פוסט 31

סיכום 2012 חלק 5 – שיר השנה of MontrealAuthentic Pyrrhic Remission

 חלק 1 אוספים

חלק 2 אלבומי/אי.פי בכורה

חלק 3 ותיקים שצריכים לפרוש או להמציא את עצמם מחדש

חלק 4 שירים שהשתלטו על כפתור הריפיט

 ברמת העיקרון לא מאמין במוזות, לא מאמין בדבר הזה שיגרום לי לכתוב ולא מחכה שתנוח עליי אחת כזאת שתיפול עליי מההר, שתקפוץ לבקר בזמן שיושב לכתוב, אני שייך לאסכולת שחושבת/טוענת שמי שרוצה ליצור – שיצור ויעבוד קשה, לא מאמין בבחורות האלו ששרות על ההר ומפעילות את הרגש שלי ליצור. אבל אני כן מאמין ב – "דּוּאֶנְדֶה", מונח שפיתח פרדריקו גרסיה לורקה מהמיתולוגיה הספרדית, שזה גובלין והוא סוג של מוזה אבל אפל ומגיע מעולם הטירוף, מגיע ממאבק ומהרס עצמי.

ניק קייב הסביר פעם שהדואנדה במוזיקה מבטאת את הכאב האמיתי והמצמרר ביותר של מוזיקאי שיוצר אותה. קווין בארנס הלא הוא אוף מונטראול יצר את האלבום האחרון מתוך הדואנדה שלו, וחשים אותה לאורך כל האלבום ובאה לידי ביטוי בצורה המושלמת והמרגשת בשיר האחרון והנועל של האלבום – Authentic Pyrrhic Remission

ובכן, הדואנדה של קווין בארנס היא הכאב, שיברון הלב מאהבה, ההרס של כל האיברים מהצער. ארנסט המינגווי כותב משפט יפה בספרו "איים בזרם"(שתרגם יפה אהרון אמיר) שמסביר למה אי אפשר שהכאב ידעך והצער יעלם: "…אם מצליחים לרפא אותו במשהו, שהוא פחות ממוות, רוב הסיכויים הם שזה לא צער אמיתי" הכי קרוב למוות בריפוי הצער והעלמת הכאב ,זו יצירת אומנות ולכתוב שיר, לפסל, להסריט, לצייר את הכאב שלך זו הדרך הכי קרובה להיפטר ממנו וגם איכשהו להישאר בחיים. שיר השנה שלי שר את הכאב מעלה אותו על מיתרי הקול, מנגן אותו, פורט אותו ומתרגם אותו לפרטיטורה. מנסה להרוג אותו שלא יהיה עוד צער – שיעלם לנצח הכאב.

tumblr_maxs4b69A51qehjcio1_400

אתחיל את הניתוח הקצר שלי בשיר דווקא מהאמצע, בדקה 4:00 בדיוק, קווין בארנס שר: 'בכל פעם שמקשיב ללב שלי, אני רק נפגע' ואז מתחיל החלק השני של השיר; האינסטרומנטלי הארוך, מנסר, קודח, מייגע ומייסר, יש לומר אוונגרדי, קטע מוזיקה שמושפע מאד מיצירות מודרניות של תחילת המאה ה-20 שנמשך יותר משש דקות עם אלמנטים של קטעים פסיכדליים היפיים משנות ה-60. בנוסף להשפעות הללו, מחולק השיר בדרך בה מחולקים שירים ערביים קלאסיים, בהתחלה קול הזמר ואז מגיעים הכלים המוזיקליים שמתרגמים את משמעות המילים ששר הזמר, אם כי יש כאן מעט שבירה של התבנית המסודרת הזאת ואחרי 4 דקות של שירה בקצב האינדי פופ/פסיכדלי מגיעים כאמור, דקות קשות להאזנה הממשיכות לבטא את הרעיון המרכזי של השיר והאלבום בכלל – החרדה ההולכת וגוברת שהופכת את מהלך החיים לבלתי נסבלים.

ואז מגיע החלק האחרון בדקה 10:40 קווין בארנס לבד על הפסנתר, מסכם את כל מה שעבר עליו בעקבות הקלטת האלבום הזה, מתאר את החוויה של להיות בן אדם בודד וכואב הוא מדמה את הרגש הזה לאדם בגלות, לפליט בארץ נוכרייה, לניצוד בחלומותיו שלו, לאדם זר בביתו שלו, אונהיימליך ממש – חרד לקיומו בעולמו הפנימי. אי אפשר שלא להרגיש, זה בלתי נמנע כמעט וזה הולך ומתחזק מהקשבה ולהקשבה. השיר הזה הפך אותי השנה למזוכיסט ומכור לכאב.

ונחזור להתחלה, שנשמעת כמעט בכוונה כמו עוד שיר של אוף מונטריאול, עם מעט לה לה לה, מתחילה כשקווין בארנס עושה פרודיה על צעקה שנובעת מסבל, מעט קלילות מחשבתית ומוזיקלית כהכנה להתפתחות השיר באמת, כמו הייתה השלב הראשון של מערכת יחסים, ההתאהבות המעוורת אך גם מחזקת, הקלות הזאת שגורמת לנו לרחף מעלה מעלה ומבלי לשים לב כשנופלים זה הכי כואב בעולם, מתרסקים לרסיסי רסיסים מבלי שקיימת בנו היכולת לאסוף אותם.

ב-8 בחודש ינואר 2012 שמעתי אותו לראשונה, שנה של התמסרות לכאב ולאובדן ולמרות שאני בעצמי לא חוויתי כאב דומה בשנים האחרונות ואלמנט ההזדהות ביצירה לא היווה פקטור בהתמכרות והבנה של השיר הזה, הוא היה כולו שלי ואני חושב, אולי טועה שקווין בארנס לא רצה שיזדהו איתו, אלא רצה רק שיקשיבו לו, להקיא את הכאב בדרך הכי אותנטית שיש, שהמאזינים יהיו השקית של הקיא, הייתי השקית הזאת כל השנה.

במובן מסוים השיר הזה הוא גם אלבום השנה שלי ולמרות שהוא מבטא רק רגש אחד, מהלכיו המוזיקליים יוצרים מכלול שהוא גדול מהרגש הזה, הם מבטאים אותו בכל מיני דרכים וסגנונות. נכון שזה בא לידי ביטוי לאורכו של האלבום, אבל רק השיר הזה באמת עושה את זה הכי טוב.

שיר השנה שלי!!!

ולפני שאפרד מהשנה הזאת, הכנתי עבורכם עוד מיקסטייפ של שירים מעולים מהשנה הזאת, שירים שנזכרתי (וכועס על עצמי מאד ששכחתי) בהם בעקבות שצף הסיכומים בבלוג וספירה, תיהנו! נתראה בשנה הבאה

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

 

רשימת השירים

Ariel Pink's Haunted Graffiti – Driftwood

Grimes – Colour of Moonligh

Killer Mike – Untitled

Joey Bada$$ – Survival Tactics

Big Boi – CPU

Porcelain Raft – Shapeless & Gone

ERAAS – At Heart

Dirty Projectors – Impregnable Question

Amanda Palmer – Grown Man Cry

Cody ChesnuTT – Don't Follow Me

Patrick Watson – Lighthouse

Cate Le Bon – Through The Mill

Frank Ocean – Pink Matter

Rufus Wainwright – Sometimes You Need

Susanne Sundfør – When

מודעות פרסומת

פוסט 30

סיכום 2012 חלק 4 – שירים שהשתלטו על כפתור הריפיט

 חלק 1 – אוספים כאן

חלק 2 – בכורה כאן

חלק 3 – ותיקים שאכזבו/צריכים להמציא את עצמם או לפרוש כאן

 

 

אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ

אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ

לְהַגִּיד לָךְ לְהַגִּיד לָךְ

אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ

לְהַגִּיד וּלְהַגִּיד וּלְהַגִּיד..

חדווה הרכבי

בשנת 1993 כשהייתי בן 12 מתבגר באר שבעי, נהגתי להאזין לתוכניתו של עופר נחשון 'קופסת הלהיטים' ברשת ג' באחת התוכניות עופר עלה לשידור נרגש וכמו אחוז דיבוק, בידו הסינגל החדש של הפט שופ בויז – גו ווסט, אותו הוא ניגן במשך חצי שעה רצוף!!, פעם אחר פעם אחר פעם ואז חזר לנגן אותו בסוף התוכנית. לא הבנתי מה עשה עופר נחשון בשידור הזה, הבנתי שהוא מתרגש והשיר הזה הוא באמת מעולה, אבל איכשהו עופר נחשון לימד אותי שזה בסדר להקשיב לשיר בריפיט, רכשתי ממנו דפוס התנהגות מטורף אבל נעים ומאז בכל שנה יש מלא שירים שפשוט משתלטים על הכפתור הזה בנגן ולא עוזבים אותי, יותר נכון אני לא עוזב אותם. בכל פעם שזה קורה לי(וזה קורה לי הרבה) אני נזכר באותו שידור של עופר נחשון והוא אירוע מכונן מבחינתי בצורה בה אני מקשיב למוזיקה.

התחלת השיר הזה של חדווה הרכבי "אני רוצה רק להגיד לך" מבטא אולי הכי טוב כיצד אני מרגיש בזמן שנלכדתי להקשבה לשיר מסוים בלופ אינסופי. לא אחת יוצא לי ללחוץ על כפתור הריפיט שבנגן על שיר שהתאהבתי בו והוא יכול להתנגן לאורך כל הלילה, לאורכה של כל הנסיעה מתל אביב לבאר שבע ובחזרה, שיר אחד ויחיד במשך שעתיים לפחות, מעין תחושה שכזו שהשיר רוצה להגיד לך משהו ואסור לי להפסיק להקשיב לו. הרי זה מטורף, איך אפשר להקשיב לשיר אחד למשך כל כך הרבה זמן? משתי סיבות שגם קשורות זו בזו; האחת, אובססיביות רק אנשים בעלי נטייה כפייתית מסוגלים לעשות זאת, השנייה, חרדת נטישה, איפשהו אני מרגיש שהשיר המעולה הזה ינטוש אותי, כאילו לא חוויתי אותו מספיק בזמן אמת ולמעשה אני מותח את זמן החוויה שלוי בהקשבה שלו ומחבר בין כל הזמנים, העבר הווה והעתיד. ברגעים מסוימים השיר הזה הוא הדבר היחיד שהוא סוג של משענת, היחיד שאני יכול לאחוז בו ולסמוך עליו, היחיד שיכול לרכך את הפחדים והכאבים של הנפש שלי. שירים כאלו, אני רוצה להגיד לכם, רוצה להגיד לכם, קוראות וקוראים, הם המתנות הכי מתוקות שמעניקה לי המוזיקה.

לאסטלאסט

Twin Shadow – Five Seconds

אם הייתי מדרג באופן מסורתי את הסיכום שלי, השיר הזה היה מגיע למקום השני(המקום הראשון בשבוע הבא) משום מה זה מביך אותי לסכם בצורה הזאת, בתמונה המצורפת לפוסט אפשר לראות לפי ה –  Last FM שאת השיר הזה שמעתי הכי הרבה פעמים השנה והוא להיט היסטרי!

Thieves like Us – Maria Marie

יש לי חולשה לכל מוזיקה שיוצאת משוודיה, לא מתחבר לכל הדברים שמגיעים משם, אבל אני בהחלט מקשיב, ההרכב הזה כבש את הנגן שלי עם השיר המדליק הזה.

By The Sea – Alone Together

השיר הכי טרי ברשימה הזה, אבל בשבועיים האחרונים הוא לא עזב אותי, יותר נכון אני זה שלא שחררתי ממנו, אפילו בזמן כתיבת שורות אלו אני מקשיב לו שוב ושוב, הם מגיעים מאוסטרליה ועושים פופ אסקפיסטי לפי הגדרתם, הם בהחלט מצליחים לגרום לי לברוח מהכל.

Chairlift – Take It Out On Me

השיר הזה יצא בתחילת השנה וככל הנראה ישאר איתי לעוד הרבה זמן, אחד משירי הפופ הטובים של השנה. כשהשיר מגיע לדקה 2:09 מתחיל הסולו סינתי הכי טוב ששמעתי מזה הרבה זמן ואני מחכה לו בכל הקשבה וחוזר לחכות לו תמיד.

The Shins – The Rifle's Spiral

האלבום הקודם של השיינס צרוב לי בזיכרון, הוא יצא בזמן שעברתי לתל אביב. האלבום החדש שיצא השנה, פחות אבל את השיר הזה כנראה אני לא אשכח מהר.

Divine Fits – For Your Heart

מדובר בהרכב סופר גרופ שחברים בו מלהקות ספון וולף פרייד, הקול המוביל בשיר הזה הוא של דן בוקנר שהוא אחד מהקולות האהובים עליי במוזיקה, מעבר ליכולות הממכרות שלו, הוא מצליח להגיש את הטקסט בכנות מדהימה.

John Frusciante – In My Light

האי.פי שהוציא ג'ון פורשיינטה לפני האלבום, הוא לא פחות ממעולה והשיר הזה הוא מבריק.

Richard Hawley – Don't Stare at the Sun

ריצ'ארד האלווי, הצליח השנה לחזור ולרגש אותי, בקולו אפשר לזהות מעט מן האלמנטים הקלאסיים של פרנק סינטרה ומעט מהאלמנטים המודרניים של מוריסי וכך הוא מגיש את שיריו המולחנים למלודיות חמות ועוצרות נשימה.

Craig Finn – Rented Room

בטאמבלר שלי אפשר למצוא תרגום פרי עטי לשיר המופתי הזה של סולן ההולד סטדי, כהוכחה להתמכרות שלי לטקסט המשובח שלו, אחד משירי השנה שלי.

The Walkmen – Song for Leigh

הווקמן, היא הלהקה הכי אהובה עליי בעולם. בהופעה שלהם בארץ הייתי בשורה הראשונה ולקח לי כמעט שבוע להתאושש ממנה, השנה הם הוציאו אלבום מעולה, טוב יותר מקודמו, אם כי שינו קצת גישה והם יותר רכים ובוגרים, יותר "הורים" עכשיו כנראה הגיל עושה את שלו, השיר הזה מוקדש לבת של הסולן.

Beach House – Myth

עוד שיר מתחילת השנה, לביץ' האוס יש הרגל להוציא אלבומים בתחילת השנה והשירים שלהם לא עוזבים אותך במהלכה. השיר הזה זכור לי בגלל הפעמון המצטלצל לו בתחילת השיר כמו כנסייה ביפו בכל שעה עגולה וכמובן בגלל הקריאה הקורעת את הלב של הסולנית – Help to make it!!

Jens Lekman – I Know What Love Isn't

נסיך הפופ השוודי, ינס לינקמן, הוציא השנה אלבום מעולה בו הוא ממשיך באותה אירוניה מודעת לעצמה, בסרקזם עדין על זוגיות ואהבה וכמוהו כמוני, אני יודע מה אהבה היא לא.

Frankie Rose – Pair Of Wings

סולנית להקת ויואן גירלס הוציאה אלבום מהפנט, השיר המלאכי, כמו חלום, אבל שורט כמו במציאות, במיוחד בגלל השורה: הראה לי את הצלקות שלך, אראה לך את שלי.

The Antlers – Zelda

האי.פי של האנטלרס שהוציאו השנה, מכיל את השירים הכי טובים שהם כתבו מאז שקיימים לדעתי, את השיר הזה ניגנתי ברוב הזמן בלילה, הסולו גיטרה בין הבתים גרד לי את הלב בעצבנות ורק האורגן שמתלווה אליו בהמשך מרכך איכשהו את כאב הבדידות החזק הזה שהשיר מדבר עליו.

SoKo – First Love Never Die

שירים הם לפעמים ה – voice over שלנו, אחרי הכל זה מביך לשמוע את עצמינו מדברים לעצמינו והשירים עושים את זה במקומנו, סוקו הייתה הקול הזה שלי ואיכשהו, לרוב באכזריות מזכירה לי שהאהבה הראשונה שלי עדיין איתי.

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

אפשר להוריד כאן

רשימת השירים

Twin Shadow – Five Seconds

Thieves like Us – Maria Marie

By The Sea – Alone Together

Chairlift – Take It Out On Me

The Shins – The Rifle's Spiral

Divine Fits – For Your Heart

John Frusciante – In My Light

Richard Hawley – Don't Stare at the Sun

Craig Finn – Rented Room

The Walkmen – Song for Leigh

Beach House – Myth

Jens Lekman – I Know What Love Isn't

Frankie Rose – Pair Of Wings

The Antlers – Zelda

SoKo – First Love Never Die

פוסט 29

סיכום 2012 חלק 3 – ותיקים/מאכזבים/צריכים להמציא את עצמם מחדש או לפרוש

חלק 1 כאן

חלק 2 כאן

קרה השנה דבר נפלא, הרבה מהאמנים שאני מעריץ, אוהב, מאוהב ומטורף עליהם הוציאו השנה האלבום, אך אליה וקוץ בה, רובם אכזבו אותי ובגדול, לא הייתי מסוגל להקשיב לאלבומים האלו, יותר משלוש פעמים, שיר אחד או שניים אהבתי וזהו פה זה נגמר, עברתי הלאה(אבל לא באמת). אפשר בוודאי לתאר את האכזבה העצומה ולאו דווקא בשל הציפיות המובנות מאליהן ממשהו שאתה אוהב, אלא יותר חשתי שכאילו נקרע קלות החבל הדמיוני הזה שלהקות משליכים לאוהדים שלהם, אותו חבל שאוחזים ברגעים קשים ושמחים, אותו חבל שמקשר אותך אליהם.

ניסיתי בכל זאת להעמיק ולהבין, מדוע רוב הלהקות/זמרים/זמרות שאני כאמור אוהב, אכזבו אותי, בהתחלה חשבתי שזה משהו פסיכולוגי שאני ילדותי מידי ולא מצליח להבין שלפעמים זה קשה ולא בכל פעם האמנים הללו יכולים להוציא דברים טובים, יש נפילות וישנה העייפות. היה לי קשה לקבל את ההסבר הזה כי רבים אחרים שאוהבים כמעט את אותם הדברים כמוני, מצאו את האחיזה החמה הזאת בחבל בין האמן לקהל והתרגשו מהאלבומים החדשים שלהם ואז הבנתי שהאובססיביות שלי אחרי החדש והרעננות פוגע בריכוז שלי ומזיק באופן משמעותי בדרך בה אני מקשיב למוזיקה שאהבתי.

למרות זאת, לדעתי כל האמנים שמופיעים בפוסט הזה, חייבים להמציא את עצמם מחדש, אחרי הכל יש להם את הכישרון, הם יצירתיים, מגוונים ואיכותיים. הם צריכים ליצור פרויקטים חדשים ואחרים, לחבור לאמנים צעירים בפרויקטים משותפים, או להפיק להם אלבום או שניים.במקרה הקיצוני הם פשוט צריכים לפרוש, הם מילאו את חלקם בהיסטוריה של המוזיקה ורבים אחרים כמוני ידאגו לשמר אותם במהלך השנים, להפוך אותם לסוג של אגדה ואז אולי בעוד עשור וחצי לערך, להתאחד מחדש לאיזה אלבום, בכדי להזרים מזומנים לחשבון הבנק.

tumblr_m39rv7uR4F1qf7r5lo1_r2_500

ולפני שנתחיל – הבהרה: אני מאד אוהב את כל השירים בסיכום הזה.

Saint Etienne – Over the Border

סנט אטיין הוציאו השנה אלבום עמוס בשירים ורק השניים הראשונים בתוכו מעולים, בשאר מדובר בקשקוש פופי יומרני. הטקסט של השיר הזה מוקדש לכל אוהבי המוזיקה המכורים ואחד הטקסטים הטובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונים.

Pet Shop Boys – Memory of the Future

פט שופ בויז הוציאו השנה אלבום מעולה והם היחידים בפוסט הזה שממשיכים לרגש אותי בכל אלבום. עם זאת אני מפנטז על כך שהחבר׳ה מחנות חיות המחמד, יפיקו אלבומים לאמנים צעירים, צריך להיות מעניין מאד, להקשיב כיצד הם תורמים לדור הצעיר.

Hot Chip – These Chains

כל שנתיים נקבל מהם אלבום, בכל שנתיים הם משתכללים ומתגוונים ומוצאים צלילים ייחודיים אך ורק להם, אך לא הפעם. באלבום הזה הם קצת נתקעו, אולי שומרים על אותה רמה, אולי היצירתיות שלהם זלגה לפרויקטים הצדדים של חברי הלהקה ועדיף שיפרשו ויתרכזו רק בהם


.

Gossip – Move in the Right Direction

הנה דוגמא לאלבום כמעט מיותר, בעוד שהסולנית, בט' דיתו היא הדבר המשמעותי והכח המרכזי בלהקה, אין טעם לפעילות הלהקה. השיר הזה הטוב באלבום והוא מלא אנרגיות ומשחרר במידה רבה.

Metric – Speed The Collapse

אמלי היינס מככבת אצלי כבר כמה שנים בפנטזיות והיא סוללת דרכה להיכל התהילה של הפנטזיות שלי. לצערי האלבום של הלהקה שלה היה מאכזב מאד וחוץ משלושה שירים, השאר משעממים. הגיע הזמן לאמילי לעזוב את הפורמט הזה של הלהקה.

Scissor Sisters – Baby Come Home

בתחילת העשור הקודם סיזר סיסטר נחשבו ליורשים של כל מלכי הפופ שדעכו ונשכחו. השנה הם הוציאו אלבום קיטשי ברובו, פחות אינטליגנטי מקודמיו, הייתי אומר מסחרי וחבל. בכל זאת בשיר הזה שנהניתי מאד להקשיב לו השנה, הם נוגעים בסול-דיסקו ואני מאמין להם.

 

Graham Coxon – What'll It Take

אני מאד אוהב את גרהאם קוקסון, הוא היחיד ברשימה הזאת שמנסה וחוקר ומעז לעשות את זה. האלבום הקודם שלו היה כמעט על טהרת הפולק ובחדש הוא חוזר לעשות רוק'נרול. לא כל האלבום טוב. אבל שווה הקשבה.

Jack White – Love Interruption

ג׳ק וויט זכה למעמד חשוב המוזיקה בעשור הקודם ומגיע לו הוא הצליח לזהות ולהבין את תופעת הרטרומניה שמאפיינת את השנים האחרונות עוד הרבה לפני כולם. אך כשאתה ממשיך לעשות את זה כמעט בכל פרויקט שלך אתה קצת משעמם. האלבום שלו שיצא השנה הוא קצת כזה ועדין הקשבתי לו לא מעט.

The Magnetic Fields – I'd Go Anywhere with Hugh

הצהרה: מגנטיק פילדס הם אחת מלהקות הפופ הטובות בעולם! , גיליתי אותם מאוחר יחסית, אבל הצלחתי להדביק את הפער. באלבום הזה הם נשמעים קצת עייפים, אבל יש בו כמה קטעים משובחים.

Grizzly Bear – Half Gate

אחד מהאלבומים המאכזבים שלי השנה וזאת למרות שהוא ידורג ומדורג גבוה בכל המצעדים השנתיים לא הצלחתי להתחבר לאף שיר חוץ מהשיר הזה. האי.פי שהוציא השנה דניאל רוזן אחד מחברי הלהקה, עולה על האלבום הזה, לדעתי בכמה דרגות.

John Cale – Mary

הרבה זמן חיכיתי לאלבום חדש של ג׳ון קייל, הקודם שלו היה אחד מאלבומי העשור שלי. החדש מאד נחמד, אבל אתם יודעים מה אומרים על נחמדים.

Why? – Strawberries

וואי וואי כששמעתי את השיר הזה אמרתי לעצמי הנה שיר השנה שלי, אלבום השנה שלי, אבל שוב כמו כמעט בכל אלבום השנה התאכזבתי. הטקסט המבריק של יוני וולף בשיר הזה הופך אותו לשיר שיהפוך אלמותי.

Spiritualized – Too Late

אומנות שנעשית מחומרים אוטוביוגרפיים מרגשת אותי מאד, במיוחד שמדובר בחומרים כואבים שמבטאים כאב ושבר. גם באלבום הזה של ג'יסון פירס הרגשתי ככה בהתחלה אבל אז זה דעך והפך אותי לעצוב עוד יותר/

Air – Seven Stars

כשאייר הוציאו את האלבום הזה, שהוא בעצם פסקול לסרט האילם המופתי של ז'ורז' מלייס – מסע אל הירח תהיתי ולא הבנתי מה פשרו. הקטע שמובילה הסולנית של ביצ׳ האוס הפנט ברוב השנה.

 

Sigur Rós – Varðeldur

השיר האחרון ברשימה מבטא את האכזבה הכי גדולה שלי, סיגור רוס היא יותר מלהקה עבורי, את המוזיקה שלהם אשמיע לילדים שלי היא תישאר איתי כנראה עד ימיי האחרונים. באלבום הזה הרגשתי שהם מזלזלים בי – כל הקטעים נשמעים כמו שאריות רצפת העריכה של השירים הקודמים שלהם. לא ויתרתי והמשכתי להקשיב לו, זה השיר היחיד שאהבתי.

אפשר להקשיב לו כאן

וגם דרך ה – iCast

להוריד כאן

רשימת השירים

Saint Etienne – Over the Border

Pet Shop Boys – Memory of the Future

Hot Chip – These Chains

Gossip – Move in the Right Direction

Metric – Speed The Collapse

Scissor Sisters – Baby Come Home

Graham Coxon – What'll It Take

Jack White – Love Interruption

The Magnetic Fields – I'd Go Anywhere With Hugh

Grizzly Bear – Half Gate

John Cale – Mary

Why? – Strawberries

Spiritualized – Too Late

Air – Seven Stars

Sigur Rós – Varðeldur

פוסט 28

 סיכום 2012 חלק 2 – אלבומי בכורה

חלק 1 – כאן

בשבועות הקרובים יציינו בעולם המוזיקה ובתרבות בכלל יובל לצאת אלבום הבכורה של הביטלס – Please Please Me, אלבום שסלל את הדרך לארבעת חברי הלהקה לקריירה מוזיקלית עשירה, מגוונת ובעיקר משפיעה, אלבום שהוא אבן דרך במוזיקת הפופ, הג'נסיס שלה, אלבום שיצר תפיסות אחרות במוזיקה ובתרבותו… כאן אני עוצר, יש אין ספור דרכים לתאר את האלבום הזה ואת החשיבות שלו מן הסתם נחשב לאחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר בהיסטורית הפופ, האם השנה יצאו אלבומי בכורה טובים ומשפיעים? אנסה בקצרה לענות על השאלה הזאת.

לא הצלחתי להסביר לעצמי, את האובססיביות למוזיקה חדשה ולאמנים חדשים, אני תמיד מחפש את השם שאני לא מכיר, אולי בתת מודע שלי, אני רוצה להיות חלק מההיסטוריה בהתהוותה, כמו אבא שלי בשנת 1963 ואולי בגלל שאמנים חדשים המוציאים אלבום בכורה מביאים איתם רוח חדשה, צעירה וחצופה והם גורמים לי באמצעות המוזיקה שלהם לשמר את התחושות הללו בתוכי, להמשיך לפתח אותם אצלי.

בעשור הראשון של המאה ה – 21 יצאו אלבומי בכורה משובחים ביותר, שסחפו אחריהם לגלים של טרנדיים מוזקליים, שכיוונו את הרוח מחדש, להקות ואמנים כמו ארקייד פייר, סטרוקס, וויט סטרייפס, ליברטנס, ארקטיק מנקיס ומעל לכולם ג'ימס מרפי, יצרו סאונד רענן וסוחף לצד אופנות מוזיקליות חדשות כמו למשל הניו פוסט Pאנק, Pאנק-Fאנק ועוד.

השנה, כמו בשנה שעברה, אני מרגיש שהמושג הזה של 'אלבום בכורה' הולך ודועך, פחות ופחות יוצאים אלבומי או סינגלי בכורה שמשפיעים ומשנים כמו עד לפני כמה שנים ולא בגלל שהדרכים לפרסם מוזיקה ולהקשיב לה, השתנו עם השנים ולא משום התחזקות מעמדם של הבלוגים ורשתות חברתיות על המוזיקה, לדעתי זהו תהליך עמוק יותר, אולי פסיכולוגי/סוציולגי/פילוסופי – אנחנו נרתעים מהחדש והחדש, נרתע מעצמו מזה שהוא כזה. אולי אנחנו בדור שמחפש את עצמו, את הזהות התרבותית שלו, שמתעסק במהות, פחות מנסה לחוות ריגושים ופחות עוד יותר מנסה להיות בהתהוות. אנחנו דור שחווים התחדשות ושינויים בתהליכים טכנולוגיים ולאו דווקא רוצים לחוות את אותן תחושות וחוויות בתרבות שאנחנו צורכים, לדעתי זה יכול ללכת במקביל ועם השנים אפילו יתאזן והכף תוטה לטובת חידושים תרבותיים.

ולמרות זאת, גיליתי השנה כמה אמנים חדשים שהצליחו לרגש אותי, שהצליחו לפתח אצלי מערכי ציפיות שרק מחכים לאלבום השני, מחכים להתאהב ולהעריץ ובמקרה הגרוע – להתאכזב.

sports1

מתחילים(למטה אם תגללו תמצאו איך להקשיב לשירים הנבחרים)

The Barbaras – Flow

מדובר בלהקה שכבר רצה כמה שנים ואפילו הספיקה לעבוד עם ג'יי ריטארד המנוח ורק עכשיו הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, גאראז' פופ משובח וסוחף! השיר הזה בין היתר אחד משירי השנה שלי.

The Orwells – In My Bed

ממשיכים בגאראז' פופ, ז'אנר שחביב עליי במיוחד, והפעם להקה צעירה מארצות הברית, כמה בלוגים השוו אותם לארקטיק מנקיז ולא מצאתי כל כך הרבה דמיון, השיר הזה היחיד מהאלבום ששווה התייחסות

Black Marble – A Different Arrangement

צמד מברוקלין, בירת האינדי של זמננו. האלבום שלהם, הוא אחד מאלבומי השנה שלי, צמד נגני סינטיסייזרים בלו פיי, רוכבים על גל הניו וייב משנות השמונים, אבל פחות אפלים ממנו

Calvin Love – Treasure Hunters

הבחור הזה מקנדה, פעיל מוזיקלית מגיל 13 ואני מניח שלא כל כך הולך לו, האלבום שלו מציג גאראז' עם נגיעות אלקטרוניות והכל בלו פיי, יהיה לו קשה מאד לפרוץ לדעתי, אך בכל זאת יש במוזיקה שלו מעט אלמנטים ממכרים.

The 2 Bears – Work

פרויקט של ג'ו גודארד מהוט צ'יפ שלדעתי צריך להיות הדבר העיקרי שהוא עושה, רמז לפוסט הסיכום הבא שיכלול את רשימת הותיקים שהוציאו השנה אלבום. אלבום הזה של 'שני הדובים' עולה על החדש של הוט צ'יפ בכמה דרגות, מוזיקה אלקטרונית פופית אינטליגנטית. אחד מאלבומי השנה שלי.

Solange – Lovers In the Parking Lot

סולאנג' אחותה של ביונסה ולפי הדברים הראשונים שהוציאה עד עכשיו, יותר מוכשרת ממנה. מוזיקת פופ Fאנקית סקסית במיוחד, אחד האלבומים הכי צפויים לשנת 2013

Kindness – Anyone Can Fall in Love

השיר הבא הוא מאלבום הבכורה הכי טוב של השנה לדעתי. אלבום של האמן אדם ביינברידג' שמשלב ברגש Fאנק והאוס, מוזיקה חמה וקרה ועושה סלט טעים באוזניים, אם יש מישהו שאני מצפה לאלבום הבא שלו זה קיינדנס.

Lana Del Rey – Blue Jeans

נראה לי שכולם מכירים את אליזבת גראנט, עננים כבדים של הייפ אפפו אותה עוד לפני שנשמע השיר הראשון והמשיכו גם אחרי צאת האי פי הראשון, בדרך כלל הייפ גורר איתו אכזבה ואלבום הבכורה שלה ארוך ומייגע חוץ מכמה שירים שכבר הוציאה בעבר, האלבום לא ממש שווה התייחסות ועדיין היא מסקרנת אותי מאד.

Daniel Rossen – Silent Song

דניאל רוזן, הוא חבר להקת גריזלי בר ודפרטמנט אוף איגל והשנה הוציא אי.פי קטן, לדעתי האי פי של השנה, דניאל רוזן התעלה על ההוצאה של להקת האם שלו וחיבר חמישה שירים משובחים, היה לי קשה לבחור שיר אחד ממנו, ממליץ מאד וגם לעקוב אחריו.

Matthew E. White – Big Love

על מתיו אי. וויט כתבתי פוסט שלם, עוד בתקופה שחשבתי לעשות את זה באופן קבוע, היה לי ספק אם להכניס אותו לסיכום הזה, כי נותרו שאריות בודדות מהאלבום הזה בתוכי, עדין יכול מאד להיות שאאסוף את כולן או שאמצא דרך אחרת לאכול אותו.

Wymond Miles – Singing the Ending

ווימונד מילס, עוד יוצר יוצא להקה (The Fresh & Onlys) גם במקרה שלו מתעלה על החברים שלו בלהקת האם שלו, אם דיוויד בואי היה מתחפש לרוברט סמית' מהקיור, הוא היה נשמע ככה, אם זאת האלבום כולו לא סוחף ויש לו דרך ארוכה ליצור משהו יחודי עבורו ויש סיכויים לא רעים.

Halls – I'm Not There

סם האוורד הוא לונדוני בן 21 שגילית ממש במקרה, לאחר שהתעלמתי ממנו לחלוטין בבלוגספירה ואין לי מושג למה, אלבום הזה שלו, הוא קסם וכישוף יחד, מתכתב בצורה מעניינת עם ג'ימס בלייק, אך יותר דרמטי ממנו. הלילות של אוקטובר העצוב שלי, היו דוממים בלעדי הפסקול שלו.

Jessica Pratt – Streets of Mine

השנה הזאת כמעט ולא שמעתי פולק, שזה ז'אנר מתקשה להתחבר אליו, אך כשיש יש שילוב של טקסט וקול, קשה לי מאד להתעלם, בשיר הזה היא מזכירה את בוב דילן, כאילו הייתה הצד הנשית שלו ובמהלכי הגיטרה שלה יש מן הניק דרייק וזה שילוב מאד מעניין.

Mirel Wagner – Despair

הסביבה והמוצא של אמנים מעניינת אותי מאד, מיראל ווגנר היא ממוצא אתיופי שגרה בפינלנד ועושה פולק מסורתי, כמו ג'סיקה פארט מאלבומי הפולק של השנה!

Chris Cohen – Solitude

כריס כהן, הוציא את אלבום שהוא למעשה המנון לאנשים הבודדים והשיר הזה הוא המייצג, לבודדים אין כל כך הרבה סיבות לבכות, כי אין מי שיפגע בך, אבל כמישהו זורק איזה ספוט או מציב מראה לבדידות שלך, אתה מתחיל לבכות, כי אתה מבין שהבדידות, שאתה מכור לה ורגיל אליה, פוגעת בך כל כך חזק. אחד מהאלבומים הטובים של השנה.

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

ולהוריד כאן

רשימת השירים

  1. The Barbaras – Flow
  2. The Orwells – In My Bed
  3. Black Marble – A Different Arrangement
  4. Calvin Love – Treasure Hunters
  5. The 2 Bears – Work
  6. Solange – Lovers In the Parking Lot
  7. Kindness – Anyone Can Fall in Love
  8. Lana Del Rey – Blue Jeans
  9. Daniel Rossen – Silent Song
  10. Matthew E. White – Big Love
  11. Wymond Miles – Singing the Ending
  12. Halls – I'm Not There
  13. Jessica Pratt – Streets of Mine
  14. Mirel Wagner – Despair
  15. Chris Cohen – Solitude

פוסט 27

סיכום 2012 חלק 1 – אוספים

פתאום הבנתי שהציפיות שלי ממוזיקה חדשה לא הגיוניות וסותרות את רוח התקופה, אם עד לא מזמן ציפיתי ממוזיקה חדשה, שתחדש ותגדיר את הגבולות מחדש, מה שבדרך קרה עד לפני חמש שנים בערך ובכן, הזמנים השתנו, זה לא ככה יותר. לדעתי, אנחנו נמצאים בעת המחפשת ומאתרת צלילים שנשכחו ולא הוערכו מספיק בעבר, הם מתורגמים בצורת הפקה וההגשה לזמן ההווה, אם במודעות העצמית הגבוהה של היוצרים ואם בהערכה ובכבוד הראוי להם.

כמאזין ומקשיב למוזיקה החל השנה להתרחש אותו תהליך וחיפשתי צלילים ישנים נשכחים שלא הוערכו מספיק, כמו שהעתקתי את הדרך בה אני היום מקשיב למוזיקה לשירים מהעבר, לא הקשבתי לאלבומים הקלאסיים ההם שכבשו את המצעדים, שנמצאים ברשימות המכובדות בספרים ובמגזיני המוזיקה, אלא הקשבתי לאותם ההקלטות שהיו אז בשוליים וקיבלו את שאריות האור מהזרקור הראשי, או אפילו בפשטות, נשכחו עם השנים.

החלטתי לפתוח את פרויקט סיכומי 2012 שלי בסקירה של אותם אוספים שמצאתי ברשת שליקטו שירים מכל מיני תקופות ומכל מיני סגנונות ומכל מיני מקומות בעולם. בשנים האחרונות, תמיד יצאו אוספים כאלו, אבל השנה הם קיבלו, לפחות אצלי, מעמד ראוי והכי חשוב הקשבתי להם המון במהלך השנה החולפת, הם מילאו את הוואקום שנוצר במוזיקה העכשווית שהיא בעצמה כאמור מחפשת ולא בדיוק מחדשת, שלא לומר מאכזבת. כיוון שאני מעט סולד מנוסטלגיית יתר, שגוררת אחריה במידה רבה מחשבה שמרנית ולא מתפתחת(ראו הרדיו בישראל), לא פניתי שוב להאזין לאותם אלבומים נצחיים או שמא להכיר אלבומים קלאסיים אלמותיים שלא הכרתי, בכדי למלא את הריק הזה בתוך האוזניים שלי, מצאתי סוג של נחמה באוספים האלו, שהעשירו וגיוונו לי את הידע שלי על ז'אנרים מוזיקליים, בעיקר בקשת הרחבה של המוזיקה השחורה ומוזיקה מהעולם המזרחי והרחיבה את כמות האמנים שיוצא לי להכיר.

יש שיגידו שההווה לא קיים ותקופת הרטרו הזאת, שעיקרה מסע אל העבר והישענות כמעט מגוחכת בו, הוא חלק מתיקון לקראת העתיד שיבוא, לעשות סדר בדברים, ארגון מחדש ומתוך פקעת התחושות הללו, יפרוץ במפץ היסטורי גל חדש במוזיקה ובאומנות בכלל. אינני מסכים עם קו המחשבה הזה ולדעתי הפכנו לעצלנים, זה עוד סימפטום של מחלת הנוסטלגיה. האוספים הללו עורכים עבורך מסע אחורה בזמן, אך לא בכדי להתרפק עליו ולהיעזר בו למשענת, אלא כחיפוש וגילוי והכי חשוב, מסע מעשיר ומרתק.

אז מתחילים(למטה אם תגללו תמצאו איך להקשיב לשירים הנבחרים)

Ace Story, Vol. 4

האוסף הרביעי של הלייבל "אייס" שהקים ג'וני ווינסט וממשיך ללקט את כל האמנים בלייבל, הרבה רוק'נרול, בלוז שפעלו בפריפרייה של ניו אורלינס; הרבה נשמה יש באוסף הזה.

Keb Darge & Little Edith's Legendary Wild Rockers, vol. 2

האוסף השני של צמד דיג'אים מסקוטלנד שמלקטים אסופה של רוקבילי ישן, מלוכלך וחצוף משנות החמישים והשישים.

Let's Move: A Heavy Blues Collection

מגזין המוזיקה הבריטי MOJO מוציא במהלך השנה מספר אוספים, בכל מיני סגנונות ומכל הזמנים, האוסף הזה כשמו כן הוא, מכיל בלוז שכמעט קשה להאזין לו, אמנים מוכרים לצד אלו שלא שמעו עליהם.

Country Funk 1969 – 1975

ז'אנר שמכונה משני שמות של ז'אנרים תמיד מעניין אותי והפעם באוסף הזה Fאנק קאנטרי. אחד האוספים שהכי אהבתי להקשיב לו השנה – מלא אנרגיות.

Sensacional Soul Vol.3

האוסף הזה מכיל בתוכו סול ספרדי, אמנים מספרד עושים מוזיקה שחורה משנות ה-60 וה-70 והוא סקסי ביותר.

The Very Best of T.S.O.B. Records

הלייבל TSOB 'הסאונד של ברוקלין' החתים בתחילת שנות השמונים אמנים שהמשיכו לנגן r&b ו-Fאנק בתקופה שבה תמיד היה זרם או ז'אנר מוביל וכל השאר נשאר מאחור, בשונה מאד מהתקופה שלנו שהכל הולך.

Soul Cal: Funky Disco & Modern Soul 1971-1982

באוסף הזה מציגים את המעבר ההתפתחותי של הדיסקו מה-Fאנק. הרבה שירים סקסיים במיוחד ומעניין מאד להקשיב לשירים בז'אנר כל כך מובהק כמו הדיסקו בזמן שהוא מפתח את המאפיינים המיוחדים שלו.

Rangarang: Pre-Revolutionary Iranian Pop

מבצע תפנית ועובר לאוספים משאר העולם וכאן אסופה של שירים מכל הסגנונות מאירן מלפני המהפכה וזה אוסף מדהים בעיניי, על אף שהתרבות האירנית מוצאת דרכים להגיח לעולם, בעיקר בקולנוע, עדיין היא חייבת להשתחרר!

Fire Star: Synth-Pop & Electro-Funk from Tamil Films 1985-1989

מלא שירי פופ מתקתקים וממכרים מסצינת הסרטים של הודו.

 Istanbul 70: Psych, Disco, Folk Classics

טורקיה שנות ה-70, אוסף שירים בסגנונות אלטרנטיביים, אבל לא רחוקים מהמיינסטרים הפופי הכבד הכל כך אופייני למוזיקה שלהם באותם שנים.

Putumayo Presents: Arabic Beat

Putumayo הוא לייבל ניו יורקי שמתמחה במוזיקת עולם, בעלת גוונים אוריינטלים בעיקר, אבל לא רק. באוסף הזה הם מציגים אמנים עכשווים מהעולם הערבי, אוסף מצוין כי באמת אפשר לזהות את ההשפעות החיוביות מהמוזיקה המערבית על הערבית, חבל שזה לא קורה גם להפך

Blurred Ladies: The Female Experience In Shoegazing

שוב שובר סגנון; את השוגייז גיליתי רק בעשור האחרון ובכל פעם אני חופר בו כמו שהוא חופר בורידים שלי בכל פעם שאני מקשיב לסגנון הזה, האוסף הזה על טהרת הנשים והוא משובח ביותר.

Strange Passion: Explorations in Irish Post Punk 1980-83

מה שיפה באוספים האלו, זו ההמרה של תקליטי הויניל לפורמט MP3 ובכך נשמרים בעולם לעוד שלב בהיסטוריה שלו עד השלב הבא. כאן באוסף הזה שירי פוסט Pאנק איריים מתחילת שנות השמונים, סוחפים ביותר

Nuggets: Antipodean Interpolations of the First Psychedelic Era

אוסטרליה תמיד נראית לי מדינה רחוקה מידי משאר העולם, היא באמת רחוקה, אבל בשנה האחרונה גיליתי בה מוזיקה מצוינת, עכשווית וישנה יותר, באוסף הזה יש המון פסיכדליה וגאראז' מעולים!

Strong Love: Songs of Gay Liberation 1972-1981

לכל מאבק ומחאה מתלווים שירים שהופכים למעין הפסקול שלו בגוף הסרט, האוסף הזה מרכז את השירים שהופיעו לאחר ואולי גם בעקבות המהומות בסטונוול בגרינץ' ווילג' של הקהילייה ההומסקסואלית נגד תופעת ההומופוביה.

Qat, Coffee & Qambus: Raw 45s from Yemen

שוב סוטה מהעולם המערבי והפעם מזרחה עד תימן, המוזיקה הזאת מעניינת אותי כי בהקשבה צמודה אפשר לזהות את האלמנטים מהם מושפעים האמנים הישראליים שלנו ומאידך גם איך הם התרחקו כל כך מהשורשים של המוזיקה החמה והמופלאה הזאת.

The Rough Guide to Psychedelic Africa

ג'ז בוסה נובה, סול והכל מאפריקה, זה מאד מעניין לדעתי להקשיב לתרגום מהעולם הזה לז'אנרים האלו, הוא תמיד יותר מעניין ובמידה רבה – מרתק.

Soul Jazz Records Presents: TV Sound and Image [British TV, Film and Library Composers 1955-78]

הלייבל סול ג'ז הבריטי מרכז קטעים מסדרות ותוכניות טלוויזיה בריטיות ברובם אינסטרומנטליים, אבל יש גם ווקליים.

Holy Spirit: Spiritual Soul & Gospel Funk from Shreveport's Jewel Records

שני דיסקים של סול וגוספל מהלייבל מלואיזינה ארצות הברית, מוזיקה מלאת השראה

Behind Closed Doors: Where Country Meets Soul

מוזיקה מדרום ארצות הברית משנות ה-60 המקבלת גלי חום מהקנטרי לתוך הסול המסורתי והשילוב הזה כמו כל שילוב ז'אנרי יוצר כמעט משהו חדש

Galactic Zoo Dossier #9: Sons of Gutbucket Sampler and Daughters

פרויקט רב תרבותי של אמן הקריקטורה סטיבן קרקוב, שמשלב קומיקס, ציורים ומוזיקה שברובה נאספה מרחבי העולם ובכל הסגנונות, תמיד מעניין להקשיב לשירים שבוחרים אמנים אחרים בתחומים שונים של האומנות

Bed of Pain: Rembetika 1930-55

ואסיים באוסף שירים מיוון בתחילת שנות ה-30. איכשהו נשמעים תמימים אבל כל מוזיקה ישנה ועתיקה, נשמעת ככה. הטקסטים דווקא מדברים בעיקר על הכאב היומיומי ומתארים את הסבל האנושי המתמודד והשורד.

אפשר להקשיב כאן

וגם ב – iCast

ואפשר להוריד כאן

רשימת השירים:

  1. Jesse Allen – Goodbye Blues
  2. DonWillis – Boppin' High School Baby
  3. Howlin' Wolf – Shale for me
  4. Jim Ford – I'm gonna make her love me
  5. pops-tops – autumn winds
  6. Mel Sheppard – I love making love to you
  7. Luther davis group – you can be a star
  8. Mehrpouya – Dokhtare Shab
  9.  Malaysia Vasudevan & S.P. Sailaja – Pattu Engey
  10. Derdiyoklar – Yaz Gazeteci
  11. Djamel Laroussi – Kifach Hilti
  12. Mean Red Spiders – Compromise
  13. Tripper Humane – Discoland
  14. The Frowning Clouds – Let's Talk About Girls
  15. Smokey – Strong Love
  16. Ayob Absi – Bellah Alek Wa Mosafer
  17. Celestine Ukwu – Obialu Be Onye Abiagbunia Okwukwe
  18. Roy Budd – Getting Nowhere in a Hurry
  19. Leomia Boyd and the Gospel Music Makers – Need More Love
  20. James Carr – Life Turned Her That Way
  21. The Apple Tree – Who Do I Think I Am
  22. Rena Stamou – Bed of Pain