הנה מעשייה שקראתי לאחרונה והרשיתי לעצמי להפוך אותה למשל ולהתאים אותה לפוסט הזה: אדם אחד החליט לעשות טיול רכבות ולעבור מעיר לעיר ברכבת, יום אחד עצרה הרכבת בעיר קטנה ולא מוכרת כל כך. במהרה הוא הבחין שיש משהו מוזר בעיר – אין בה אנשים, הוא עבר מבית לבית ולא מצא איש. כשהשמש שקעה הוא התמקם באיזה בית פרוץ וחשב לעצמו להעביר את הלילה עד לבוקר בכדי שימשיך בטיול שלו. אך בשעה זו החלו חתולים רבים להופיע, חתולים מכל הסוגים נעו ברחובות העיר ומנהלים בעיר חיים נורמליים: הם קונים במרכולים מצרכים, יושבים בבתי קפה, מטיילים עם ילדיהם בשדרות ודואגים לניקיונה של העיר פחות או יותר . בבוקר קם האדם לתחנת הרכבת והחליט בסופו של דבר להישאר בעיר החתולים המוזרה, חזר לבית הפרוץ וחיכה ללילה לבדוק התופעה, אלא שהלילה החתולים הבחינו בריח מוזר – ריח של בן אדם והם החליטו לעקוב אחר הריח. האדם נס על חייו, והמסתור שמצא לא הספיק לו. החתולים עלו על עקבותיו, אך לא הצליחו להבחין בו, כאילו באותו רגע הפך לבלתי נראה וכך ניצל מהמון חתולים זועם. בבוקר שוב עומד בתחנת הרכבת וגם הפעם מחליט להישאר סקרנותו גוברת וגם הפעם באותו הלילה החתולים הריחו בנוכחות אבל לא הצליחו לראות אותו. יום למחרת כבר עזב האדם את עיר החתולים בתעלומה גדולה, מדוע לא הצליחו לראות אותו.
למשל הזה אפשר איכשהו, להשליך נמשל למצבה של המוזיקה הישראלית והמוזיקה אינדי/אלטרנטיבית בפרט: החתולים מייצגים את האנשים הרגילים, המיינסטרים לצורך העניין, מזהים משהו שחוש הריח מזהה, אך לא מצליחים לראות אותו, המשהו הזה נשאר בעיר ומלבד הסקרנות הטבעית מניע אותו גם יצר הרפתקנות, אבל ברגע שלא מבחינים בו הוא מחליט לעזוב ולהמשיך הלאה. כך במשך שנים מגיעים ל"עיר" להקות ואמנים ובאותה צורה הם נעלמים, כי החברה לא הצליחה לראות אותם ובמקרה שלהם להקשיב להם. שני הצדדים אשמים, אנחנו צריכים לדעת להבחין ולהקשיב במשהו שנראה לנו זר ומנגד לא לקום ללכת ולוותר ברגע שלא מקשיבים ורואים אותנו, אלא לשמר את אותם יצרים של סקרנות והרפתקנות.
ועכשיו עשרת הגדולים שלי במוזיקה הישראלית לשנת תשע"ב
10. Izabo – On My Way
הייתי בטוח שאיזבו הולכים לזכות באירוויזיון, השיר הנבחר לייצג את ישראל בתחרות האירופאית היה מבריק, אבל יותר מהכל היה הסנונית שבישרה את בואו של אלבום חדש של אחת מהלהקות הכי מרעננות שיש לנו, אבל אז הגיעה האכזבה הקשה ואיתה גם ההבנה שאיזבו לא יחזרו להיות כמו שהיו באלבום הבכורה, צריך להיות גאונים בכדי לשחזר את רגעי המוזיקה הללו ויחידים בדורם בכדי להתעלות על זה. ובכל זאת השיר on my way קצת הזכיר לי מה איזבו יכולים להיות.
9. נערות ריינס – אחרון(לי)
אלבומם השני של נערות ריינס הוא המשך כמעט ישיר של אלבום הבכורה שלה ואין כל זה פסול, כל עוד זאת שומר על האנרגיות והאיכויות המתפרצות מלהקה עם הכי הרבה סקס אפיל שיש. בית אחרון(לי) הוא השיר המייצג של האלבום ואפשר לזהות בו את ההשפעות הברורות של רוק'נרול ובריטפופ סטייל סוויד ופאלפ של תחילת שנות ה-90
8. אפרת בן צור – One fainting robin
את המילים לשיר כתבה המשוררת אמילי דיקנסון, את כל השירים באלבום של אפרת בן צור שיצא השנה הן של המשוררת והשיר הזה מדבר בכמיהה הכי קלישאתית הקיימת באהבה, בכמיהה שהאהוב או האהובה יחזרו אלינו ולהיות שלנו. הלחנים וקולה של אפרת בן צור מתחברים למשמעות של השיר כאילו היו השופר והצינור של כמיהת האנשים האוהבים.
7. Ninet Tayeb – Unrequited Star
נינט לא תצליח לשכנע אותי ועד היום אני חושב שהשיר הכי טוב שלה הוא הביצוע שעשתה לים של דמעות מאותו גמר ראשון של כוכב נולד. נינט מחפשת את עצמה וזה ניכר בכל שיר שלה והיא מושפעת ממסעות החיפוש הללו, אבל ברגע שהחיפוש הזה שלה משתלב עם המוזיקה שהביאה אותה לזכות בכוכב נולד נוצרים פנינים ובקטע הזה במיוחד בו היא משלבת גיטרות של אריס סאן עם דארק אייטיז ומביאה לידי ביטוי את יכולותיה הווקליות בסופו של השיר – היא יוצרת קטע מושלם.
6. Yair Yona – Kottke ant the Orchids
על אלבומו האחרון של יאיר יונה כתבתי בפוסט הראשון שלי של הבלוג הזה ובליבת הקטע האינסטרומנטלי הזה, מכוננים הרגשות שאי אפשר להתחמק מהם ברגע שמתמודדים איתם: נוסטלגיה, כאב וגם קצת תקווה.
5. Rotem OR – Covers
בוא נסיים את השיר הזה בשיר, כך בתרגום חופשי, מסתיים השיר הזה שלקוח מאחד האלבום שהכי הרבה ציפיתי לשמוע השנה וברובו מקיים ולדעתי השיר הזה מתעלה מעל כולם. בשיר הזה רותם כאילו לוחשת סוד, שרה דברים שלא צריכים להקשיב להם, מנסה להסתתר מאחורי ההרהורים של נימי הנפש הפגועה שלה, מנסה קצת לברוח מהפחדים שלה ממנה עצמה, אך יש בה משהו יותר חזק מכל אלו, משהו ששווה לחיות בשבילו, ששווה להקשיב לאלבום הזה ולשיר הזה בפרט.
4. קטב מרירי עם טליה אליאב – אם תתן לי חלקי
קטב מרירי הוציאו אלבום שלם משיריה של לאה גולדברג ולמרות סלידתי מהלחנת שירי משוררים שאינם בין החיים, אני בעד הלחנת שירי משוררים שנמצאים בחיים וזאת רק בכדי להעשיר את השיח בין המוזיקה לשירה העכשווית, הצליחו קטב מרירי לקחת את הטקסטים של גולדברג ולתרגם אותם ליצירה עכשווית וחסרת פשרות. אם תתן לי חלקי שבו מתארחת טליה אליאב, הקטע היפה באלבום ובזכות היכולות הווקליות שלה מצליחה להעניק פרשנות מרגשת ומצמררת לטקסט הנפלא.
3. בני המה – האלוהים שלי עייף
לפעמים נדמה לי שלשפה העברית קשה עם מוזיקה אלקטרונית וזה לא שאין מוזיקה אלקטרונית טובה ואיכותית בישראל, זה רק שהיא לא מדברת או בוחרת לסמפל קולות מהעבר וקולות מהעולם. בני המה, הם אוהד פישוף וישי אדר שלקחו טקסטים איכותיים ושילבו אותם באלקטרוניקה לפעמים פופית ולפעמים מורכבת. כל האלבום מצוין והשיר המחאה הזה הוא הטוב ביותר ממנו לדעתי.
2. רם אוריון – אהובתי בת חלוף
כתבתי על האלבום האחרון של רם אוריון בפוסט שזכה להכי הרבה כניסות בבלוג. השיר הזה הוא אחד מהשירים היפים ביותר שנכתבו ב – 20 שנים האחרונות וכל מילה נוספת תהייה מיותרת.
1. שלום גד – חייב לעבוד
שלום גד מקדיש האלבום לעיר תל אביב והוא חלק מטרילוגיית אלבומים, השני מוקדש לירושלים והשלישי עתיד לצאת בקרוב. הוא מביט בה מנקודת מבט של אמן, של מהגר, של מאהב, של אנשים שעוברים לתל אביב כי זה המקום שצריך לחיות. הוא אוסף סיטואציות בחיי היום יום של תל אביבי המשליכים על חיי האהבה, המעניקים או מרוקנים את כל דבר הקשור למשמעות. זה אלבום השנה שלי. "חייב לעבוד" הוא שיר השנה שלי, זה שיר שמחולק לשניים: הראשון הוא כמו שיר ים תיכוני כזה, שיר של מהגר ועולה חדש שמגיע לעיר ומלין על זה שהעיר מדרדרת אותו ואז מגיע החלק השני, שבו הדובר מקבל אחריות על המעשים שלו ומבקר את התנהלותו. הוא חייב לעבוד כדי לפתוח את העיר ולקרוע אותה!
אלפרד כהן
הבלוג הסנטימנטלי 