבה השנייה, היא אומנותית, אנחנו חיים בעידן שאין בו חדשנות מוזיקלית, החדשנות היא במציאת צלילים ישנים, בהחייאת ז'אנרים נשכחים. תקופת ההומאז'ים והמחוות. נוצרת תחושה שאין מה להמציא יותר, אפילו רנסאנס ז'אנרי כמו שחווינו בעשור האחרון התייעף ולא מעניין יותר. אבל מה לעשות בכדי להפגין נוכחות צריך להזיז או לדחוף. נראה כי המוזיקה כבר לא מחפשת את "הבית" גם כשיש לה אותו, או בתוכו. היא פה ושם מסיידת את הקירות או מחליפה את הוילונות בחלונות.

כל אלו גרמו לכך שבשלוש שנים האחרונות אין גם אלבומים בולטים במיוחד, לא מצאתי אלבום אחד שממש עשה לי את זה השנה. אלבום אמור לייצג רעיון, דרך או מסע, השקפה מוזיקילית וטקסטואלית, אמור לספר סיפור בשלל דרכים. אלבום הוא לא רק אוסף של שירים שהתקבצו להם יחדיו, עם עטיפה ושם. אם תתסכלו על הרשימות והמצעדים השונים בעיתונות, רדיו ובבלוגספירה, כמעט ואין תמימות דעים והשנה זה בולט במיוחד. יש מלא שירים טובים באמת אבל אין להם בית ואולי הקונספט של אלבום חלף עבר כבר, יכול מאד להיות שכן. אני באופן אישי, שמקשיב למוזיקה דרך אלבומים ופחות דרך אוספים או סינגלים, מצאתי קושי רב להקשיב למוזיקה בצורה הזאת השנה.

לא בכדי דימיתי את רוח התקופה לבית, ברגע שאנחו מוצאים אותו, נמצאים בתוכו, מכריזים את נוכחותינו במרחב הביתי, נוצר גם זמן ביתי, הזמן הזה יותר אינטימי מתעסק בקרוב ובמוכר, אנחנו מתרווחים, מתרפקים, מתבוננים והופכים רכים יותר. הזמן הביתי גורם לנו להיות פחות תובעניים ויותר אטומים לרחשים הציבוריים, הופכים במידה מסויימת לבדלניים, הזמן הביתי הוא ממכר וכמעט אין סופי. אבל בחוץ במרחב הציבורי אין גבולות והצלילים יכולים להיות מרתקים ומרגשים יותר ולפעמים כל מה שדרוש זה להביט בחלון לפעמים כשהוא פתוח או אפילו בתוך החדר, להזיז תמונה או לתלות אחת חדשה.

Free-Shipping-Modern-Oil-Painting-On-Canvas-font-b-Music-b-font-Series-The-Modern-Wall
אולי 2013 היא שנת המפנה, כך אני רוצה להאמין לפחות. אחרי הכל יצאו השנה שירים נהדרים ומרגשים ובכמויות אדירות ומטורפות. אולי היא שנת השיא, כי אחרי הכל צריך משהו חדש, מישהו חדש להעריץ, משהו חדש לצפות לו. הלהקות האהבות והנערצות לא יקליטו שירים לנצח וצריך לפנות מקום. אולי פרץ היצירתיות של 2013 מכין את הקרקע לבנייה של בתים חדשים, של פורצי דרך. אולי השנה הזאת זורעת בנו את המהפכה הבאה, את הגל הבא, את האמנים החדשים שיטלטלו אותנו. אולי.

עכשיו, אני רוצה להזמין אתכן ואתכם לתוך השירים החדשים שנכנסו לביתי השנה – 30 שירים מצויינים, מקווה שתהנו.

מקומות 16-30 אפשר לשמוע כאן ולהוריד כאן

מקומות 01-15 אפשר לשמוע כאן ולהוריד כאן

מצעד 30 הגדולים 

30. Sigur Ros – Stormur

29. KID CONGO & the Pink Monkey Birds – Su Su

28. Companion – Blue Movie

27. Lloyd Cole – Myrtle And Rose

26. Dead Ghosts – Roky Said

25. AM & Shawn Lee – Automatic

24. Moonface – Julia with Blue Jeans On

23. These New Puritans – Fragment Two

22. Beach Fossils – Clash The Truth

21. Arctic Monkeys – I Wanna Be Yours

20. of Montreal  – Sirens of Your Toxic Spirit

19. Paul macCarthney – alligator

18. Mark Lanagen & Duke Garwood – Driver

17. Bill Callahan – Spring

16. Savages – Shut Up

15. Youth Lagoon – Mute

14. Caveman – In the City

13. Yeah Yeah Yeahs – Slave

12. King Krule – Neptune Estate

11. Poni Hoax – Blood & Soda

10.DARKSIDE – Paper Trails

09. Fainting By Numbers – A Stone In The ground

08. David Bowie – You Feel So Lonely You Could Die

07. Autre Ne Veut – World War

06. Eleanor Friedberger – Singing Time

05. Jagwar Ma – Come Save Me

04. Arcade Fire – Reflektor

03. Toro Y Moi – Rose Quartz

02. Franz Ferdinand – Goodbye Lovers & Friends

01. Volcano Choir – Comrade

שיר טוב, שיר שאוהבים ממש, שיר ששורט את הלב אבל גם מלטף אותו, שיר שמחלחל בכל הגוף חייב לדעתי להכיל כמה וכמה אלמנטים; הערצה, טקסט, מלודיה ולחן, הפקה ועיבוד, חדשנות, ליצוא הזדהות ולעורר סקרנותולא בהכרח בסדר הזה. בשיר השנה שלי, מן הסתם התאספו כל המרכיבים יחד.

Comrade הוא שיר שמדבר על חברות בתוך מערכת יחסים ועד כמה היא יכולה לחזק ולשמר אותה ובאותה מידה לרסק ולדרוס אותה ועד כמה היא יכול לתעתע. הלחן פשוט ומזמין, במובן מסוים זהו שיר פופ, אך הוא בנוי משכבות-שכבות של כלים קלאסיים לצד אלמנטים אלקטרוניים.

אני מעריץ כל דבר שג'סטין ורנון הסולן של הלהקה עושה(אפילו את הופעות האורח שלו בהיפ הופ). הוא כותב שירים ברמת השירה, המילים בשבילו הם כלי מוזיקלי בפני עצמו והוא בוחר אותן ושובר אותן כדי שישמעו הכי טוב, שישרתו את השיר, הוא לא מתבייש ומשתמש בלטינית או צרפתית. הדימויים שלו נלקחים מעולמות שונים ומגוונים. הוא לרוב משתמש בסינכדוכות (הפרט מתוך השלם) לתאר תחושות ורגשות. קולו גם משמש ככלי מוזיקלי לכל דבר, הוא משנה אותו באמצעות vocoder מגבוה לנמוך, מנקי למעוות, הכל בשביל לשרת את הרעיון והמוזיקליות של השיר.

לסיכום – השיר שהכי עשה לי את זה השנה.

פוסט 46

July 2013 mixtape

 הווירטואוזיות של חוש השמיעה האנושי מרשימה אותי, למשל גיליתי שכל אחד מאיתנו יכול לשמוע זמזום של יתוש המרחף ליד חלוננו וזאת על אף שהעוצמה המגיעה מהיתוש עשויה להיות רק החלק הקואדריליון של וואט (אם נחבר מאה אלף מיליוני מליון זמזומים נוכל להפוך אותם לאנרגיה חשמלית שתספיק להדליק מנורת לילה אחת) עכשיו תדמיינו לעצמכם כמה אנרגיה יכולה להיות מופקת ממוזיקה, אפשר להדליק בית שלם, להניע אופניים חשמליים ועוד. כמה אנרגיה יכולה להיות מופקת ממוזיקה טובה?

מה שפחות מרשים אותי ורק לעיתים רחוקות אני מוצא את עצמי רוטן על זה, זאת הבחירה של המין האנושי למה להקשיב או יותר נכון למה לא להקשיב. בעוד שבעולמינו נעים במרחב הפיסיקלי קולות רבים שרק מחכים שיקשיבו להם(ואני לא מדבר על זמזומם של יתושים צמאי דם) בוחרים להקשיב לקול המוכר והידוע ובמקרה הזה באמת אפשרת לדמות את זה לזמזום של יתוש.

אני לא רוצה להיכנס לדיון הארוך המתיש והמייגע הזה, בקיבעון של הדור הזה לא להקשיב למוזיקה שחורגת קצת מהכללים. ובכל זאת, המוזיקה החדשה והמעניינת של תקופתנו מאופיינת רבות בחיפוש אחר הצלילים המוכרים והידועים. פריחתם המחודשת של ז'אנרים ותתי ז'אנרים כמו דיסקו ופסיכדליה יכולה להסביר זאת היטב. המחוות והפראפרזות המוזיקליות מדגישות את הצורך של המין האנושי בצליל מוכר, אבל למזלה של התרבות, הרבה מהמוזיקאים משתמשים בהם רק כחלק מסך הכלים כדי ליצור שיר טוב. אלה שרק מתבססים על הומאז'ים עושים מוזיקה רעה לדעתי.

images

נעבור לשירים, חודש יולי היה חודש גדוש במוזיקה, הקיץ מביא איתו כמו תמיד פרץ של אלבומים ושירים, ברובם זמניים ולהיטיים אבל מה רע בלהתענג על הרגע, על עונת השקרים והרומנים, על עונת הלחות והחום, החופש והתעתועים. אספתי עבורכם שירים מצויינים, מלאי אנרגיה, מרגשים ומשגעים תהנו!

אפשר להקשיב כאן

וגם דרך ה – iCsat

אפשר להוריד כאן

רשימת השירים

  1. Oblivians – Loving Cup
  2. Hunx and His Punx – Mud in Your Eyes
  3. Dead Ghosts – Roky Said
  4. The Shivas – Kissed in the Face
  5. Disappears – Era
  6. Ruby Pins – Lost Art
  7. Part Time – Seashells
  8. Superhumanoids – So Strange
  9. Grant Hart – I Will Never See My Home
  10. Bell X1 – Motorcades
  11. Lloyd Cole – Myrtle and Rose
  12. About Group – Love Because
  13. TG Mauss – Dark
  14. DIANA – Perpetual Surrender
  15. Big Scary – Long Worry

אפשר להקשיב כאן

וגם דרך ה – iCsat

אפשר להוריד כאן

פוסט 43

התפשטות האופיואידים

בקיץ 2007 יצאו שרון ראובני ורוני לי דובנוב כל אחת לבד או חברים אחרים, להופעה של the mission מבלי שהכירו אחת את השנייה קודם. לפעמים בהופעות אנחנו נפגשים עם אנשים זרים לנו לחלוטין שהמכנה המשותף היחיד הוא כמובן, מי שעומד ומנגן על הבמה – המוזיקה. לפעמים נוצרת שיחה ואז מפגש ואז חברות טובה ומעמיקה. שרון ורוני לי הפכו לחברות ויותר מזה הקימו להקה. בעיניי, אין דבר נפלא מזה שנולדת להקה בתוך הופעה חיה של להקה אחרת.

Opioids היא להקת פוסט Pאנק המושפעת מזרמים מוזיקליים חשוכים ואפלים מהאייטיז ומעט משוחחת (או מאזכרת במידה מועטה)  עם ה – no wave  של סוף שנות השבעים בארצות הברית. ניזונים בעיקר מהמוזיקה של ג'וי דיווז'ן, סוזי והבנשיז ודפש מוד של סוף שנות השמונים ומנהלים דיאלוג עם הרכבי אינדי ישראלים כמו אנטיביוטיקה וגיישה נו.

הם ארבעה; שרון ראובני, הסולנית וכותבת המילים. רוני לי דובנוב המתופפת, יגאל לוי הבסיסט וארז משה הגיטריסט. חבורה של בני 30 פלוס שחיים בתל אביב ובוערת בהם המוזיקה והתשוקה לה גדלה וצומחת מרגע לרגע. עבודות היום יום שלהם, שהם לא להקת רוק, יכולים להיות חומר לבדיחה קלישאתית; גאולוגית, איש חינוך ומעצבת גרפית מקימים להקה. אבל הם ההפך הגמור מקלישאה.

יצאתי לפגוש אותם בחדר החזרות לקראת הופעה שלהם, תחילה חששתי, זה כמעט כמו להיפגש עם משורר בחדר העבודה שלו, בתוך האינטימיות, בתוך החששות והתהיות אך גם בתוך העולם הכי מוכר של האמן, בתוך בגדי הבית השלו, רגעים לפני שהוא מתלבש ומוציא את עצמו החוצה לעולם, לקהל האנשים שבחרו לשמוע אותם.

שוחחתי איתם קצרות על מקורות השפעה מילדות ונערות ומקורות השפעה מהווה, על מפגש הצלילים בין ארבעה חברי להקה, על חיים בתוך תעשיית מוזיקה מקרטעת שלא מקבלת את הספוט הראוי(היינו רוצים להופיע יותר, שיגיע יותר קהל הם אומרים). שוחחתי איתם על חלומות ושאיפות וחיי היומיום המתנגשים עם הסקס אפיל של להקת רוק; העבודה ביום מול חיי הלילה האפלים של תל אביב. איך עובדים על שירים, חלוקת העבודה ועוד.

את האלבום הקודם שלהם שיצא בשנה שעברה הפיק אורי פרוסט והעבודה איתו הייתה מועילה, מחדדת ומכוונת הם טוענים. מי אני שאתווכח עם אורי פרוסט שבחר לעבוד איתם. בימים אלו הם מקליטים שירים חדשים ומתכננים להוציא אלבום חדש, להמשיך להופיע בתל אביב וברחבי הארץ ואולי אפילו לצאת לסיבוב הופעות באירופה, הרעב והלהיטות מאד מוצאים חן בעיניי והם ניכרים במוזיקה שלהם, על אך היותם אפלים ומדכאים במידה מסוימת.

 Untitled

על אף שחברי הלהקה אנשים נורמטיביים וחמודים להפליא – השירים שלהם חורכים ומכלים את האוזניים ואז מעט צורבים את הלב. קל מאד להיכנס למודוס האפל שהם משרים בנגינה שלהם ובשירה של שרון ובכך עומדים במבחן הז'אנר בהצלחה מרובה. עם זאת בפגישה איתם הרגשתי המון חופש והם עצמם מצהירים על חירות ביצירה בתוך השעבוד הזה של חוקי הז'אנר המאד מוגדרים במקרה שלהם, ככה זה עובד הכי טוב.

במובן מסוים הם מעט החמיצו את תחיית הפוסט פאנק של תחילת העשור הקודם, אך אנו נמצאים בעידן ללא תחיות ללא מחוות, ללא ציטוטים, עידן של שיח והידברות, פשוט עושים מוזיקה שאוהבים ויש כאלו שהם עושים את זה רע ויש כאלו ובהחלט אפשר להביא להקת Opioids כדוגמא – עושים זאת טוב- התוצאה מרעננת וטלולה.

גם הטקסטים של השירים מותאמים לחוקי הז'אנר – עוסקים באובססיביות בקדרותה של המציאות, באובדן תקווה, בריקנות המתפשטת בקלות, בהתהלכות כבדה על ארץ רפאים ואם לסכם את זה, הכל זמני והכל יחלוף אם במהרה ואם בזמנים רחוקים יותר, מיטבים לנסח את זה בשיר שעונים: And in my dreams, a giant clock/ time passing by/ killing those who came too close

כששאלתי את חברי הלהקה איך הם מתחברים לטקסטים הללו, הם ענו שבהתחלה היה להם קשה, אך עם הזמן הם הצליחו להתחבר ולהביא את המוזיקה לתוך המשמעות של המילים. אם לעשות סוג של פרפראזה לציטוט של איאן קרטיס; הכל מתפרק להם לנגד האוזניים שלהם ואז הם מחברים אותם את הכל שוב לתוך השיר הגמור. יחסית לזמן שהם ביחד(חזרות), הם נשמעים מחוברים ומגובשים והכי חשוב – בועטים!

בזמן שהייתי בחדר הזה של חזרות הקשבתי לכמה שירים, חשבתי לעצמי שאני חייב לראות אותם בהופעה, שכל חובב מוזיקה באשר הוא, איכשהו צריך להיות נוכח בהופעה שלהם. לדעתי הם משתלבים יפה בתוך הסצנה של המוזיקה העצמאית בישראל ומהווים חלק די בסיסי בתוכה ויותר מזה, ראויים להכרה גדולה יותר.

חפשו אותם בהופעות

תקשיבו להם בבאנדקאמפ או ביוטיוב